ריצת חייו

לרגע אחד, אחרי ריצה של כמעט 26 ק"מ, נראה היה שראובן ברון כמעט מתייאש ומוותר. ברכו השמאלית, שאותתה על סימני כאב מתקרב עוד בבוקר, התחילה לכאוב קצת יותר, והשמש הקופחת של יום השרב הזה בתחילת פברואר לא הקלה את הריצה הארוכה.

הוא עוצר לרגע, מנהל משא ומתן פנימי עם עצמו. "למה אני צריך את זה", הוא אומר מתנשף, כמעט כועס, אבל עד מהרה מתעשת למשמע קולה של שותפתו לריצה, מירב קירשנבוים, שמזכירה לו שהיא בכלל לא רצתה לרוץ למרחקים ארוכים. "אני פה כדי להגשים לך את החלום להשלים ריצת מרתון", היא אומרת לו. "אתה באת עם הרעיון, הבאת את שנינו לכאן, אז אתה צריך לקבל עכשיו כוחות בשביל שנינו".

אחרי הפסקת שתייה ואכילת כמה פירות מיובשים הם ממשיכים במסלול האימון, נחושים להגיע ליעד שהציבו לעצמם לאותו יום: 32 ק"מ. 

בעוד שלושה שבועות יחגוג ראובן יום הולדת 70, והמתנה שבחר להעניק לעצמו ליום ההולדת המיוחד הזה היא ריצת מרתון, קצת יותר מ־42 ק"מ. הוא אינו רואה כלל, למעט מרחבים רחוקים בצידי העין, גם הם מטושטשים, ואינו יכול לרוץ בלי ליווי צמוד. 

מירב (45), מתנדבת בעמותת "קשר עין", קשורה אליו ברצועת גומי לבנה, שמחברת בין זרועה הימנית לזרועו השמאלית ומאפשרת לה להוביל אותו. היא נשואה ואם לשלוש, עוסקת בתחום העיצוב, אבל בשביל ראובן היא עוזבת הכל ובאה, כבר שנתיים. התלוותה אליו למרוצים קצרים וגם לחצאי מרתונים, ובמרתון סמסונג תל אביב, שייערך ביום שישי הבא, הם ירוצו בפעם הראשונה את המרחק המלא. 

"זה יהיה מאתגר, לא רק בגלל המרחק", אומר ראובן. "האימון שלנו כמעט לא משלב ריצה ברחובות, כי מאוד קשה לי לרוץ בין עמודים, רמזורים או מדרכות. הרי אני לא רואה כשיש ירידה או עלייה, אבל כן מזהה צללים של מכוניות בצדדים. במרתון תל אביב המסלול הוא עירוני. אבל בשביל זה יש לי את מירב". 

מסלול האימון היום מתחיל בפארק הירקון, ובהמשך עובר דרך רידינג בתל אביב, מגיע לטיילת יפו ונמשך עד בת ים - ובחזרה לנקודת ההתחלה. השמש קופחת מעל. רוח מזרחית שמורגשת ליד הים מרעננת מעט את הגוף, וראובן מצליח ליהנות ממראה מטושטש של הים, עם נקודות שמש זוהרות. מירב מוסיפה לו תיאורים של הנוף ושל האנשים מסביב. לפעמים הוא משתעשע ומאזין לשיחות טלפון שאנשים מנהלים, זורק הערה בתגובה, כאילו גם הוא על הקו.

"אחרי כל כך הרבה שעות של ריצה, לפעמים נגמר לנו על מה לדבר, אז צריך להמציא את עצמנו מחדש כל פעם", מירב מחייכת. "לפעמים זה קשה". 

יש גם עצירות בדרך. הם אוכלים תמרים עם מלח, וגם ג'לים, שמיועדים לריצות ארוכות ומכילים קפאין. מדי פעם הם מצטלמים על רקע הים והטיילת, נוטלים צדף משפת הים - ומירב כותבת עליו את התאריך ואת מספר הקילומטרים שגמאו עד כה. 

בשלב מסוים של הריצה, מירב עוצרת אותו ואומרת שהשריר ברגלה נתפס. ראובן, שעוסק בעיסוי רפואי, נרתם מייד לעסות את המקום הכואב. "היא חושבת שזאת פריבילגיה שיש לה מעסה צמוד, אבל בשבילי זאת עוד הזדמנות לנוח.

"באחד הימים הראשונים שרצנו ביחד היא סיפרה לי שהיא קצת עייפה, כי רצה גם יום קודם לכן. שאלתי אותה למה, והיא הסבירה שהיא מתאמנת כדי שתוכל לעמוד בקצב שלי, לרוץ ביחד איתי. זאת השקעה גדולה מצידה". 

בסיום 35 הקילומטרים שניהם נראים עייפים, אבל מאוד מרוצים. מירב דואגת שראובן ישתה, אומרת לו שעמד בדרך בגבורה, למרות שגם לה היה קשה. יומיים אחר כך יעשו שוב את אותו המסלול, וככה פעמיים בשבוע, עד למרתון הנכסף. 

•  •  •

ראובן נולד עם תסמונת גנטית בשם Cone-Rod Dystrophy, קבוצת מחלות המאופיינות במחסור חלקי או מלא של קולטני האור ברשתית, דבר הגורם להפרעות בראייה - החל מהפרעה מינימלית ועד לעיוורון מלא. הוא מוגדר כיום כמי שרואה ברמה של אחוז אחד, מצליח לזהות באופן מטושטש צידי דרכים, כבישים ומעברי חצייה.

ברחוב הוא נעזר במקל נחייה, מתנייד בתחבורה ציבורית ומסתייע בעוברים ושבים במקרה הצורך. את הנעליים האדומות שלי, כשאני הולכת לצידו, הוא לא הצליח לזהות.

אחיו יאיר, המבוגר ממנו בתשע שנים, נולד עם אותה תסמונת, וכיום כמעט אינו רואה. תחילה גילו את המחלה אצל יאיר, וכשגם ראובן התחיל להתלונן בכיתה ב' על בעיות בראייה, הבינו הוריהם שלשניהם אותה תסמונת. "אז אחי היה בעצם אבן הדרך שלי, לדעת מה מצפה לי בעתיד", אומר ראובן. 

למרות קשיי הראייה, הוא גדל לחיים עצמאיים לחלוטין. כשלא גויס לצבא, הצטרף לגרעין של הנוער העובד והלומד בקיבוץ חמדיה. 

בהמשך עבר לגבעתיים, עבד בעיבוד נתונים והדריך בקן של התנועה בחולון.

יש לו תואר ראשון בכלכלה מאוניברסיטת תל אביב, שם גם הכיר את דפנה, לימים אשתו. השניים נרשמו יחד ללימודי תואר שני במערכות מידע במסלול במדעי הניהול. דפנה החליטה לעזוב את הלימודים אחרי שנה, אבל ראובן סיים.

"יש משהו אחר בחוויה של הקולות, של הריחות, של האנשים מסביב". ראובן (מימין) במסע באוורסט // צילום: יורם חן

רגע לפני שנישאו, אחרי שנת חברות, בדקו ראובן ודפנה אם ילדיהם העתידיים עלולים לחלות במחלה התורשתית. הרופאים הודיעו להם כי מאחר שדפנה לא נושאת את הגן שעלול לגרום למחלה, אין מניעה גנטית שיביאו ילדים לעולם.

הם נישאו ב־1974, ונולדו להם שלושה ילדים - קרן (44), ארז (39) ותמר (34). ראובן אומר בגאווה שהיום הוא כבר סב לשישה. 

דפנה ז"ל נפטרה לפני כ־30 שנה מגידול ממאיר במוח. "היא עברה ניתוח והקרנות, ומדי פעם אושפזה. הייתי ישן לידה בבית החולים על מזרן שהונח על הרצפה. יותר משלוש שנים היא נלחמה במחלה, ובחצי השנה האחרונה לחייה כבר נעזרה בכיסא גלגלים. היא נפטרה כשתמר היתה בת 3 וחצי, ואני נשארתי עם הילדים. היו לנו נישואים מאוד מוצלחים, עם חברות טובה ויחס אוהב ומכבד".

בתחילת שנות ה־90 הכיר ראובן, דרך חברים, את מי שהפכה לבת זוגו לעשר שנים, שהיתה גרושה ואם לשתי בנות. נולד להם ילד משותף, דור (25). ב־15 השנים האחרונות הוא בזוגיות עם פלביה לבוב, אבל הם לא מתגוררים יחד: היא בירושלים והוא בקריית אונו. הם נפגשים בעיקר בסופי שבוע, פעם אצלו, פעם אצלה.

"פלביה היא כמעט היחידה במשפחה שמאוד תומכת בי בעניין הריצה הזאת, ואומרת שכדאי לי לרוץ על זה. הילדים אומרים לי שאני משוגע, ואני לא בטוח שהם טועים".

יש לו חוש הומור ודיבור קולח. רעש האוטובוסים החולפים על פנינו בשאון גדול לא מפריע לו. "אנשים מניחים שכבדי ראייה שומעים יותר טוב, אבל זה מיוחס בעיקר למי שנולדו עיוורים, כי אין להם ברירה אלא לחדד את החושים האחרים. אני לא נולדתי עיוור, ובגילי גם שומעים פחות טוב באופן כללי, כך שאין לי חוש שמיעה רגיש במיוחד.  

"אני כן שם לב לדברים סביבי יותר מאחרים, ממשש המון כדי למצוא את מה שמולי, כמו השולחן, כוס המים או הכיסא. לרוב אני מעדיף ללכת עם עוד מישהו, וכשאני מחזיק אותו מאחור, אני מרגיש מתי הוא עולה או יורד בגלל תנאי הדרך, מתי מגיעה שפת המדרכה, וכו'.

"כשאני הולך לבד אני צריך מקל, וזו גם דרך להודיע לאחרים שאני לא רואה. אני גם לא קורא כתב ברייל, כי מעולם לא היה לי צורך בכך. הרי כשלימדו אותי לקרוא ולכתוב עדיין ראיתי טוב, וכיום יש אמצעי עזר אלקטרוניים די טובים - מכשירי הקלטה, טלפונים שמדברים, ספרים מוקלטים. הכל קיים ונגיש". 

אמצעי העזר סייעו לו בעבר בעבודתו כאחראי מחשוב בחברת ביטוח, עד שבגיל 51 החליט לעשות שינוי ולעסוק בנדל"ן מניב, כעצמאי. לאורך השנים היה חבר ועד סניף רמת גן וקריית אונו של החברה להגנת הטבע, ואף יצא לקורס מדריכים, למרות שידע שלא יוכל להדריך, בגלל מגבלת הראייה. 

ב־2002 עבר קורס עיסוי רפואי במכון וינגייט, במסלול המיועד לאנשים עם מוגבלויות ראייה. "המרצים היו מדגימים נגיעות בנקודות בגוף המטופל, ובמקביל מתארים את התנועה בקול רם. התאהבתי כל כך בתחום, עד שהמשכתי לעוד קורסים שלא היו מיועדים לעיוורים, כמו קורס מעסה רפואי בכיר, קורס עיסוי סיני עממי וקורס NMT לטיפול במערכת העצבים והשרירים. כשכולם מסביב היו רואים מה המרצים מדגימים, אני הייתי מקבל הסברים בעל פה, שתיארו את התנועות". 

ב־14 וחצי השנים האחרונות הוא עובד יום בשבוע כמעסה רפואי במרכז דוידוף בבית החולים בילינסון, ומטפל בחולי סרטן. "אני אוהב את האינטראקציה עם האנשים. מומחים טוענים שלעיוור קל יותר לעבוד כמעסה, כי בכל מקרה הוא אמור להרגיש המון, ואני באמת מרגיש איפה השרירים תפוסים.

"בתחילת כל מפגש עם מטופל חדש אני שואל אם הוא יודע על מצב הראייה שלי, ואז יש לי בדיחה קבועה: 'אם אני לא אומר לך שלום במסדרון, זה לא בגלל שאני סנוב'. מצד שני, אני מבקש שלא יחטטו באף, למשל, כי תנועות גדולות אני לפעמים כן יכול לראות. אם מישהו לא מבין איך אני יכול לעסות, אני מסביר שהאצבעות הן הסי.טי שלי.

"זו עבודה מאוד תובענית. יש לפעמים שישה־שבעה מטופלים ברצף, ואני נותן לכל אחד מהם את כל כולי בטיפול של שעה. בסוף יום כזה אני חוזר הביתה גמור".

לפני תשע שנים חלה ראובן בסרטן הערמונית, ונזקק להקרנות ולטיפול הורמונלי. בינתיים כבר החלים. "אני בהחלט יכול להגיד שחוויתי את הסרטן מכל הכיוונים - דרך אשתי, דרך המטופלים, וגם על בשרי".

•  •  •

אהבתו לספורט החלה לקראת גיל 40, אז עדיין היה בעל ראייה מרחבית "סבירה", כהגדרתו. בנו האמצעי השתתף במסגרת בית הספר בטריאתלון קריית אונו, וראובן הצטרף. "החלטתי להתנסות בתחרויות האלו בעצמי. התחלתי לרכוב על אופניים, לשחות ולרוץ.

"בריצה עוד הסתדרתי לבד. הייתי רץ באור יום כדי לראות טוב, על מדרכה שאין בה הרבה מכשולים או אנשים, ובמסלול שהלכתי בו קודם, כדי להכיר אותו מראש. אבל לא משנה כמה תכננתי את המסלול - תמיד הייתי נפצע. נופל משפת המדרכה לכביש, נתקל בעמוד, דברים שנראים טיפשיים אבל מאוד מתסכלים. 

"כשהתחלתי להתחרות בטריאתלונים הייתי הולך ברגל במסלול הריצה, וברכיבת האופניים הייתי חייב שמישהו יצטרף אלי, כדי שאוכל ללמוד את הסיבובים. בתחרויות עצמן הייתי רוכב לבד. בהתחלה זה הצליח, אבל מהר מאוד נעשה קשה, בגלל הירידה בראייה. 

"הכושר כבר הפך לעניין שולי מבחינתי. המוטו שלי היה לסיים את התחרות בחיים ולא אחרון, ועמדתי בזה. היה חשוב לי ללמוד את הדרך, להיות בטוח שאני מכיר אותה.

"זה לא תמיד הצליח. בטריאתלון בקיסריה ב־2007 עליתי עם האופניים על הגדרות, פעמיים. הרמתי אותם בחזרה והמשכתי לרכוב, לאט יותר. אבל זה לא היה נעים. 

"בשלב השחייה בטריאתלון בצמח, באותה תקופה, לא ראיתי את המצופים שצריך להקיף. הגיעה סירה של מארגני התחרות, ושאלו אותי בצעקה לאן אני שוחה. עניתי שאני פשוט לא רואה ושניסיתי לחזור למסלול. הבנתי שמשהו חייב להשתנות, כי לא רציתי לוותר על התחרויות האלה.

"לפני חמש שנים הבת הצעירה שלי הודיעה לי שדי, אני לא יכול לרוץ יותר בלי ליווי ולחזור בכל פעם עם חבלות כי לא ראיתי את המכשולים. היא כמובן צדקה. הרי אני לא אראה יותר טוב בעתיד, כך שלא היה אפשר להתייחס לבעיה כאל משהו תקופתי שיעבור".

•  •  •

בתחילה הצטרף ראובן לקבוצת ריצה של עמותת "אתגרים", המיועדת לבעלי מוגבלויות מסוגים שונים - אוטיזם, בעיות ראייה ובעיות שמיעה, שמתאמנים עם מלווה צמוד לכל אחד. שם למד לרוץ עם מלווה שקשור אליו ברצועת גומי, המחברת בין הזרועות של שני הרצים. כעבור שנתיים הצטרף לקבוצה המיועדת לעיוורים, של עמותת "קשר עין". שם גם התחבר למירב. 

"גיליתי שההשתייכות לקבוצות ריצה נותנת ביטחון שמישהו תמיד ישמור עליך. יידע להוביל אותך לנקודות ההתחלה או למלתחות, ידאג שלא תיפול. גם מבחינה חברתית אתה לא לבד. והכי חשוב, אני באמת חייב ליווי, כי דרך עם עליות וירידות ומכשולים כמו עמודים או אבנים גדולות, היא נוראית עבורי. אני לא יכול לראות מכשול שנמצא לפניי, רק את זה שבצד הדרך, ובאופן מטושטש. זה דורש ממני ריכוז גדול בריצה, מעבר לכושר ולדרך הארוכה". 

כדי להמשיך להתחרות בטריאתלונים, הוא עבר לרכוב בטנדם - אופניים שמיועדים לשני רוכבים או יותר, שבהם מדוושים ביחד בקצב אחיד, כשהרוכב או הרוכבת במושב הקדמי רואים. במתכונת זו הצטרף לקבוצות הרכיבה "כן ולא" (שבה לכל כבד ראייה יש מלווה רואה), ולקבוצת האימון לטריאתלון לבעלי מוגבלויות TriWeCan. 

עם שלב השחייה הוא פחות מסתדר. "הליווי בשחייה הכי פחות נוח. יש רצועה על המותן שלי ועל המותן של המלווה, שקצת שיפרתי והוספתי ביניהן גומייה, כדי שיהיה מעט מרחב תמרון. הרצועה של המלווה אמורה למשוך אותי לכיוון שלו, בלי שהוא יהיה חייב לכוון אותי כל הזמן. בלי מלווה אני באמת לא יכול לשחות. קשה לי לשמור על מסלול ישר, ואני לא מזהה את קצה הבריכה. אבל בטריאתלון צריך לשחות, אז אני שוחה".

"לא משנה כמה תכננתי את המסלול - תמיד הייתי נפצע". אחרי ריצה בשטח // צילום: אפרת אשל

במשך השנים הוא צבר רקורד מרשים של תחרויות. השתתף במרוצים ברחבי הארץ, רץ חצאי מרתון בתל אביב, ולפני כחודש התחרה בחצי מרתון טבריה, שם זכה במקום השלישי בקטגוריית הגיל שלו. "זו לא חוכמה גדולה, אין הרבה מתחרים בגיל 70", הוא אומר. 

"אני אוהב את התחרויות הללו, גם כשאני מתחרה בצעירים ממני ובכאלה שרואים טוב. המלווים שלי בדרך כלל צעירים ממני ב־30-20 שנה, וזה משאיר גם אותי צעיר. עצם השהייה בסביבה כזו עושה לי טוב, גם אם אני לא בין המנצחים. התחרותיות, לצד המגבלה, עושה את זה הרבה יותר מאתגר, משהו שאני רוצה לעמוד בו. אני רוצה להוכיח לעצמי, למשפחה שלי, לחברים, שלמרות המגבלה שלי, אני יכול לעשות דברים". 

מה יותר מקשה עליך במהלך התחרויות, הגיל או הראייה? 

"הראייה. אני לא יכול לקום בבוקר ולצאת לרוץ בלי מלווה. לפעמים המלווה הוא לא ברמת הכושר שלי, ואני צריך למשוך אותו ולתת גם לו כוחות. זה מה שהופך את העסק למאתגר יותר. ואני אוהב אתגרים.

"באופן כללי, אני חושב שעיוור שעוסק בספורט הוא לא כמו עיוור רגיל. הספורט מביא אותו להיות יותר תורם, יותר מעז, יותר עצמאי. כי כשיש לנו מגבלה, אנחנו חייבים להגיע למקומות רחוקים יותר, להיות מסוגלים ליותר, לעשות טוב יותר. ואני חושב שגם המלווים לומדים המון - על עזרה לאחר, וקבלה, והבנה".

•  •  •

בשנים האחרונות הוא מצטרף גם למסעות אתגריים בחו"ל. לפני כשנה וחצי הצטרף למסע אופניים בהודו - ממנאלי עד לפסגת ההימלאיה. בשנה שעברה גם טייל על האוורסט ברגל, ובספטמבר האחרון הצטרף למסע טיפוס רגלי על הר הקילימנג'רו באפריקה. הכל עם ליווי צמוד.  

"שואלים אותי למה לטפס גבוה, ועוד בחו"ל, הרי גם ככה אני לא רואה. אבל אני יכול לזהות דברים כמו נחל, הרים גבוהים, צמחייה. גם יש משהו אחר בחוויה של הקולות, של הריחות, של האנשים מסביב. אני ממש זוכר את השמש זוהרת על הקרח הגדול של הקילימנג'רו, והצבע האדום היה כל כך בולט, עד שהוא נראה לי כמו שריפה. זו חוויה שאפשר לחוות גם אם לא רואים ממש.

"ואני גם רוצה לסמן 'וי' על עוד מקום שהייתי בו. כל המקומות האלה הם 'וי' גדול".

בסיום הראיון, הוא מחפש בתחנת האוטובוס את השלט המודיע על זמני הגעת האוטובוסים, ואחר כך נעזר בעוברי אורח כדי לברר מה מספרו של האוטובוס שנכנס לתחנה. "זה אחד הדברים שלא תמיד עובדים כאן הכי טוב. מצד אחד, יש לאנשים מודעות לצורך בנגישות, אבל מצד שני, לא הכל באמת הולך כמו שצריך. יש עוד על מה לעבוד".

והוא יודע על מה הוא מדבר. ב־20 השנים האחרונות היה שותף לכתיבת תקנות נגישות, ישב בוועדות מומחים שפועלות במכון התקנים לקביעת תקני נגישות, וגם מרצה בנושא נגישות ומגבלות ראייה באוניברסיטאות ובכנסים. 

"מרצה רגיל יכול להיעזר בשקופיות או במחשב, אני חייב לזכור הכל בעל פה", הוא אומר. "כשניסחו את תקנות הנגישות, עבדתי על זה המון. חוץ מהישיבות, הייתי יושב בבית לקרוא המון סעיפים וטיוטות של הצעות חוק, כדי להעיר את הערותיי. הכל נעשה בעזרת מחשב מיוחד ש'מדבר' בקול.

"זה אולי נשמע פשוט, אבל זאת עבודה ארוכה וקשה, ולא תמיד אני מבין מה המחשב מקריא לי. קשה לזהות סימני פיסוק, מעבר פסקאות, וכדומה. וכל אלה מאוד חשובים כשמדובר בכתיבת חוקים. 

"מה שאדם רגיל יכול לעשות בחצי שעה של קריאה וכתיבה, לוקח לי הרבה יותר זמן עם המחשב. אבל נושא הנגישות חשוב לי מאוד. אני רואה בפעילות הזאת שליחות. בעבר עזרתי בתביעות ייצוגיות עקרוניות בתחום הנגישות, למשל, על כך שאין כריזה בתחנה על אוטובוס שמגיע. בימים אלה הגשתי תביעה ייצוגית נגד הרכבת על אי־ביצוע התאמות נגישות בכל התחנות, כמחויב בחוק". 

עכשיו הוא ממוקד כל כולו במרתון המתקרב. "אני מרגיש כמו לפני מבחן גדול, עם המתנה ממושכת וארוכה. אבל החלטתי לקחת על עצמי את המרתון הזה. אולי אחזור באלונקה, אולי אחזור צולע, אבל אני תמיד נשאר עם המוטו שלי: לסיים את התחרות בחיים, ולא אחרון. נראה לי שאעמוד בזה. אני כבר מתכנן את התחרויות שאחרי, כי הטריאתלונים מתחילים באביב, ואני לא שחיתי מאז הקיץ שעבר".

batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו