דוסה נובה

זה היה מזמן. השמיים הכחולים נפתחו והצביעו על בית אחד. רציתי לקנות אותו. בסוף לא הצלחתי. הייתי עצובה על כך וחשתי כישלון אישי. 

לקחתי את העט האחרון שנשאר אצלנו ועוד עבד, וכתבתי על דף לבן את מיקוד הדואר של הרחוב שבו שכן אותו בית. שעה מחיי נמסרה לאלוהי הגימטרייה בעזרת מחשבון רשת. למרבה ההקלה, מיקוד הרחוב ההוא בגימטרייה הניב רק צירופי מילים שליליים. הוא הסתיים ב־458: גימטרייה של "נמלים בסוכר", "חלוש ועלוב" ו"נגמר הכסף" (תבדקו אותי). גם הספרות הראשונות של המיקוד הניבו תוצאות מלחיצות. טוב שלא קניתי את הבית הזה! היו יוצאות לי תולעים מהקירות, או שהיה "גשם חזק בחוף השנהב" (מה). חמושה בקביים של טיפשות, שוכנעתי שניצלתי מאסון. 

זו דוגמה לאיך אני מנהלת את חיי הלא מרשימים. מכופפת את המציאות אל אותות וסימנים, מחפשת הוכחות בדיעבד לכך שהפנייה שלקחתי בצומת לא היתה באמת שגיאה. מגייסת את המיסטיקה למיסטייקס. אין קשר לכך שאני אדם דתי. רבים מחבריי הדתיים לא יתקרבו לעולם למחוזות שבהם אני סוגרת דילים עם הקדוש־ברוך־הוא, מוודאת שהוא שלח במיוחד עבורי את השיר הזה ברשת ג' ומתאמצת להבין על מה דיברה הקוראת בקפה. ודווקא החילונים שבחבריי, כמהים לטרנסצנדנטיות קטנה, נהנים מהרולטות של הפותחות בטארוט.

אני קוראת יונה וולך לפני השינה ומתנשפת בחדר כושר בטייטס, אבל יש לי נשמה של ישישה עם צמידי זהב. מתרגשת מקברים, מנשקת את הכותל בפה, לוקחת ברצינות שמועות על סגולות שעובדות. ליפעת החבאתי בתיק כנף של עוף מצלחת ליל הסדר לסגולה שתתחתן כבר. אם לא נטלתי ידיים בבוקר, שֵׁדִים ירדפו אחריי כל היום. עין הרע מפחד ממני, שלא ידבק בו הריח של השום. 

לא יודעת למה יש כאלה שחושבים שנהייתי פחות דתייה לאחרונה. אני משנה צורה כמו הסליים של הבת שלי אבל נשארת אותה דוסית שמקרצפת את החסה. לייטית למראה אבל נחרצת, אני יודעת שכך אשאר. 

חלק מהדתיות שלי היא מסורתית. הידיים שלי זזות כשאני מנפה את הקמח או מדליקה נרות שבת, עושה פעולות בסדר מסוים, בצורה מסוימת, מתוך יִרְאָה לפורמט, בתקווה שהנינים ובני הנינים שלי יעשו גם הם את מה שסבתות־רבתות שלי עשו (במקרה שלי, רק בדרג סבתא־רבתא ומעלה, כי הסבים והסבתות שלי היו או עודם חילונים). איך אני מבטיחה שהמסירה תימשך ממני והלאה? בידיים. 

הדתיות שלי היא גם סוציולוגית. השבט שלי הוא דתי ואני אוהבת אותו, עם חסרונותיו הידועים ומעלותיו ההולכות ומתרבות. כשהתקשרתי לבן השבט שלי והוא ענה לי תוך כדי שידור רדיו, משאיר את הטלפון פתוח כשהוא ממשיך ללהג בשידור, ידעתי ששנינו מחייכים: ככה דתיים עונים תוך כדי ברכת המזון או תפילה. אי אפשר לענות וללחוש "אני לא יכול לדבר עכשיו" כי זה הפסק תפילה, אז עונים ומתפללים בקול כדי שהצד השני יבין. יש שותפות ביני לבין האנשים שאומרים "חודש טוב", עונים על "כמה היום לעומר?" בתשובה כמה היה אתמול (טריק הלכתי), וצוחקים איתי בחול המועד משלט "דבר האבד" על חלון ראווה. 

הדתיות שלי היא גם רוחנית. אני יודעת שיש ציורים שאני מציירת פה, ובאותו רגע מצטייר ציור מקביל בעולמות עליונים, שבתורו משפיע למטה, מפעיל יד שמציירת עוד ציור ומכוונת אלי את הקארמה וגדודי המלאכים.

הדתיות שלי היא גם היסטורית. הייתי שם, במעמד הר סיני, ככה אני משתדלת לזכור, ומספרת לילדיי בגוף ראשון איך עבדנו במצרים וחצינו את הים ופחדנו מהברקים במתן תורה. היינו שם יחד. אני טיפוס קהילתי ומתרגשת כשאנשים מתקבצים. לכן גם הקולקטיב הוא חלק מהדתיות שלי. הוא כולל המון אדם ששר את התקווה יחד, מאזין לתקיעת שופר, או שמח בצוותא מניצחון של ישראלי בספורט. אז אני דתייה לאומית. 

והדתיות שלי היא אמונית. זה הכי קשה, העניין הזה באמונה, שאתה אמור פשוט להאמין. להשתכנע שאובדן השליטה הוא מושגח, שיש היגיון בשיגעון, שתסתכל אחורה בסוף ותדע שהשביל - על בורותיו - היה פיקס בשבילך, קסטום מייד. 

אמונה היא לא ידיעה אלא בחירה. אני עובדת על אמונה פשוטה, כזאת שמרפה את הכיווץ, שמרשה לי להיות עובָּר שמישהו אחר דואג לו. אלוהים לפעמים כל כך יצירתי וחשוף, שאי אפשר שלא לראות את האצבעות שלו מנגנות אותי, ולפעמים כל כך נסתר ושותק. 

בכנס עסקים של נשים חרדיות אמרה המנחה: מיהו "עשיר"? אלה ראשי תיבות. מי שיש לו עיניים, שיניים, ידיים, רגליים - הוא עשיר. אבל הנשים הללו לא מסתפקות באיברים תקינים אלא יוצאות לפרנס במוטיבציה שרק אימהות יכולות לה. ובאמת בעלי עסקים הם בעלי אמונה יותר מיושבי בית המדרש. הם אלו שפותחים בכל בוקר את העסק באמון תמים במזון שיישלח אליהם, כמו מן משמיים. 

אמונה עומדת בכל מיני מבחנים. יש נשים שרצות עם הרצאה על כך שהגירושים "זה הדבר הכי טוב שקרה להן בחיים". לא אצלי. גירושים זה הדבר הכי רע שקרה לי בחיים. רע שרק הולך ומתנפח, הולך והופך בניינים, כמו קינג קונג בניו יורק. יש עוד רשימות של חושכים שאני לא יכולה לפרט פה, כבר אמרתי שהוליווד תזרוק את התסריטאי שיעז. אבל חושכים שלפני רגע היו רק רע, בדיוק מתבהרים לי כנכונים. אז אני אוזרת אמונה בשפתיים חתומות ורק אומרת לבורא עולם: אני מקשיבה, אין צורך לצעוק עלי, תודה. 

בטיסה פנימית במזרח אירופה, בסוג של סוסיתא מעופפת וטייס אקסטרימי שיכור, התחדש לי שבעוד אנחנו רגילים להגדיר "נחיתה רכה" או "נחיתה קשה", יש גם המראה קשה! אנחנו לא שמים לב כי יש טלטלה וקפיצות ולחץ נוראי בין האוזניים, אבל יכול להיות שאנחנו ממריאים. הנמשל: החיים. 

אם היתה צריכה להיות מלחמה אחת על הזהות של המקום הזה, זו המלחמה עבור להקת שלוה מהתוכנית "הכוכב הבא לאירוויזיון". המוזיקאים שעברו את כל המכשולים שזימנו להם המוגבלויות הפיזיות רק כדי להגיע לחומה שכתוב עליה "אין כניסה לשומרי שבת". לא יכול להיות שזה עניין של דתיים בלבד, להנגיש את האירוויזיון לבעלי צרכים מיוחדים. שבת היא צורך מיוחד. לט מיי פיפל שואו.