"מה שתי המצוות שאתם הכי אוהבים?"
זאת המשימה שקיבלו ילדים של חברים שלנו בבית הספר. זה קרה מן הסתם לכבוד יום המשפחה, כי הילדים - ממזרים שכמותם - מייד ניסו להבין לאן השאלון הזה חותר.
ילדים, כידוע, לומדים להנדס מניפולציות מתוחכמות הרבה לפני שהם לומדים ללבוש חולצה בעצמם או לסיים גביע יוגורט בלי למרוח את עצמם ואת הסביבה. ובכן הילדים פצחו בסריקה מהירה של עולמם היהודי והמשפחתי, ניפו החוצה פניני אזוטריקה כמו מצוות פרה אדומה או האיסור להלין גופת תלוי על הגרדום, עשו פרצוף מתוק ואמרו: שבת!
התשובה הספציפית הזאת לא ממש החסירה פעימה מליבה של המחנכת. היא סירבה להיראות מופתעת ולא ניסתה בכלל להעמיד פנים שהיא מתפעלת. טוב, "שבת" היתה ברירת המחדל שהימרו עליה בחדר המורים. שבת זה משפחה, ושולחן, וסטארט־אפ באמת מדהים של היהדות. שומרי מצוות מקפידים אמנם שלא לצלם בשבת, אבל כולם מודים שזה יום מאוד פוטוגני. אז בטח שבת, אבל מה המצווה השנייה? הרי ביקשנו שתיים, ולא סתם ביקשנו שתיים.
כאן, לפחות כך דיווחו לנו הילדים של החברים, זה התחיל להיות מעניין. הילדים ממש שברו על זה את הראש. חלק המשיכו לנסות לרצות את המורים ואמרו דברים חינוכיים כמו "צדקה", "לימוד תורה" ו"גמילות חסדים". היו כמה שממש איבדו בושה ואמרו "כיבוד אב ואם", אבל החבר'ה המגניבים של הכיתה ניסו להיות קצת יותר מקוריים. אל חלל האוויר נזרקו מצוות "עשה" ו"אל תעשה" כמו הפרשת חלה ו"מכשפה לא תחיה". פרחח אחד אפילו אמר "פרו ורבו", תשובה שאני בגילו הייתי עף בגללה הביתה ולא חוזר בלי ההורים, אבל כאן זכתה דווקא לחיוך סלחני מצד המחנכת (עד שילד בכלל מקשיב ועונה לעניין) ולצהלות פרועות מצד הכיתה.
לא יודע למה, הסיפור הקטן הזה זרק אותי לכל העניין שהיום קוראים לו "דתי נורמלי".
(איור: אלירן הרוש)
כשישבנו "שבעה" על אבא שלי הגיעו כמובן החברים הוותיקים, מה שיצר מין סרט מרתק של פרצופים ודמויות מן העבר. הילדות, תנועת הנוער, הנח"ל המוצנח, המלחמות, העבודה והחיים עצמם. לא יכולתי להסיר מהם את העיניים. אבל לא רק אני. גם החברים שבאו לנחם אותי התבוננו באנשים המבוגרים האלה, ולא פעם שאלו אותי, "תגיד, לאן נעלמו הדתיים הנורמליים?", שאלה שבאה מהבטן, ובהתחלה תפסה אותי לא מוכן.
זכויות היוצרים על הביטוי הטעון והמרגיז הזה שייכות - איך לא? - לאורי אורבך ז"ל. אורבך השאיר אחריו מורשת מלאה כל טוב, שכרגע הביטוי הבולט ביותר שלה הוא "שלישי בשלייקס". אבל אני אישית מאמין שלטווח הארוך, הרעיון של "דתי נורמלי" הולך לנצח אפילו את השלייקס. הוא כבר מככב בשיח הפוליטי, בפרסומות לפרויקט מגורים וברשתות החברתיות.
אין ראיון עם פוליטיקאי דתי, לכבוד מערכת הבחירות הסוערת מסביב, בלי דיבור על "הדתי הנורמלי", שמצליח להרגיז ובעיקר לעורר עניין. הרי כשאומרים "נורמלי" ממילא מתכוונים שיש בסביבה גם מישהו לא כל כך נורמלי.
אנשים שצמד המילים הזה מרגיז אותם מתקוממים נגד הטענה שלדעתם מסתתרת בביטוי, כאילו יש משהו לא סביר, אפילו לא שפוי, בעצם האמונה. או בקיום מצוות. יותר מזה, נדמה להם שהם שמעו שהיהדות עצמה היא תופעה לא נורמלית. וזה מרגיז אותם, בין היתר מכיוון שזה בדיוק מה שאנטישמים איומים ניסו לטעון. אז איך אפשר בכלל להגיד "דתי נורמלי", הא?!
אפשר להבין אותם, אך מכיוון שלכותב שורות אלה היתה הזכות להכיר מקרוב את אורי אורבך, ואף להיות חבר של האיש הנפלא הזה, נדמה לי שאני יודע למה אורבך התכוון. הוא הכיר יותר מדי אנשים מתוך הציבור הדתי שזיהו את הנורמליות - הישראלית, המערבית, הכללית - כמשהו שמצווה לברוח ממנו כמו מאש. והם ברחו. אוהו כמה רחוק הם ברחו. כשהוא אמר "דתיים נורמליים" הוא לא ניסה להחזיר את הכבוד לדת. הוא רצה להחזיר את הכבוד לנורמליות.
הרבה בני אדם בזים לנורמליות. לשכל הישר. לאדם הסביר. לכל אחד מאיתנו יש קטע כזה. קטן עלינו להיות נורמליים. או מתונים. זה פשוט משעמם. אין אדם בעולם שייכנס לאתר היכרויות ויציג את עצמו כ"נורמלי". זוועה. נורמלי זה בינוני. בורגני. גרוע מכך - סחי. צפוי להחריד. הבוז לנורמליות הוא כלל־אנושי. אין כאן שום דבר מיוחד לדתיים.
למאיר אריאל היתה שורה טובה, "מה אתה חושב, שאני לא נורמלי להיות נורמלי?!" והוא בכלל דיבר שם על חיי הקיבוץ. העולם הדתי פשוט מחדד את התמונה הזאת קצת יותר מדי.
הדת עוסקת בשמיים וארץ, בטוב ורע, וכשהיא סולדת מכל מה שנורמלי, מישהו עוד עלול להגיע למסקנה שכל מה שלא נורמלי הוא קול אלוהים חיים, וכל המרבה הרי זה משובח. כל המוזר. המחמיר. המשוגע. נו, אתם יודעים על מה אני מדבר.
לא תמיד חייבים להיות נורמליים. אבל יש נהגים שמשעמם אותם לאותת, לשמור על הנתיב או סתם על חוקי התנועה. הם רוצים להפתיע. הם רוצים להיות מקוריים. כל מי שנוסע קצת בכבישי ארצנו יודע כמה זה מסוכן. כל מי שקצת קורא עיתונים יודע שגם תופעות דתיות לא נורמליות משאירות נפגעים בצידי הדרך. ולצערי זאת לגמרי לא מטאפורה.
הדתי הנורמלי הוא אדם מאמין ושומר מצוות, שחושב שזה לגמרי בסדר להיות נורמלי. שה"קומון סנס" הוא לאו דווקא קולו של השטן. שיש מה ללמוד ולאהוב גם בעולם החילוני. שלא כל מה שמחוץ לדת הוא פסול. חלק ממערכת הבחירות הנוכחית הוא בדיוק על זה, וזאת רק ההתחלה. יודעים מה? אני מאחל לעולם המוסלמי איזה אורי אורבך. מעניין איך אומרים בערבית טובה "דתי נורמלי".
הייתי פעם מורה בבית ספר למשחק. לימדתי תיאוריות, טקסטים והיסטוריה, אבל הגעתי לראות את הצגות הסיום המעשיות, ושאגתי "בראבו" כמו אבא נרגש של התלמידים שלי.
פעם צפיתי בהפקת שנה ג' של "חפץ" לחנוך לוין, ונאלצתי לראות תלמידה שלי בתחתונים ובחזייה. זה ביאס אותי עד העצם, אבל כך החליט הבמאי, ולמרות שאני לא חושב שמורה אמור לראות תלמידה שלו בבגדים תחתונים, אני גם לא חושב שדווקא המורה היחיד שחובש כיפה בסטודיו למשחק הוא זה שצריך לנג'ס בענייני צניעות.
הבטתי סביב. לא הייתי היחיד שהתכווץ. היו שם הורים של תלמידים ותלמידות. חלק מהם חובשי כיפה, אבל זה לא העניין. על הבמה התרחשה סצנה חנוך־לוינית של ויכוח בוטה וקולני, ופתאום אחת הדמויות תלשה סנדוויץ' מידיו של היריב, הטיחה אותו על הקרקע ורמסה אותו ברגליה.
בסוף ההצגה ניגשו אלי כמה הורים, וחזרו פחות או יותר על אותן מילים: תשמע - הם אמרו - מילא ההיא עם החזייה, אבל לדרוך על לחם? עד כאן!
ההורים האלה בעיניי הם דתיים נורמליים. וכן, מצוות "בל תשחית" היא אחת המצוות האהובות עלי ביותר.
• לכל הטורים של ג'קי לוי לחצו כאן •
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו