עוז זהבי בנעליים של ג'ק ניקולסון

ב־22 בפברואר תעלה בתיאטרון הקאמרי ההצגה "קן הקוקיה", מחזה מאת דייל וסרמן על פי ספר של קן קייזי, שרבים מכירים מהעיבוד הבלתי נשכח לקולנוע שעשה ב־1975 הבמאי מילוש פורמן, בכיכובו של ג'ק ניקולסון.

המחזה מגולל את סיפורו של חוסה במוסד לחולי־נפש בשם מק'מרפי (שאותו גילם ניקולסון) שממריד את יתר החולים המאושפזים נגד עריצותה של האחות הראשית, האחות ראטצ'ד.

אל נעליו הגדולות של ניקולסון נכנס בהפקה הנוכחית עוז זהבי, ולצדו אולה שור סלקטר שמגלמת את דמות האחות ראטצ'ד. עוד משחקים בהצגה: רות אסרסאי, יצחק חזקיה, עזרא דגן, מוטי כץ, מיה לנדסמן, אבישי מרידור, אוהד שחר, אורי רביץ ועוד. הבמאי הוא עמרי ניצן.

"את הדמות של מק'מרפי אני מכיר הרבה שנים", מספר זהבי. "זה היה המונולוג הראשון שעשיתי בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, והמונולוג היחיד שקיבלתי עליו מחמאות (צוחק). בכל שאר המונולוגים שעשיתי - שחטו אותי.

"כבר אז התחברתי לדמות הזאת, זה ששובר מוסכמות, שהולך עם האמת שלו. אני מאוד מתחבר לזה. מרד זה חופש. הדבר הכי טוב שחברה יכולה לעשות עבור עצמה זה לשמר חופש מחשבה, ליצור חברה מעניינת ולא עדר".

המחזה העלה ביקורת קשה על סוגים שונים של טיפולים במוסדות לחולי נפש. מאז נראה שהשתנו הרבה דברים. ההפקה הזאת מתאימה את עצמה לימינו או שהיא נשארה נאמנה לרוח התקופה שבו נכתב המחזה?

"היום טיפול בהלם חשמלי הוא הרבה פחות כואב והרבה פחות רדיקלי מכפי שהוא נתפס פעם. בהצגה זה נאמן לתקופה שבה זה היה לא נעים וכואב. אבל גם היום אפשר למצוא המון כתבות בחדשות על אנשים שמתעללים בהם במוסדות, אנשים חסרי ישע כמו קשישים, ילדים, חולי נפש. יש לפעמים ניצול כוח של אנשים בתוך הכתלים של מוסדות כאלה, וזה בדיוק הסיפור של המחזה. אנשים שמאושפזים במוסד לחולי נפש כדי שיטפלו בהם, ובמקום זה מתעללים בהם".

ראית את הסרט עם ג'ק ניקולסון?

"זה סרט שגדלתי עליו. אני חושב שהוא אחת הסיבות שנהייתי שחקן. בדרך כלל אני מעדיף לא לראות יצירות קודמות, כי אני מעדיף להיות מקורי, אבל הפעם לא היתה לי דרך לנתק את עצמי מהסרט. ברור שלקחתי השראה מהסרט ומהביצוע של ניקולסון. ואגב, הוא גם היה השראה שלי בתפקידים אחרים שעשיתי. המחזה עצמו הוא קלאסיקה. עשו אותו שחקנים רבים, אבל אין ספק שניקולסון הוא יחיד במינו".

לאחרונה הפכת לאבא. ספר חוויות.

"כל אירוע משמעותי בחיים גורם לך להתפתחות רגשית. האבהות העשירה אותי מאוד באופן רוחני, גרמה להרחבה של הלב שלי ושל היכולת להבין עוד דברים. כשחקן זו מתנה. אתה רוצה לגעת במקומות של הרגש שעוד לא נגעת בהם ולהגיע לעומקים שעוד לא היית בהם. אני מרגיש שכל שנה אני נהיה שחקן יותר טוב, ובמקרה של האבהות, זה כמו בשנים של כלב, פי 7 (צוחק)".

• רוצים להישאר מעודכנים? בואו לאינסטגרם

• דודו פארוק מקונדומים, נטע ברזילי מפאייטים