בריצה אל המטרות

האירוע הדמוקרטי החשוב ביותר, הפריימריז בליכוד, כבר מקבל מסגור מגמתי מצד פרשנים. אפשר ללמוד על כיוון המאמץ הפוליטי־תקשורתי: ללחוץ על הליכוד שיבצע ניתוח הפרדה בין התנועה לבין מנהיגה נתניהו (ולקדם את גדעון סער). חובבי הדמוקרטיה בישראל יעשו דה־לגיטימציה למפלגה הכי דמוקרטית. האורקל החדש בנושא הוא המפכ"ל היוצא רוני אלשיך, שטוען כי הפריימריז הם אבי אבות הטומאה של השחיתות.

עם הרשימה האיכותית שהתגבשה בפריימריז, ייתכן שתחזיתו של נתניהו לגבי ניצחון של 40 מנדטים היא ריאלית. מאחר שבני גנץ וכל מי שלשמאלו מאוחדים סביב שאלה אחת - "טו בי או נוט טו ביבי" - הם נכנסים למלכוד הליכוד: על רקע סוגיית נתניהו כראש ממשלה, המשמעות של ניצחון גדול בקלפי תהיה זיכוי ציבורי; יהיה קשה לתבוע מנתניהו להתפטר גם תוך העברת עניינו להכרעת בית דין. 

בינתיים, בניגוד אולי לרצונו של נתניהו, רוב בוחרי הימין מצפים שיגייס את גדעון סער במלוא כוח האש שלו - כולל הבטחה לתפקיד בכיר בממשלה הבאה, אם ירכיב אותה. 

 

שמישהו יעשה כאן סדר: הצורך הבורגני בגנרלים התחיל בפאניקה של מאי 1967, וזולג עד לימינו 

מפלגה שמובלת על ידי שלושה רמטכ"לים לשעבר מסמנת את המפלס הגבוה ביותר עד היום של מעורבות הצבא בפוליטיקה הישראלית. 

זה התחיל בתופעה שכונתה ערב מלחמת ששת הימים, "נשות וינדזור העליזות". מפקדים בכירים, כמו משה דיין ויגאל אלון, עברו באותה עת מהצבא לזירה הפוליטית. הם קיבלו ללא עוררין את המרות האידיאולוגית המפלגתית, כולל דיין שהוזז כמעט ככלי אין חפץ בו מהממשלה ב־1964.

אבל חרדות חודש מאי 67' הורידו לרחוב נשות חברה, חלקן סלבריטאיות של התקופה, שתבעו במפגיע שהגנרל שלהן, משה דיין, יתמנה כשר הביטחון. אלו היו ניצני ההיסטריה הבורגנית. הן קיבלו את כינוין מגולדה מאיר הסרקסטית, וחלקן היו נשותיהם של עיתונאים בכירים. 

כשהמצב נתפס במוחות המעמד הבינוני ככאוטי, הם מעדיפים שהצבא יופיע. זה לא ייחודי לישראל, שבה הופעת הצמרת הצבאית של הלשעברים כמושיעים נעשית ללא שימוש בכוח פיזי. אבל הדינמיקה דומה; גם אצלנו נשמרת מראית עין של לגיטימיות תוך שימוש בכללי המשחק הדמוקרטי.

הרב־אלוף השלישי שאמור להצטרף לגנץ ויעלון, גבי אשכנזי, עדיין מתלבט. ידידיו אומרים שבתמונת הגמר של החבילה הפוליטית - הוא יהיה שם. אבל ההיסוסים מלמדים שזה עדיין לא סגור. השבוע צולם אשכנזי כשהוא אומר לקבוצת צעירים, שהוא "עובד על זה". כלומר על איחוד תנועת הפועלים או לפחות תנועת נערי הפוסטר בין גנץ ללפיד. אשכנזי אפילו לא רצה לרדת לעיני הציבור, אבל מישהו אמר לו שיביא למפגינים ברחוב קצת מים לשתייה, אז הוא ירד וצולם. 

טוב לאשכנזי בחייו האזרחיים. נוסע לפה, נוסע לשם. שום דבר לא לחוץ. הוא מביט בעיניים כלות, ולא מבין איך גנץ לפתע מוביל את האופוזיציה לנתניהו, והפך מועמד לראשות הממשלה. הרי מבחינת הרקע הצבאי, איפה הוא ואיפה גבי. אין בכלל מה להשוות את הרקורד.

אשכנזי התקדם בשיניים רק אחרי שהוכיח את עצמו בכל תפקיד; גנץ, לפעמים כנספח צבאי בארה"ב, היה בניתוק מכשירים. קשה היה להשיג אותו, כי יצא לדרכים לבדוק אופנוע הארלי דיווידסון חדש. כן, מין טרנד שכזה. גם תמיר פרדו חבר באחוות ההארלי דיווידסון. 

 

הציבור ימתין? הטיוטות לגיבוש בין לפיד לגנץ כבר מוכנות, אבל ההססנות עלולה לעלות במצביעים, שימצאו אלטרנטיבה אחרת 

בוגי יעלון אמנם מתעב את יאיר לפיד, אבל מה זה משנה? תותח 155 מ"מ לא חייב לאהוב סטן שפולט צרורות. העיקר ששניהם יורים לאותו כיוון - בנימין נתניהו.

מה שמפריד עתה בין גנץ ללפיד הוא השאלה הגדולה - מי מהם יהיה ראש הממשלה. הם חיים בעולם שבו המנהיג המוביל באיחוד הגדול יהיה ראש הממשלה הבא. 

הבעיה העיקרית, מבחינת גנץ לפחות, היא שהמציאות, כפי שהוכח השבוע, אינה מתוסרטת ואינה מבוימת כמו הקמפיין. גנץ לא רק שנפגש שוב ושוב עם פורומים אוהדים, שכבר ננעלו עליו כראש הממשלה הבא; הוא גם מנוהל כל הזמן בסצנות מופקות ומבוימות, שבהן השאלות מתוכננות והתשובות מוכנות בהתאם. זה גם מה שמשווק אחר כך לתקשורת. 

גנץ אינו מסוגל כמעט לחשיבה עצמאית. צריך לבדוק את סביבתו. ראש המטה איתי בן חורין, הוד בצר, חילי טרופר. בן חורין הוא פעיל ותיק בממשק המחאות של אנשי מילואים עם הפוליטיקה, כולל מחאת המילואימניקים אחרי מלחמת לבנון השנייה.

בין גנץ ללפיד קיימות כבר כמה טיוטות הסכם לאיחוד טכני לפני הבחירות, כך שאפשר לצפות שהאיחוד הזה יקרה - אם לא קרה כבר. לשותפים יש דילמה; מבחינה טקטית הדבר הנכון ששועלי הפוליטיקה הישראלית ממליצים עליו הוא להכריז על האיחוד בדקה ה־90, ממש ערב הגשת הרשימות בעוד כשבועיים. זה מונע מטעני צד, ניסיונות פיגוע, וחרטות בטרם עת. 

אלא שקהל הצרכנים של האיחוד המדובר לא רק שעלול לאבד סבלנות, אלא אף עשוי להתייאש משני הקליינטים בתיווך אשכנזי, ולהינעל על אופציות מפלגתיות אחרות. הדימוי המנהיגותי של גנץ עלול להיסדק.

צריך לתת לבני גנץ קרדיט על ההחלטיות שבה קפץ לבריכה הפוליטית. לפעמים אדם שמקבל החלטה כזאת, משנה את חייו, מגדל חוט שדרה - והופך למנהיג.

 

מי בעד חיסול המנהרות? בשתי המערכות שבהן גנץ נבחן כמפקד בכיר - כמפקד הכוחות ביו"ש וכמפקד יק"ל - הוא נכשל. אז איך "צוק איתן" הפך ל"מבצע אנטבה"? 

עד היום תיק העבודות של רא"ל (מיל') גנץ לא מעיד על מנהיגות ולא על שום יכולת מיוחדת. הוא מקרה מוזר של מי שהתקדם בסולם הדרגות מבלי שרשם לעצמו הישג צבאי. להפך - בשתי מערכות שבהן נבחן כמפקד בכיר, גנץ נכשל: כמפקד הכוחות ביו"ש בתקופת האינתיפאדה השנייה, ולפני כן כמפקד היק"ל בדרום לבנון. הצורך הבהול של ברק, אשכנזי והשמאל לשווק את הנסיגה החפוזה מרצועת הביטחון כהצלחה כבירה - מנע מבט קלוז־אפ על כישלונו של גנץ כמפקד הכוחות. כרגע אף אחד לא מוכן לשמוע על כישלונות. צוק איתן הופך בהדרגה למבצע אנטבה.

ואם כך, אולי בכל זאת צריך להזכיר שוב את השם נתניהו. ההישג הוודאי העיקרי, אם לא היחיד, של צוק איתן - הוא השמדת המנהרות. הרמטכ"ל גנץ, שר הביטחון יעלון כמו גם ראש השב"כ ועוד בכירים אחרים - התנגדו. חוזר: התנגדו. 

הדחיפה באה מלמטה, קודם כל מאלוף הפיקוד סמי תורג'מן. בעצת אחד מקציני המטה שלו, תורג'מן זימן לפגישה בדרום עם רה"מ נתניהו את מפקד האוגדה נדב פדן, מח"ט הנח"ל אורי גורדין ומח"ט הצנחנים אליעזר טולדנו. תורג'מן הציג את הנושא בקצרה, אבל היו אלה שלושת המפקדים בשטח ששכנעו את נתניהו שהם יודעים איך לעשות את זה, ויש להם ביטחון בהצלחת המבצע.

 

צמרת צה"ל התנגדה לנתניהו בכל היוזמות הביטחוניות הגדולות // צילום: אמיל סלמן

 

ראש הממשלה השתכנע. ממעט התמלילים שפורסמו בזמנו, אפשר היה להתרשם שהשר נפתלי בנט מאפיל בעליונותו האינטלקטואלית על שר הביטחון והרמטכ"ל, כשאלוף הפיקוד מבטא לכאורה עמדת מיעוט בין בכירי הביטחון. לאחר אינטרוול היסוסים של 24 שעות, החליט נתניהו לתת אישור למבצע השמדת המנהרות.

הדבר הכי מוזר הוא שגנץ היה בעדיפות רביעית לתפקיד הרמטכ"ל לאחר שמינוי גלנט נפל. דן הראל, יאיר נוה וגדי איזנקוט הועדפו על פניו. אבל לגנץ יש מזל. היה מישהו שחשב פעם שזה חשוב.

 

האודישן של לפיד: מעורבות הגנרלים בפוליטיקה היא חלק מהשת"פ עם הממסד הביטחוני האמריקני, שהגיע לשיאו לפני בחירות 2015

אין סיבה אמיתית למעורבות כל כך פעילה בפוליטיקה של הרמטכ"לים גנץ, יעלון ואשכנזי. גם לא להתקפות החוזרות ונשנות מצד ראשי שב"כ ומוסד לשעבר נגד נתניהו. 

הסיבה היא, ככל הנראה, הסימביוזה שנוצרה לאורך שנים בין הממסד הביטחוני האמריקני לממסד הביטחוני הישראלי, ובייחוד לצמרת צה"ל. לקראת הבחירות הקודמות ב־2015 פרסם העיתונאי אהרון קליין מאמר ב"ג'רוזלם פוסט" (14.12.2014), שבו טען כי יש עניין לממשל האמריקני לקבוע איזו הנהגה תוביל את ישראל. "הבית הלבן בחר לסמן את נתניהו כמי שעומד בדרכו של אובאמה להגשמת חזונו האוטופי של מזרח תיכון חדש ומפרץ פרסי חדש", כתב קליין, "האם יש דרך טובה יותר לעקוף מכשול כזה מאשר לעזור בהפלתו של נתניהו מראשות הממשלה?"

שני התותחים של האמריקנים באותה תקופה היו לפיד וציפי לבני, שהאשימו את נתניהו פעם אחר פעם בגרימת קרע מסוכן בין ישראל לבעלת בריתה "החשובה ביותר". לפי קליין ב"ג'רוזלם פוסט", נציגי הממשל האמריקני נפגשו עם לפיד כדי לעמוד על טיבו במקרה שיהיה ראש ממשלה. הם עשו לו מעין אודישן.

כמה חודשים אחרי הבחירות הבהיר נשיא המדינה ריבלין: "במדיניות החוץ של ישראל יש שלושה עקרונות: היחסים עם ארה"ב, היחסים עם ארה"ב, והיחסים עם ארה"ב". "אובאמה הוא השמש בחנוכייה שלאורו צועד העולם כולו", אמר הנשיא ריבלין בבית הלבן. 

צמרת צה"ל התנגדה לרה"מ נתניהו בכל היוזמות הביטחוניות הגדולות, כולל בתוכניות התקיפה של מתקני הגרעין האיראני, לאחר שמאיר דגן נכשל בעצירת מיזם הגרעין. האלופים תמכו בהסכם הגרעין האיראני, וסיפקו מטרייה של לגיטימציה לממשל האמריקני. הם גם התנגדו לעמדת נתניהו בעניין "גבולות בני הגנה" בכל הסדר עם הפלשתינים. במקומם, הונחו תוכניות מפותלות של "סידורי ביטחון"; וכן מערכת הביטחון התנגדה לפיתוח כוח הצוללות במסגרת הזרוע הימית. 

מי שפרסם תחקיר מפורט על הקשר האינטימי בין צמרת צה"ל לממסד הביטחוני־צבאי האמריקני הוא כתב "ישראל היום", עקיבא ביגמן, לפני שנתיים באתר "מידה". הכישלון הבולט של הביטחוניסטים הישראלים היה בחיזוי האפקטים השליליים של הסכם הגרעין. בני גנץ היה כמובן בין תומכי הסכם הגרעין בהתבטאות מספטמבר 2015. איש מהם לא צפה שההסכם יאפשר חדירה מסיבית של האיראנים לסוריה, ויביא ללגיטימציה של משטר האייתוללות בעולם. 

ביולי 2012 פרסם הכתב הצבאי הבכיר אלון בן־דוד מאמר ב"הארץ", שבו קבע (למעשה התחנן): רק גנץ יכול לעצור את הדרג המדיני בדרכו לתקיפת הגרעין האיראני. הנקודה המעניינת במאמרו של בן־דוד היא הערכתו, שהמלחמה שתפרוץ תשאיר בעורף הישראלי טראומה קשה יותר ממלחמת יום כיפור; ובעקבותיה רבים יטילו ספק אם יש טעם לחיות בישראל ויארזו את החפצים. 

גנץ אכן הביע התנגדות נחרצת לתקיפה באיראן. בתוכנית "עובדה" הוא אישר לאילנה דיין כי הוא חושב שבלעדיו ההחלטות היו מתגלגלות אחרת. הוא דאג, ש"הם ישמעו את זה הכי חד, הכי ברור, הכי משמעותי... אני רוצה להאמין שהם הקשיבו, והם גם התחשבו במה שאני אומר".

בנושא המדיני אמר גנץ: "ישראל תקדם את התהליך המדיני כמו שהצהירה".

 

השתדלות כלפי מטה: דברים שכתב משה שמיר לפני מלחמת ששת הימים, מלמדים משהו גם על הצבא של ימינו 

לפני הרבה שנים התייחס הסופר המנוח משה שמיר במכתב פרטי לשאלת הצבא בחברה: "שטות היא (לחשוב) שצבא יעיל יותר הוא מסוכן יותר (למדינה ולחברה). הסיבה לכך היא בזאת, שצבא יעיל יותר הוא צבא שבו כל הדרגות משתדלות להצטיין ולעורר אמון לא רק כלפי מעלה, אלא גם כלפי מטה. מבחינה זו צה"ל הוא אולי המשובח בצבאות העולם... צבא כזה יכול להתפתח רק בארץ דמוקרטית, וככל שהוא נעשה מושחז יותר כלפי חוץ - הוא מאבד את עוקצו כלפי פנים.

בצבא כזה הקצין חייב לפתח כושר מנהיגות - זהו פירוש ההשתדלות כלפי מטה. צבאות מדינות ערב הם בבת אחת גם בלתי יעילים מבחינה צבאית, בשל היעדר כושר מנהיגות ובשל היעדר זיקה בין המפקד לפקודיו - ועל כן גם מסוכנים יותר למדינתם כלפי פנים". 

שמיר כתב את הדברים כשנה אחרי מלחמת ששת הימים. מעניין לבדוק אם לא היו התפתחויות במצבו של צה"ל, שבחלקים מסוימים שלו הפך לפחות יעיל ומושחז.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו