בכל הנוגע לאבוקדו, הכללים ברורים. אפשר לקנות אבוקדו באחד משני מצבים: כשהוא עדיין בלתי אכיל, או כשהוא כבר בלתי אכיל. אבוקדו, או שהוא ירוק מדי - יפה מאוד מבחוץ, אבל למעשה מופנם, לא ידידותי וקשה כמו תשבץ היגיון בשפה זרה. או רכרוכי מדי - דוחה למגע. בזנים מסוימים אפילו מתקבל הרושם הגועלי כאילו הקליפה שלהם התחילה כבר להיפרד מציפת הפרי. מה שאומר שלא אני ולא אתם רוצים לפגוש את העניין הזה על הצלחת, בסלט או בתוך הסנדוויץ' שלנו.
כאן עולה השאלה: וזהו? אין אפשרות שלישית? איפה המתינות הספרדית? למה לצייר מציאות כל כך קיצונית של שחור ולבן? או ירוק ועכור? למה לא להתבגר ולהבחין במורכבות בלה בלה בלה...
וזאת כמובן שאלה אידיוטית ומתחסדת, מכיוון שעם כל הצער שבדבר, אין באמת אפשרות שלישית. כמעט אף פעם. בטח שלא בתחום האבוקדו! כלומר, יש כמובן רגעים שבהם אתה פוגש אבוקדו יפה ובשל על הדוכן. אבל זה זמני. מאוד זמני.
אם אתם מתכננים לאכול אותו בחנות, זה סיפור אחר כמובן. שיהיה לכם לבריאות. אבל אם אתם לא כאלה, אם הכוונה היא לקחת את האבוקדו הזה הביתה, אתם חייבים לזכור שזמן ותלאות הדרך הם משתנים אכזריים במסלול חייו של האבוקדו, וכבר באזור החניה, ואולי כבר בקופות, מסתתר לכם בשקית מישהו אחר לגמרי. וכן, הוא כבר משתייך לקבוצה השנייה.
אבוקדו, אם כן, הוא אפיק השקעה. עניין לבעלי חזון, למי שלא חי מן היד אל הפה, אלא למי שרואה את הנולד. לי באופן אישי יש המון כבוד לאבוקדו, כי גדלתי על האגדה שאבי ואמי, זכרם לברכה, הכירו בזמן קטיף האבוקדו במטעי כפר דרום!
היא עדיין לא ידעה עברית, והוא מעולם לא הצליח לבטא מילה אחת בצרפתית, כך שאני מרשה לעצמי לשער שלא סיפורי הצנחנים שלו ולא שירת השנסונים שלה עשו את העבודה. זה היה האבוקדו בכבודו ובעצמו. שהוא, כאמור, השקעה לטווחים ארוכים.
אבוקדו הוא באמת עניין של כן או לא. 1 מול 0. או פלא טבע גסטרונומי ואחד המעדנים הטעימים והמוכנים ביותר שצומחים על עצים, או הדבר המת הזה, שמופתע שמישהו בכלל פותח את עטיפת הניילון שעל המדבקה שלה כתוב "כריך אבוקדו".
הבעיה היא שלא פעם אני בוחר את האבוקדו הנכון. ירוק כהה, קשוח ומחוטט. אני לוקח אותו הביתה באהבה רבה ומנסה ללכת על כל שיטות הריכוך שאני מכיר - עוטף בנייר עיתון, מניח ליד הבננות, משמיע לו מוזיקה משובחת ואיומים מרומזים, ואז - כמה טיפש אתה יכול להיות - מפספס את המועד ונזכר לפתוח אותו, מתי? כשהוא כבר רכרוכי ותשוש, לוחש בכאב "עכשיו באים?" ונראה בדיוק כמו החברים שלו שהשארתי בשאט נפש להתפגר על הדוכן.
מה שמלמד שעם כל הכבוד לחזון, להשקעה ולטווח הרחוק, צריך גם לדעת מתי לחתוך. ולא, לא כתבתי כאן שום דבר פוליטי.
(איור: אלירן הרוש)
כמו אבוקדו, גם פוליטיקאים יכולים לאבד את זה פתאום. בכל הנוגע לבחירות הקרובות, דבר אחד כבר די ברור - עם פרסום התוצאות יתברר שכמה מפלגות בישראל הולכות לרדת מהבמה וכנראה לצמיתות.
לא צריך להיות נביא כדי לקבוע את זה. מדובר בחשבון פשוט. מספיק להציץ בסקרים כדי לראות שהתיאור "מגרד את אחוז החסימה" הולם כרגע לא מעט מפלגות. חלקן ממש נטועות בנוף חיינו, אחרות קצת פחות.
לגרד זה לא תמיד נעים. לגרד את אחוז החסימה - זה ממש לא נעים. אבל עוד יותר מבאס לגרד אותו מלמטה. וזה בדיוק מה שצפוי לכמה גופים וגם לאישים פוליטיים.
לא יודע מה איתכם, אבל באופן אישי אני חושש שלא אצליח להביע צער על אף אחד מהם. זה די מוזר. הרי אנשים מתגעגעים כמעט לכל דבר שהכירו. אפילו אוהדי כדורגל שרופים עד טירוף לא שמחים לשמוע שהמועדון היריב התפרק ונסגר.
אם הוא ירד ליגה - שמחה וששון. אם הוא יתפרק על המגרש ויחטוף שישייה - יום חג. אבל לרדת מהבמה ולהתפרק כליל? זה כמעט תמיד עצוב. ובפוליטיקה הישראלית, אין דרך חזרה מארץ הגזירה של הכישלון הפוליטי.
ובכן, מישהו מבין כל אלו לא יהיה יותר. ש"ס. הבית היהודי, הלוא היא המפד"ל הנצחית. איווט ליברמן. יש אומרים שאפילו תנועת העבודה נמצאת עמוק בתוך קבוצת הסיכון הזאת. לא להאמין.
בין ההולכים לעבר האבדון יש כאלה שפעם יכולנו להישבע שאי אפשר אפילו לדמיין את הכנסת בלעדיהם. אנחנו שגדלנו על הגשש החיוור עוד זוכרים את השורה: "מי שחושב שיוכל להרכיב ממשלה ליהודים בלי המפד"ל - שיקום..." והנה גם השורה הזאת כבר לא אלמותית. וכמוה גם כמה אישים שבנו לעצמם תדמית של גאונים פוליטיים וכעת נלחמים על עתידם הפוליטי.
והעניין הוא שברוב המקרים לא נבכה עליהם, לא נקרע קריעה ולא נצעד שפופים אחרי ארונותיהם. גם לא נרים כוסית. אבל לא נחוש צער מיוחד.
וזה באמת מוזר. אנחנו מצטערים כמעט על כל בעל חיים שעלול להיכחד מן העולם, ובהם בעלי חיים שלא היינו רוצים לפגוש. לפעמים שומעים לראשונה על קיומה של איזו ברייה, רק כשמתפרסמת הידיעה על כך שהיא בסכנה ונותרו ממנה רק כך וכך פרטים בטבע. וזה עצוב.
אנחנו חשים צער גם על מקצועות שכבר אין בהם שימוש, על דגמי מכוניות שהפסיקו לייצר ועל ספורטאים שפרשו מענפים לא מוכרים. לפעמים ליבנו יוצא אל חפצים שפעם היו בסביבה ונעלמו: פטפון, סיפולוקס, מכונת כתיבה.
למה אנחנו לא מתגעגעים? למורים מכים. לסנדוויץ' עם מרגרינה. לרמאים שמשחקים "איפה הנסיך?" על רצפת התחנה המרכזית. שום געגוע! גם לא למפלגות שגורלן להתחזל"ש. ברוב המקרים כל מה שיהיה לנו לומר זה שמגיע להן. שהמנהיגים שלהן קנו את זה ביושר. שבדרך אל התחתית הם הספיקו לשכוח את כל מה שבגללו הם בחרו בקריירה ציבורית.
אני באמת חושב שכל פוליטיקאי צריך להקדיש טיפת תשומת לב לעמיתים האלה שהולכים להיעלם לו מהפריים, לשאול את עצמו איפה הם טעו. מתי בדיוק הם הרוויחו את הגורל להיעלם מבלי לעורר צער, ועד כמה הוא עצמו בטוח שבעתיד הקרוב לא ממתין לו גורל דומה.
• לכל הטורים של ג'קי לוי לחצו כאן •
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו