אז ככה, אשתי המתינה לתור שלה במרפאה, ופתאום נזכרה שחסר לה איזה מסמך. היא הציצה בשעון. זה היה כבר שעה אחרי התור שנקבע לה, ועצם המחשבה על ללכת עכשיו להביא את ה"חתכת נייר", ואז לחזור ל"זה התור שלי" ול"לא גיברת! הלכת, הלך התור!" עשתה לה כאב ראש נוראי.
בקיצור, העוכרת מרימה אלי טלפון וקוראת לי מאמי. כן, עד חצי המלכות, בטח שאני יכול להקפיץ לך את זה, אמרתי. "תביא גם קפה בכוס תרמית", הוסיפה. בכיף! עניתי. בדיוק היה האיסרו־חג של יום הוולנטיינס או ספירת העומר של יום המשפחה, ואנחנו אמנם לא ממש מחמירים בחגים האלה, אבל המרפאה לא רחוקה, וכל מי שמבין קצת בזוגיות יודע שעדיף קפה בכוס תרמית עכשיו מאשר יהלום התפייסות אחר כך.
כשהגעתי דלת הזכוכית היתה סגורה. שעות הקבלה כבר הסתיימו, והגיע הזמן הזה שבו עושים פרצופים ופותחים את הדלת רק למי שצריך לצאת. בפנים עוד ישבו כמה אנשים וחיכו לרופאה, אנשי צוות חלפו מולי בין חדר לחדר, בלי שום כוונה לזרוק מבט לכיוון הדלת. והעוכרת, כמה צפוי, לא היתה זמינה.
ברגע הזה הבן אדם מתחיל לחפש לחצן באזור הדלתות, משהו שיכול ליצור קשר עם הצד השני של הזכוכית. אינטרקום. זמזם. כפתור. גורנישט דה נאדה. כלום ושום דבר. אפילו לא מקום להניח את הקפה הארור. עם כל הכבוד לתחכום התרמי של הכוס, שהתקבלה כמתנה מטעמה של איזו חברת בפלות דגולה, אפשר לומר שהשקיעו שם יותר בשיווק ופחות בבידוד.
היה לי משהו מאוד פשוט לומר, וחשבתי שאולי אפשר לבטא אותו בפנטומימה: איך אני משכנע אתכם שאני לא הולך לגנוב תור, להתפרץ לרופא ולהרוס לכם את יום העבודה שכבר עשה סימנים שהוא נגמר? ולמה אתם בכלל חושדים בי?
אז מה עושה בן אדם שאין לו מושג מה לעשות? דפקתי על הדלת. ביצעתי תנועות גדולות בידיים. כלום. הם פשוט מחוסנים. כל אלה שהתקיימו בצד הנכון של הזכוכית שכנעו אותי מרגע לרגע שאין בעולם דבר שאני יכול לעשות - לעלות באש, להפוך לסלמנדרה זרחנית, למצוא מקום ריאלי לציפי לבני - כדי ללכוד את תשומת ליבם דקה אחרי 14:30.
והנה בנקודה הזאת, כשאני עמוס כוונות טובות וקפה, אובד עצות מול השקיפות ההרמטית של הדלת, וכשניצנים קלים של עצבנות מזרח־ תיכונית מבצבצים להם כאן ושם, הבנתי שאני עד לתצוגה מרהיבה של אחת האמנויות המשוכללות ביותר שפיתחנו כאן - היכולת להימנע מקשר עין.
הישראלי מנסה להימנע מקשר עין כשהוא מתכוון לקחת בלי לבקש. המאמץ למנוע קשר עין הוא הדבר העיקרי שנהגים ישראלים עושים כשצריך לעזור למישהו להשתלב בתנועה, למשל, ולכן בנקודות שבהן כביש מצטמצם משלושה נתיבים לשניים, אפשר לייצר חשמל מסך האנרגיה שהנהגים משקיעים באפיק הזה.
הנהג הישראלי יחמוק מקשר עין כשהוא מתכוון לתפוס את המקום שלך בתור, וגם כשהוא קולט שאתה מתכוון לבקש ממנו להיכנס לפניך.
לא לכולם יש כישורי משחק מפותחים, וכשצריך לחמוק ממבט, זה צריך לקרות עכשיו, ולהיראות משכנע. כמו כן, אחרי שהתחלת לברוח מקשר עין, כבר אי אפשר להתחרט פתאום ולהגיד, "היי, סליחה, לא שמתי לב. רצית משהו?" ולכן ניסיון ממושך ללכוד את תשומת ליבנו עלול לגרום לנו להתנהג ממש כמו אידיוטים, תוך שאנחנו תוקעים מבט עמוק וממושך ברמזור או בנקודה ההיא בחלל.
כולנו מכירים את התופעה, ואין שום דבר עמוק שמסתתר מאחוריה. אנחנו פשוט מתקשים להגיד "לא". אף אחד לא חינך אותנו להגיד "לא" בפשטות. בנימוס. בלי לכעוס. כשאנחנו כבר משחררים "לא!" זה כבר עמוס ועוין ונשמע כמו קללה.
ומכיוון שאנחנו לא בנויים להגיד "לא" או לשאול "סליחה, שעות הקבלה הסתיימו, במה אני יכולה לעזור לך?" אנחנו מתאמנים בלא להביט הצידה. אני חייב להודות שברוב הפעמים אני נתקל בביצועים די חובבניים של המיומנות הזאת.
שם במרפאה, עם הכוס התרמית ביד, מה שאני ראיתי מעבר לדלת הזכוכית היה הווירטואוזיות בכבודה ובעצמה. אני חייב להודות שלרגעים הם הצליחו לשכנע אותי שבעצם אני לא קיים. אז תודה. היה בזה משהו משחרר.
יש כאן מערכת בחירות מעניינת, ואין לי מושג למי אצביע בסוף. שני דברים אני יודע. א' - אני אצביע. אין מצב שלא. ב' - אני לא עומד להצביע למפלגה שתנסה ללבות שנאה. או לחמוק מקשר עין. מפלגה שתנסה לקושש אהדה על ידי הסתה או סתם עלבונות כלפי דתיים, ערבים, להט"בים, שומרונים או היפסטרים - תיפסל אצלי מיידית. אני בעד שוועדת הבחירות המרכזית תפסול אותה בעצמה, אבל מכיוון שאין סיכוי שזה יקרה, אפסול אותה אני.
על פי הכללים שלי, אלי ישי, למשל, הצליח להיפסל מהר יותר מילד בן 5 במשחק "כן/לא/שחור/לבן". הוא פתח את הקמפיין בכרזה חסרת שחר, שהודיעה שאם אך יבחרו בו, לא יהיו יותר ילדים שיש להם אבא ואבא. כביכול הוא עצמו יעבור בית־בית ויאסוף אותם. או יפקח את עיניהם וישדך את כולם מחדש בדרכי נועם וצ'יק צ'ק. אחר כך הוא הכחיש, או התכחש, אבל בדיוק ככה נפסלים במשחק הזה. אולי זה מוזר, אבל גם בצד השני של המתרס הפוליטי יש כאלה שמתעבים את שאיפתם של גברים להיות הורים.
בעיית האבות הגרושים היא מקרה קלאסי של התחמקות ממסדית מקשר עין. בארץ עם יותר מ־30 אחוזי גירושים, לכל אחד שלא עובר את זה על בשרו יש לפחות אח או חבר שחייהם הפכו לגיהינום. ואף על פי כן, כמעט אף אחד לא מדבר על זה.
מי שמחזיק בדעה, שכל הגברים שדורשים משמורת משותפת על ילדיהם הם בסך הכל שקרנים, וכל מה שמעניין אותם זה לא אבהות אלא להפחית מזונות, הוא לא יותר מתון מאיתמר בן־גביר. בינתיים כולם מבינים שכך זה לא יכול להימשך, אבל הנושא טעון ומפחיד. אז מתחמקים מקשר עין. תוקעים מבט ברמזור ומתפללים שזה לא יתפוצץ במשמרת שלהם.
יש המון סיבות טובות לפסול מועמד שמתחמק מקשר עין או סתם מסית. זה לא אחראי. זה מזהם את הסביבה. זה מוציא את החשק להיות דמוקרט, ולכן גם מסוכן. אבל הסיבה העיקרית בעיניי היא שזה פשוט קל מדי. מעיד על בטלנות ועל חוסר כישרון. מי שהולך על קמפיינים כאלה, פשוט לא בנוי לעבוד בצוות הניהול של פרויקט מורכב כמו ישראל.
• • •
לפני שנים הרבה, התכנסה קבוצת אנשי תקשורת, אקדמיה, מנהיגות ומה שמכונה "משפיעים חברתיים" - בעיקר צעירים - והקימה פורום חשיבה שינסה לייצר מין אמנה חברתית, שאולי תהפוך להיות בסיס לחוקה. מי שניצחה על הדיונים ביד רמה היתה פוליטיקאית צעירה ומבטיחה בשם ציפי לבני.
רבים מאיתנו התרשמו שיש כאן מנהיגה פוטנציאלית. בתוך 20 שנה - אמרנו לה - זה לגמרי סביר שנראה אותך מתמודדת על ראשות הממשלה.
אני חושב שאני חייב לבקש סליחה על זה, ואני לא בטוח ממי.
(איור: אלירן הרוש)לכל הטורים של ג'קי כהן - ליחצו כאןטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו