זה אפשרי: שכנות בין יהודים למוסלמים - בחברות ובכבוד

ברחוב שבו גרתי גרו עוד שבע משפחות יהודיות. היו לנו בית כנסת פעיל ומסביב היו משפחות מוסלמיות. יחסי השכנות היו טובים והיינו חברים טובים, אבל היה כלל אחד שמעולם לא הופר וזה שלא היינו יושבים יחד לאכול באותו שולחן.

החיים היו משותפים לגמרי - לימודים, עבודה, החיים בשכונה. בית הכנסת ברחוב תמיד היה מלא, לא היתה בעיה ללכת ברחוב עם כיפה או לקיים את התפילות. יתרה מכך, בשבתות המוסלמים ידעו את האיסורים ההלכתיים שלנו ואף עזרו לנו, למשל כששכחנו לכוון את שעון השבת.

החגים באיראן היו הסמל לדו־קיום ולחיי השכנות הקרובים שנרקמו לאורך השנים בינינו. בשווקים באיראן, או לפחות במקום מגוריי, לא היה אפשר למשל לקנות סלק, אך הסוחרים המוסלמים ידעו שלקראת ראש השנה הם מביאים סלק במיוחד ליהודים, ואף היו מעדכנים אותנו בכך. הסוכה היתה נבנית כמובן בחוץ, והשכנים המוסלמים היו יוצאים מכל החלונות ומברכים אותנו בברכת חג שמח.

חוויה משמעותית שזכורה לי היתה ביום כיפור, שבו השכנים היו מברכים אותנו בחזרתנו מבית הכנסת בסיום הצום בברכה המקבילה ל"גמר חתימה טובה" הנאמרת בישראל. יחסי השכנות היו עד כדי כך טובים, שלטקסי ברית מילה רבים היו מגיעים מוסלמים, ואף מבקשים ללגום מכוס היין של הקידוש כדי להתברך בפרי בטן כי ידעו את הסגולה היהודית שיש בדבר.

מרגש היה גם לראות כיצד בעלי המאפיות באזורים של קהילות יהודיות היו מבררים מתי מסתיים חג הפסח ודואגים להשאיר את המאפיות פתוחות עבור בני הקהילה היהודית, כדי שיספיקו לרכוש לחם. גם אנחנו כקהילה יהודית ידענו לכבד את מקום מגורינו. הנשים היו יוצאות עם כיסוי ראש מלא כפי שנדרש.

איני זוכרת אירועים חריגים של אנטישמיות כלפי הקהילה היהודית. פעם אחת בחיי שמעתי קריאות גנאי, אבל גם הן היו בסגנון "מוות לישראל", ולא היו מכוונות נגד יהודים ספציפית אלא כלפי ישראל כמדינה.

העלייה לישראל - יחד עם בעלי ועם הילדים - נעשתה בהחלטה משפחתית שהגיע הזמן להתחיל בחיים ראויים לילדים בארץ שלנו. לא עזבנו את איראן בגלל קושי כיהודים, איראן לעד תישאר אצלנו כמולדת וכמדינה שיש לנו ממנה אינספור חוויות טובות.

להגיע לישראל היה כמו להגשים חלום. היה קשה להתרגל לקיץ הישראלי ולתרבות השונה, אבל בעזרת אנשים טובים והחמימות הישראלית אנחנו מתאקלמים ומצליחים למצוא כאן את העתיד שלנו. אני יודעת שעשיתי החלטה טובה בעבור המשפחה שלי, ובעיקר הילדים. אין כמו לחיות בישראל, ולמרות הכל אני מקווה שיגיע היום והילדים שלי יוכלו לחזור לשם ולהכיר מקרוב את מקום ילדותם ואת השורשים שלהם.

א"מ | עלתה מאיראן לפני שנה וחצי