על החלון הפינתי הגדול בסלון של משפחת תפוחי תלויים ציורים של הילדים לט"ו בשבט. אין בו תריסים, כך שהנוף הפתוח של הרי בנימין והשומרון פורץ פנימה במראה פנורמי מרהיב. אמא הדס ז"ל היתה תמיד תולה את הציורים של הילדים על החלון בהתאם לעונה או לחג הרלוונטי. ציורים לחנוכה, אחר כך של חורף. עכשיו עושה את זה אבא יונדב.
אחת אחרי השנייה הוא הוריד את היצירות הקודמות, מקלף את נייר הדבק בדמעות שחונקות את הגרון בכל פעם שהוא מבצע את הפעולות של הדס. אחת אחרי השנייה הוא תלה את היצירות החדשות. ציור של בית כחול בצבעי פנדה, עץ מגזרי נייר, עבודות יצירה של פריחה, של חיים. ניסיון לשמור על שגרה מבורכת ועל רוחה של אמא בבית. על השולחן במטבח שלוש וחצי עוגיות אחרונות, מעשה ידיה של הדס, שעדיין נשמרות בצנצנת.
עכשיו הוא מתכווץ על הספה הכחולה ליד החלונות הגדולים. בחור גבוה ורזה, פאות ארוכות מסתלסלות בצידי ראשו.
למרות קומתו הגבוהה, לרגע הוא כמעט נבלע בין הכריות, מבקש לברוח מהמציאות המרה ולחזור לימים של לפני שבועיים, של הדס שלו שבבית. הדס השקטה, שבדרכי נועם הצליחה להשרות ביטחון ורוגע, וגם לנהל ביד רמה את כל מטלות הבית והמשפחה, במקביל לעבודתה כמורה לנגינה וכמנהלת פרויקט "מנגנים בבנימין".
בעוד שעה, כשהילדים יסיימו את הלימודים במסגרות החינוכיות, החברים והשכנים ידאגו להביא אותם הביתה. ראשונים ייכנסו שמאי (3) ויסכה (5), שחזרו מהצהרון ורצים אל אביהם לחיבוק מתרפק. כמה דקות אחריהם יגיעו מהשכנים גם חנה (7) ויהודה חי (9). הלימודים שלהם הסתיימו כבר בצהריים, והם הלכו לחברים. גם הם ירוצו אל אבא לחיבוק ולנשיקה, ואחריו יתפנו לספר על חוויות היום.
"זה משהו שלמדתי מהדס", עוטף יונדב את ארבעת ילדיו בידיו הארוכות. "בכל פעם שהם הולכים או חוזרים יש חיבוק ונשיקה, לא משנה מה.
"זה הפך להיות מין טקס כזה. גם בימי שישי, כשהדס היתה מדליקה נרות, היא היתה אוספת את כולנו סביבה, ואז כל אחד נתן נשיקה לכל האחרים במשפחה. ככה בכל שבוע, טקס נשיקות של כמה דקות".
עיני התכלת של יסכה דומות להפליא לאלו של אמה, והיא בוחנת אותי ואת מירי הצלמת, לפני שתבטח בנו כנשות סודה. "שמאי מחביא לכן ציור מאחורי הגב", היא אומרת בצחוק מתגלגל.
שבועיים חלפו מאז שהדס תפוחי נהרגה בתאונה בכביש הכניסה ליישוב עטרת, בחבל בנימין. כביש ארוך והררי בעל נתיב אחד לכל כיוון, בין יישובים יהודיים לכפרים ערביים, עצי זית לצד שקדיות שמתחילות לפרוח.
הסיבה הרשמית שקבעה המשטרה למותה היא התנגשות חזיתית במשאית שנסעה בנתיב הנגדי. אבל בני המשפחה טוענים, על פי עדויות שאספו בשטח, כי התאונה נגרמה בגלל זריקת אבנים אל הכביש, ולכן יש להתייחס למותה כאל פיגוע.
כבר שבועיים הרשתות החברתיות גועשות בצילומים של עיניים, תחת הכותרת "תסתכלו לי בעיניים, מה קרה להדס תפוחי?", בפוסטים שמספרים על זריקות האבנים באזור, ובעיקר בקריאות למצות את החקירה.
אחיה הבכור של הדס, יובל לנגזם, אומר שבמקום הזה, 500 מטר מעל הכניסה ליישוב, ובפאתי הכפר אום צפה, מדווחים לפחות פעם או פעמיים בשבוע על זריקות אבנים.
"כשהתקבל הדיווח על התאונה, הרבש"צ הגיע למקום, הסתכל כמה מטרים מאחור, וגילה סימנים של אבק על הכביש, כנראה אבנים. הוא פנה לצבא וביקש שישלחו גשש, וגם הגשש מצא את הסימנים האלה.
"אחרי ההלוויה קיבלנו שיחת טלפון ממישהי שהיתה באוטובוס, שנסע באזור בזמן התאונה. החיילים אמרו להם שהכביש סגור כי זורקים אבנים. נראה לי שאין שאלה אם זרקו אבנים או לא, הרי יש אנשים שזורקים אבנים. השאלה היא אם זה מה שהוביל לתאונה, ועל כך אנחנו נלחמים".
"רק בשבעה שמעתי מחמותי איך היא התחילה ללמוד לנגן". הדס והכינור
יונדב (30) כועס. "זה אזור שחוטפים בו אבנים כמעט כל יום. אני חטפתי אבנים, הדס חטפה אבנים. זו השגרה שאנחנו חיים בה. הנחת היסוד צריכה להיות שמדובר בפח"ע. הדברים הנסיבתיים מובילים לפח"ע. וזו גם ההנחה שלי, שמדובר בפח"ע. היעדר ראיות זה קשקוש. הדס נהרגה, ומנסים לטייח את זה. אנחנו לא ניתן לזה לקרות".
עכשיו הוא מתמקד בניסיון לשמור על השגרה של הילדים. "תמיד הייתי שותף בגידול שלהם, אבל הדס ניהלה את רוב הדברים. בגלל שאני עובד בתל אביב, הייתי יוצא מוקדם, לפני הפקקים, וחוזר בערב להשכבות, או שהייתי מארגן אותם בבוקר ויוצא יותר מאוחר. הייתי תמיד מעורב גם בחיים החברתיים שלהם. אבל הייתי כמו הפלוגה המסייעת שלה. היא היתה מעדכנת אותי שיש אסיפת הורים, ואני הייתי מתייצב. אבל לא היה לי רישום של זה מראש".
בזכות היומן של אשתו הוא התחיל לעקוב אחר הלו"ז של הילדים. בדיקות רפואיות, חוגים, חגיגות ימי הולדת. ארבעה ילדים, כל אחד והחיים שלו, ואבא אחד, שלומד ברגע איך לנהל את הכל לבד. על לוח מחיק גדול שהציב על השולחן בסלון הכין סדר יום בכמה טבלאות מסודרות. יש שם תוכנית חודשית עם המשימות, המטלות והתורים של כל אחד. מסיבת החלאקה של שמאי בן ה־3 בגן, תורים לרופאים, וגם לוח שבועי עם הכריך שכל אחד מהם רוצה לכל יום.
את שעות העבודה שלו כמנהל סייבר בחברת אבטחה בתל אביב שינה בהתאם לשעות הילדים, כדי לקבל את פניהם אחר הצהריים. בבוקר מגיע חבר לעזור לו לארגן את כולם, כדי שיספיקו להגיע בזמן לגנים ולבתי הספר.
"אשת נעוריי האמיתית"
גם את השבת האחרונה, הראשונה בלי הדס אחרי השבעה, הקפיד לקיים בבית. "והיה קשה, כי הכל היה בלי הדס. זמירות בלי הדס, קידוש בלי הדס, משפחה ביחד בלי הדס. אבל זו השגרה שלנו עכשיו, וצריך למצוא איזו שגרה בתוך הכאב העצום הזה".
הדס, בת 30 במותה, נולדה וגדלה בשכונת כפר גנים בפתח תקווה. אחות צעירה בין שבעה אחים, קטנה מאחיה הבכור ב־16 שנה. בדיעבד גילו היא ויונדב שהם גדלו בשכנות, אבל מעולם לא נפגשו בילדותם. היא למדה בבית הספר "דרכי נועם" והיתה חברה בתנועת הנוער עזרא. הקימה את סניף תנועת הנוער אריאל בהדר גנים, וחברותיה מהילדות מספרות שבכל שבת היתה צועדת לסניף המרוחק כדי לקיים את פעילות התנועה, ולא חשוב מזג האוויר.
בגיל 6 למדה לנגן בכינור בצורה מקצועית. "זה מצחיק, אבל רק בשבעה שמעתי מחמותי איך הדס בכלל התחילה ללמוד כינור: היא ראתה ערב אחד בטלוויזיה מישהי מנגנת בכינור, והיתה מרותקת. אמא שלה שאלה אם היא רוצה לנגן, והיא אמרה שכן והתחילה ללמוד.
"היא כמעט ויתרה כשהבינה שצריך להתאמן, אבל אמא שלה אמרה לה שבלי זה היא לא תוכל ללמוד. אז היא הבינה שהיא חייבת להתאמן, והתחילה לנגן".
את שנת השירות עשתה באולפנה בנוף איילון, ואחריה הלכה ללמוד תואר ראשון במוזיקה במכללת ירושלים. ב־2006, כשהיתה בת 19, הכירה את יונדב, בן גילה, אחרי שחברים מפתח תקווה הפגישו ביניהם. גם הוא גדל בעיר, הבן הצעיר בין ארבעה אחים. למד בישיבה התיכונית במצפה יריחו, והיה ממקימי ישיבת מבשר שלום בחיפה, שאחרי שנה שינתה את פניה. כשראה שהישיבה בחיפה לא הולכת לכיוון שאליו קיווה, עבר לישיבת ההסדר רמת גן.
"היא היתה הראשונה שהציעו לי לשידוך, ואני הייתי הראשון שהציעו לה", הוא מחייך. "כך שהיא היתה אשת נעוריי, במובן הכי אמיתי שיש. אחד הסיפורים המכוננים שלנו הוא שאחרי שתי הפגישות הראשונות אני ידעתי שזה זה, והיא לא. לקח לי עוד ארבעה חודשים לשכנע אותה, עם הפסקה באמצע, וחזרה, וגם פגישה שלה עם ראש הישיבה שלי ברמת גן, ש'גישר' בינינו.
"היא תמיד חשבה שאני לא בוגר. הרב אמר לה שאני כבר לא אתבגר, אבל אני בחור טוב, והיא יכולה להתחתן איתי. הפגישה איתו היתה קצרה, אחרי חתונה של חבר, בבנייני האומה מתחת למדרגות. אחרי שהוא הלך, כרעתי ברך ושאלתי אותה אם תינשא לי. בצורה מאוד אופיינית לה היא אמרה 'לא', ואז צחקה ואמרה שכן, בטח.
"וזה הסיפור הקבוע שלנו, על השובבות שלה, ועל חוסר הבגרות שלי. הבדיחה הקבועה במשפחה".
לאחר שהתחתנו, הם עברו לגור ברמת גן ליד הישיבה. אחרי כשנה עברו להוד השרון והשתתפו שם בהקמת גרעין תורני וישיבה. בגיל 22 התנדב יונדב לצבא והתקבל לחטיבת המחקר של אמ"ן, דרך תוכנית שח"ר (שילוב חרדים). תקופת השירות נמשכה ארבע שנים כולל קבע, ובמהלכה חזרו בני הזוג לגור שוב בפתח תקווה. לקראת סוף השירות, הם החליטו לקנות בית.
"הדס תמיד חלמה לגור בהתיישבות. קרובי המשפחה שלי גרו ביישוב דולב בבנימין, וכילד הייתי מבלה אצלם בכל קיץ, והתאהבתי באזור. שנינו רצינו מקום כזה, שבו ילדים יכולים לרוץ בחוץ, ויש בו איכות חיים, ונופים, וחיי קהילה נעימים. מקום עם קהילה קטנה, שנוכל לקנות בו בית ולא לשכור, ובמרחק סביר מההורים בפתח תקווה. 40 דקות נסיעה זה סביר, מבחינתנו. ככה הגענו לכאן".
הם בנו את הבית במו ידיהם. בית קרקע יפה, עם חצר תחתונה ועליונה שפונה לנוף הפתוח. על דלת הכניסה תמונות משפחתיות, והמון תמונות של הדס מנגנת בכינור. בכל אירוע של החברות, מספר יונדב, היא היתה נותנת את הקטע האמנותי.
"אני לא חושב שצריך לברוח מהאבל, צריך לתת להם לעבור גם את זה בצורה בריאה". עם הילדים // צילום: מרים צחי
הילדים נולדו בבית החולים מעייני הישועה בבני ברק, כל אחד כשהם גרו בעיר אחרת. יהודה חי נולד כשגרו ברמת גן, חנה נולדה כשגרו בהוד השרון, יסכה נולדה כשגרו בפתח תקווה, ושמאי נולד כשגרו בעטרת. הדס ניהלה את פרויקט "מנגנים בבנימין", לשילוב לימוד נגינה בבתי ספר באזור. במקביל, לימדה מוזיקה בקונסרבטוריון במודיעין. היא עבדה בשעות גמישות, והקפידה להיות בבית בשעות אחר הצהריים, כדי לבלות עם הילדים. יונדב היה מאוד פעיל חברתית. לעיתים מזומנות השתתף בהפגנות בנושאים חברתיים, כמו אלימות נגד נשים, או תפילות עם נשות הכותל כדי להגן על זכותן להתפלל.
"הדס פחות התחברה לזה, והיו דברים שאפילו הפריעו לה, כמו שהייתי מעביר שיעורים על כתבי הרב קוק בבית מדרש מעורב, כי זה פחות צנוע. אבל היא קיבלה את זה באהבה. בהלוויה שלה ביקשתי ממנה סליחה, כי אני יודע שלא תמיד היה לה קל איתי. "לפעמים היינו מדברים על המוות, איך הייתי רוצה שיקברו אותי, מי אני רוצה שידבר בהלוויה. היה לי תמיד ברור שלא אחיה לאורך שנים, והיא לא היתה מסוגלת לשמוע את זה. היתה נחרדת מהשיחות האלו".
הרכב היה ממוגן
היו להם שתי מכוניות: רכב שקיבלו מהמועצה בגלל עבודתה של הדס, וכלל חלונות ממוגנים בשמשה כפולה ומערכת מובילאיי, המתריעה מפני תאונות; והרכב המשפחתי, שהיה ממוגן בשמשות כפולות ואפשר נסיעה משותפת של כל ששת בני המשפחה.
בבוקר התאונה, 13 בינואר, הם נסעו ביחד ברכב המועצה. להדס היתה פגישה בפתח תקווה, ויונדב היה צריך להגיע לעבודה בתל אביב. היא הורידה אותו בתל אביב, וקבעה להיפגש איתו בצהריים. אלא שהיא התעכבה בפתח תקווה, ובסוף החליטו שהיא תיסע הביתה לבד, ויונדב יחזור מאוחר יותר עם חבר מהיישוב.
בשעות הצהריים חזרה הדס לבנימין. לפני הכניסה ליישוב, על כביש 465, מסיבה שעד היום לא ידועה בוודאות, היא סטתה מנתיב הנסיעה והתנגשה במשאית שנסעה מולה. כוחות הצלה שהגיעו למקום במהירות חילצו אותה מהרכב ונלחמו על חייה, אבל ללא הצלחה.
באותה עת היה יונדב במשרדו. "פתאום בעל החברה נכנס אלי בסבר פנים חמורות וביקש שאתלווה אליו", הוא משחזר. "הוא הוביל אותי לחדר של המנכ"ל, ושם ישבו שוטר ומישהו בבגדים אזרחיים. נזכרתי ששעתיים לפני כן קיבלתי הודעה באיזו קבוצה שהיתה תאונה, אבל לא משהו שהיה אמור לעורר את תשומת ליבי יותר מדי. אמרתי לעצמי שאם הם כאן - או שהדס נהרגה, או שעוצרים אותי, לא יודע אפילו על מה.
"הקצין הציג את עצמו. אמר, 'שלום אני קצין...' ולא שמעתי את ההמשך. שאלתי שוב, ורק בפעם השלישית הבנתי שהוא אומר 'קצין נפגעים'. ואז שאלתי אם הדס נהרגה, והוא אמר שכן.
"הלב שלי קפא. התחלתי לחשוב מה עושים. איך מספרים להורים, איך מספרים לילדים, מה קורה עכשיו. ביקשתי שיביאו לי את המעיל, כי היה לי נורא קר פתאום, וכוס מים. לפני ששתיתי, בירכתי 'שהכל נהיה בדברו', ואז קיבלתי את התחושה של קבלת הדין, ואמרתי 'ברוך דיין האמת'.
"בדרך כלל מברכים את הברכה המלאה בהלוויה, אחרי קריעת הבגד, אבל אני כבר הבנתי אז את הדין".
צוות החילוץ היישובי ידע עוד לפניו שהדס נהרגה, ודאג לשמור את זהותה בסוד. המעטים שידעו הקפידו לקחת את ילדיהם של הדס ויונדב לחברים, כדי שלא ישמעו על התאונה במקרה. אחד החברים בצוות החירום היישובי הגיע לתל אביב כדי לאסוף את יונדב בחזרה הביתה. בדרך עצרו ברמת גן, כדי לאסוף את אחותו, שהתנדבה לעזור לו עם הילדים והסידורים. היא נשארה עד תום השבעה.
"הילדים היו באותו הזמן בין חברים לשכנים", מספר יונדב. "הגיעה עובדת סוציאלית של בנימין, ואחרי התייעצות איתה, ביקשתי שיביאו קודם את הגדולים, וסיפרתי להם. אמרו לי לא לייפות את זה, להגיד את האמת בצורה הכי פשוטה, וזה מה שעשיתי. אמרתי שהיתה תאונה, ואמא נהרגה.
"הם היו בהתחלה בטוחים שאני עובד עליהם, כי אני השטותניק בבית. תמיד על כל שטות שאמרתי, הם היו הולכים להדס ושואלים אותה, 'אמא, באמת?'. עד שהבינו שהפעם זה לא בצחוק.
"ואז הביאו את שני הקטנים. והם הרי ילדים, מלאי שמחה וצהלה, אבל הייתי צריך להגיד להם בצורה הכי ברורה ופשוטה. אמא היתה בדרך הביתה, היתה תאונה, אמא מתה. הם היו עצובים, ואחר כך שיחקו, ואחר כך שוב עצובים. אני לא יודע באמת מה הם מבינים מזה, אבל חשוב לי שיידעו את האמת".
הפגנה שיזמה המשפחה בדרישה לחקור את התאונה. המחאה החלה ברשתות החברתיות
כיוון שבעטרת אין בית עלמין, ויונדב רצה להקל גם על ההורים, הוחלט שהדס תיקבר בבית העלמין סגולה בפתח תקווה. "היה חשוב לי שהיא תהיה במקום שתמיד יהיה נגיש לילדים, לא משנה מה יקרה, וגם ככה אין פה בית עלמין ביישוב. לקחתי גם את הילדים להלוויה, והם היו שותפים.
"שאלתי את יהודה חי אם הוא רוצה להספיד, אבל הוא לא רצה לדבר בפני קהל. הם כן רצו להיפרד מאמא שלהם בבית העלמין, לפני הקבורה, ולכן תיווכתי והסברתי להם איך אמא תיראה, ושהיא לא תוכל לענות. כל אחד מהם נכנס לחדר ואמר לה כמה מילים. זה היה משמעותי מאוד בעיניי, העובדה שהם יכלו להיפרד מאמא שלהם. שזה יהיה מוחשי".
הדמעות זולגות לרגע
טון הדיבור שלו שקט. הרוגע נשמר בבית גם כשהילדים מבקשים עוד ממתק או משחק, והוא נאלץ לסרב, לשמור על החוקים. הוא מקפיד לחבק, ללטף, לפשר במריבות. מדי פעם מבצבצות הדמעות, שוטפות את העיניים, והוא נותן להן לזלוג לרגע, ואז מוחה אותן בתנועת יד חפוזה.
הקהילה ביישוב עטפה אותם בכל ימי השבעה, וממשיכה עד היום. עזרו במקומות לינה לבני המשפחה שהגיעו לשבעה, ניקו, שטפו, בישלו. "עוטפים אותנו מכל הכיוונים, אני מאוד מודה על כך. הקהילה פה מאוד מחבקת ועוזרת, וזה חשוב מאוד וגם נותן יציבות לילדים.
"לאורך השבעה הגיעו לכאן הרבה אנשים, וזה מאוד ניחם ועשה טוב על הלב. בעיקר חיפשתי את החברות של הדס, נשים שהכירו אותה ופגשו אותה יום־יום, וידעו לספר לי כל מיני אנקדוטות עליה, סיפורים קטנים, שאפשרו לי להיצמד אליה עוד קצת, להשאיר עוד זיכרונות וסיפורים.
"ובכל הסיפורים האלה גיליתי שהדס היתה מלכת המעשים הקטנים. היא תמיד ידעה לשים לי פתק קטן, שמעיד על תשומת לב, וזה עשה לי טוב. שלחה הודעה לחברה שכולם שכחו שעברה משהו גדול, וזה שימח אותה מאוד. המון מעשים קטנים שהראו על תשומת לב, ולכן המון אנשים הרגישו שהיא החברה הכי טובה שלהם. כי היא היתה איתם, באמת איתם".
בתום השבעה, אחרי שהמשפחה עלתה לקבר, יונדב התקשה להיפרד. "ישבתי עם הילדים ליד תלולית העפר הזאת של הקבר, ודיברנו על הכל. דיברנו על זה שנפרדים מאמא, ושזה עצוב, ומתגעגעים, ואמא בטח היתה שמחה איתם ומתגאה בהם עכשיו. התחלנו לצייר לה סמיילים על החול, והנחנו פרחים ליד הקבר. חשבנו ביחד איזו מצבה נעשה, הפכנו את הכל למוחשי.
"אני מאמין שאם מדברים על המוות ועל מה שקרה בצורה חופשית, הילדים יתייחסו לזה בצורה חופשית. כשהופכים את זה למשהו אסור ונסתר, זה הופך למשהו אסור ונסתר. היה מבחינתנו משהו מאוד נכון בלשבת שם ליד הקבר, אבל אנשים מסביב נורא נבהלו לראות את הילדים מציירים ציורים סביב הקבר של אמא, ורצו לקחת אותם, לתת להם מתנות, להסיח את דעתם.
"אני מאוד מבין את הדאגה ואת הרצון לנחם וללטף ולחבק, אבל זה הפריע לי, כי זו היתה הבחירה שלנו וזו היתה הדרך שלנו להתמודד עם הדברים, ובצורה שהתאימה לנו. אני לא חושב שצריך לברוח מהאבל. צריך לתת להם לעבור גם את זה בצורה בריאה, אם זה מתאים להם, ולאו דווקא להסיח את דעתם כל הזמן".
כשהילדים מדברים על אמא שלהם, הלב נמס. "אתם רוצים לספר משהו על אמא?" יונדב שואל אותם, וחנה מהנהנת, מתקרבת אלי ומתרפקת על כתפי, לוחשת לי באוזן על טיול שערכו בצפון בקיץ האחרון, שבו חיפשו מקור מים שיוכלו להשתכשך בו, אבל כל המקומות היו עמוסים במטיילים, אז בסוף מצאו נקודה נעימה מתחת לעץ וניגנו, אבא ביוקללי ואמא בחלילית.
יהודה חי מקשיב מהצד, מחייך לעצמו, משלים פרטים מאותו טיול ונזכר בחטיף שאכלו, ואיך הנחל היה מלא במטיילים, ובכל זאת הצליחו למצוא מקום שקט.
יסכה מצטרפת גם היא ללחישות, מספרת אל אוזני שהיא הכי אהבה ללכת עם אמא לגן השעשועים, להתנדנד בנדנדה. רגע לאחר מכן תדגים ברגליה איך אפשר לקחת תנופה גם לבד, אבל יותר כיף כשמישהו אחר מנדנד.
שמאי מביא משחק פליימוביל שקיבל לכבוד החלאקה. מטוס חילוץ גדול אדום, שהוא מסובב את המדחף שלו בהנאה, ולידו מצרפים מיטת בית חולים ודמויות של מטפלים.
"הדס מאוד הקפידה על התוכן שהיה נכנס הביתה", אומר יונדב. "היא בעיקר אהבה צעצועים של פעם. פליימוביל, קוביות, דברים הכי פשוטים. לא יהיו פה ברביות, למשל, כדי לשמור על דימוי גוף. היא ידעה בדיוק מה טוב להם ומה לא, ואיך היא רוצה שהדברים יתבצעו. עכשיו אני מנסה קצת להיכנס לנעליים שלה, וזה נראה לי בלתי אפשרי".
"כל הסימנים מעידים שהתאונה הזו לא קרתה סתם". רכבה של הדס לאחר ההתנגשות // צילום: דוברות כב"ה מחוז יו"ש
קצת אחרי מותה של הדס כתב אחיה הבכור, יובל לנגזם, פוסט שהפך במהירות לוויראלי וזכה לאלפי שיתופים, ובו תיאר את נסיבות האירוע וקרא לציבור להציף את הנושא ולעורר את כוחות הביטחון לחקור בכיוון הלאומני.
אף שהוא מבוגר מהדס ב־16 שנים, הם היו בקשר טוב. קולו נשבר כשהוא מדבר על החיבור המיוחד ביניהם, על הדאגה שגילה כלפיה תמיד. כשהמשטרה הודיעה לו שאחותו נהרגה בתאונה, הוא לא חשב לרגע שהיה משהו שהוביל לתאונה.
"אומרים תאונה - אתה לא חושב מה יש מאחוריה. אבל אחרי שחזרנו מההלוויה לעטרת, בא אלינו אחראי הביטחון ביישוב וסיפר שהיה במקום התאונה וזיהה זריקת אבנים. גם יש לנו הקלטה של השיחה בין הגשש לאחראי הביטחון, שבה הוא אומר שהוא מזהה סימנים של משהו שנזרק אל הכביש. כל הסימנים מעידים שהתאונה הזו לא קרתה סתם".
בניסיון להשפיע על הרשויות לחקור את נסיבות התאונה, המשפחה כבר הובילה כמה הפגנות קטנות וגם את קמפיין העיניים ברשתות החברתיות. "יש כמה מטרות להתעוררות הציבורית הזו", אומר יובל. "גם לחקור מה קרה לאחותי, וגם לעצור את זריקת האבנים שם. אלו שתי מטרות שפוגשות אחת את השנייה.
"אנחנו יודעים שהדס הכירה את הכבישים האלה, הרי היא נסעה שם כל הזמן במסגרת העבודה, והיא גרה שם חמש שנים. היא לא היתה עייפה. קיבלנו פירוט שיחות מחברת הסלולר, ולא היה תיעוד שהיא דיברה בטלפון או שלחה הודעות בזמן התאונה. יותר מזה - ברכב היתה מערכת שמתריעה על סטייה מנתיב, סכנת התנגשות וכו'. חייבת להיות סיבה אחרת לתאונה הזאת".
מעולם לא פחדה
חודש לפני התאונה, הדס ויונדב נקלעו לאירוע של זריקת אבנים באותה נקודה. "הדס נבהלה, זה לא נעים, אבל נרגעה די מהר", מספר יונדב. "זו לא היתה הפעם הראשונה שבה זרקו עלינו אבנים. כשהגענו לכאן היה ברור שיש באזור הזה זריקות אבנים, אבל זה לא הפריע לנו. הדס מעולם לא פחדה לנסוע פה בדרכים. היא היתה נוסעת לכפר אדומים, עוצרת בצד הדרך ומצלמת את הפריחה". יובל: "אחרי שהתחלנו להפעיל לחץ ציבורי, התחילו במשטרה לחקור יותר. הזמינו את הגשש, את הרבש"צ, הראו נכונות. בזמן השבעה הגיע אלינו מח"ט בנימין, שאמר שבודקים את הדברים.
"אנחנו מקווים שלא יפסיקו לחקור ולא יפסיקו לבדוק כדי לדעת בדיוק מה קרה, ולהפסיק את זריקת האבנים. לא ייתכן שאזרחית במדינת ישראל נהרגת בתאונה מסיבה שאינה ידועה עד הסוף, ובלי לחץ ציבורי זה נגמר באמירה שהיא 'נהרגה בתאונה מצערת'.
"גם היום אנחנו יודעים שזורקים אבנים, ואין עצורים, ואין מצלמות, ואני לא יודע איפה עומדת החקירה, אבל אנחנו לא רגועים, ורוצים לעורר כמה שיותר את הציבור ואת רשויות החוק, לחקור ולשים לזה סוף".
ממשטרת ישראל נמסר: עם קבלת הדיווח על אודות התאונה הגיעו למקום כוחות משטרה ובוחני תנועה והחלו באיסוף ממצאים ובפעולות חקירה ראשוניות במטרה להתחקות אחר נסיבות התאונה. במהלך החקירה נבדקו כלל הכיוונים, וביניהם חשד לאירוע זריקות אבנים לעבר הרכב.
"מניתוח הממצאים שנאספו מתחזקת המסקנה כי מדובר באירוע תאונת דרכים. במהלך איסוף הממצאים ממקום התאונה, כבר בשלב הראשוני, לא נמצאו סימנים המעידים על זריקות אבנים. כמו כן, בסריקות שביצע גשש מספר שעות לאחר התאונה נקבע באופן חד־משמעי כי ביום התאונה לא היו זריקות אבנים וכי לא היו ממצאים המעידים על כך בזירת האירוע. יש לציין כי בבדיקת הרכב לא נמצאו בתוך הרכב ועל גביו סימנים של פגיעה מאבנים, ובנוסף לא התקבל כל דיווח במשטרת ישראל על זריקת אבנים קודם לכן בציר התנועה שבו התרחשה התאונה. משטרת ישראל מביעה תנחומים לבני משפחתה של הדס תפוחי ז"ל במות יקירתם".
batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו