מהרגע שעיניי הצליבו מבט עם עיניה של עפרה (שם בדוי, כמו כל השמות האחרים בכתבה), ידעתי שאנחנו מכירות זו את זו. אני מכירה את העיניים האלה, כבר פגשתי בחיוך צחור השיניים הזה, אפילו דיברתי איתה לא פעם. אני גם מזהה את הקול שלה, הנעים והבטוח גם יחד.
אני לא יכולה להיזכר מתי ואיפה נפגשנו בעבר, אבל אין לי ספק שאני מכירה אותה. במטבחון של דירת שני החדרים הקטנה והנעימה שלה היא מכינה לי קפה עם חלב מוקצף, ואני יכולה להישבע שזו לא הפעם הראשונה שבה היא מגישה לי קפה מושקע כזה, מפנק, שהוכן בתשומת לב, כי ככה היא, משקיעה שכזו, גם בקפה שהיא מכינה.
כבר תשעה חודשים עפרה גרה בדירה הקטנה עם ארבעת ילדיה. שני חדרי שינה, סלון קטן, מטבחון, מקלחת ושירותים, "יחידת המתבגרים", מכנים אותה כאן, והיא אפופה בריח של כביסה ריחנית, שעפרה זה עתה סיימה לקפל.
שני בנים ושתי בנות יש לה, כולם גרים איתה כאן. הם בני 13, 9, 6 ושנה. אסף התינוק תלוי לה על הכתף, והיא מתנהלת איתו במיומנות של אמא מנוסה. כל הגדולים עדיין במסגרות החינוכיות.
בפינת חדר השינה שלה ניצבות שתי מזוודות צבעוניות, לא גדולות במיוחד, והן מספרות את הסיפור הקשה שלה, מסגירות את העובדה שככה היא וילדיה הגיעו לכאן בשעת לילה מאוחרת לפני תשעה חודשים. עשו את כל הדרך ממרכז הארץ במונית, כשניידת משטרה מלווה אותם לאורך כל הדרך. חמש נפשות, שתי מזוודות קטנות שנארזו בחופזה, וחיים שלמים עם בעל אלים, שהושארו מאחור.
• • •
בוקר יום שלישי במקלט לנשים מוכות, אי שם בדרום. שלוש מצלמות אבטחה מתעדות כל נכנס ויוצא. מבנה רחב ידיים בתוך שכונה שקטה, מוקף בחומה גבוהה מהרגיל. את הכתובת קיבלתי במסרון לנייד רק עם יציאתי לדרך, בצירוף הוראה מפורשת למחוק אותה ברגע שאגיע.
מבנה המקלט חדש, הוקם בסיוע קרן רש"י, פילנתרופים, משרד הרווחה ו"יחדיו" - עמותה המפעילה בדרום תכניות מגוונות הנותנות מענה לילדים ולנוער בסיכון, תחום המוגבלויות, אלימות במשפחה, התמכרויות ותעסוקה. הכל מסביב מטופח, צבעוני, נעים וחמים, מנפץ כל סטריאוטיפ עגום ואפרורי, שמקושר בדרך כלל למקלטים כאלה.
בחדר הישיבות, סביב שולחן עגול, מתכנסות כל 13 הנשים המתגוררות במקלט. נותר עוד חדר פנוי אחד. זו הפגישה השבועית שלהן, אחת משתיים שמתקיימות באופן סדיר, וזה הזמן שלהן לדבר על הביחד המשותף, שהוא לא תמיד קל. ביחד של נשים וילדיהן שנתלשו משגרת חייהם, ואף ש"יש לנו פה תנאים של בית מלון" (לכל אחת חדר משלה, טלוויזיית פלזמה פרטית, מקלחת ושירותים צמודים) - הן צריכות ללמוד להתנהל במרחב הכולל שש ארוחות משותפות ביום, מתחמי פנאי משותפים ופעילויות רבות יחד.
במפגש הבוקר הן מארגנות את ניהולו השוטף של הבית המיוחד, כמו בבית הפרטי, שיהיה נקי ומסודר, וגם טעים. התפיסה הטיפולית של המקום גורסת שהנשים אינן חסרות ישע והן אחראיות לעצמן ולילדיהן. מתוך הדגש על העצמתן, הן נדרשות לנהל את הבית בתורנות ולהוכיח לעצמן שעל אף המשבר הגדול, הן מסוגלות לקבל אחריות ולתפקד.
במפגש הן מחליטות מי תעבור בבוקר לתורנות מטבח, מי תנקה השבוע את החצר האחורית, מתי מחלקים נייר טואלט, ומה קורה עם התאורה בחדר הכביסה. הצבעה דמוקרטית תכריע אם כדאי להקדים את שעת ארוחת הצהריים בשבת ל־12:30, שהרי לחמין שמתבשל בתנור מהלילה זה לא באמת משנה.
את הישיבה מנהלת ביד רמה ורכה גם יחד רימה דוידוב, רכזת המקלט וממלאת מקום המנהלת. כבר 21 שנים היא בתפקיד הזה, מכירה את כל הנשים בשמותיהן, יודעת לספר את סיפוריהן. את רובן קלטה כשעמדו מבוהלות ובוכיות בפתח המקלט, עם מזוודה או שקית, או בידיים ריקות ורועדות.
יש בה, ברימה, הסמכות הנדרשת להציב גבולות ("שימו לב, בבקשה, לבגדים המפוזרים שהילדים משאירים במסדרונות, ואני חוזרת ומבקשת לכבד את הפרטיות ולא להיכנס לחדרים של אחרות בלי לדפוק קודם על הדלת"), וגם לשאול אחר כך מתוך אכפתיות וחום אנושי: "אז מה שלומך, דינה? למה היית עצובה אתמול? ספרי לי מה קורה".
ודינה תספר בקול חלוש על הילדה שלה, בת ה־7, שחזרה מאוכזבת ממרכז קשר, שם היתה אמורה לפגוש את אביה, והוא שוב לא בא.
אני סוקרת במבטי את כל הנשים במקלט. הן נראות בדיוק כמו האימהות מהכיתה של בנותיי, כמו השכנות שלי, כמוני. על מצחה של אף אחת מהן לא חרוטות המילים "אישה מוכה", והעיניים שלהן לא מסגירות את מה שחוו.
אחת הנשים במקלט עם בתה. "המקום הזה הציל אותי. אני כבר לא פוחדת מהחיים" // אפרת אשל
חוץ מילנה, שפניה מצולקות באופן מטלטל, אחרי שבעלה פצע בסכין את פניה היפות, וגם את הנשמה. חתך גדול יורד ממעלה מצחה הגבוה, דרך עפעפיה ושפתיה, עד לצווארה. "עכשיו זה יחסית במצב טוב", אומרת רימה. "אנחנו קונות לה את המשחות היקרות ביותר, והיא מטפלת בחתכים. יש עוד רבים, לא רק בפָנים. כל הגב שלה חתוך גם כן".
זו תהיה הפעם הראשונה, והאחרונה, שאני אישיר מבט לעבר ילנה, יודעת שאחרת לא אוכל לצלוח יממה שלמה במקום הזה. גם כשהיא תשב מולי בארוחת הצהריים אבריח את מבטי ממנה, רק לא לראות את פני הצלקת שלה.
האלימות הקשה היתה מציאות חייה של ילנה במשך שנים ארוכות, עד המקרה ההוא, שבו ניצלו חייה ברגע האחרון רק בזכות שכן ערני, שהזעיק את המשטרה. מבית החולים היא הגיעה לכאן עם בתה בת ה־6, ושתיהן שוהות במקלט כבר ארבעה חודשים. מאחות את הקרעים, נרגעות, משתקמות.
"טוב לי פה, וטוב לבת שלי", היא אומרת בעברית מהוססת. "דואגים לי להכל, ואני רגועה. יש פה צוות נהדר, וסוף סוף אני חשובה למישהו. הילדה הולכת לבית ספר. לאט־לאט אני מתחילה להבין ולהחליט מה אני עושה בחיים שלי".
בשיחה הקבוצתית, שמהולה בציניות ובלא מעט הומור, אני נתקלת לראשונה בעפרה. היא נסערת בגלל חדשות יום האתמול, בדיוק כמו האחרות במקלט. ביממה אחת, כך פורסם, נרצחו שתיים - בת 16 ובת 13. בשנת 2018 נרצחו בישראל 26 נשים.
כולן מעודכנות בחדשות דרך הנייד, חוץ מיפעת וליזי, שנמצאות פה רק חמישה ימים, והטלפונים שלהן הופקדו בכספת לשבועיים הראשונים של הקליטה. זה הנוהל עם כל נקלטת חדשה במקלט: שבועיים של שקט ורגיעה. בלי טלפונים מבן הזוג, מהבעל או מאמו, שמבקשים שתחזור, מתחננים בפעם המי יודע כמה למחילה. שבועיים בלי הסחות דעת, ועם פנאי לחשוב ולעבד את כל מה שהיה.
"בהתחלה קיטרתי, והיה לי קשה בלי הטלפון", מודה יפעת. "אבל עכשיו אני מבינה שזה הדבר הכי טוב שהיה יכול לקרות לי. סוף־סוף יש לי שקט. אני כאילו מתנקה מהכל".
עפרה מעדכנת אותן בחדשות העצובות, ורחש של אנחות צער עובר בחדר. ילנה משפילה את מבטה, וריקי, תושבת המרכז, מליטה את פניה ובוכה חרישית. בבת אחת חוזר אליה הלילה ההוא, שבו הטיח בעלה את ראשה בקיר הגבס. עד היום, היא אומרת, נותר שם חור ענקי, שנפער מעוצמת המכה. היא עצמה סבלה מעין כחולה, שאותה לא הצליחה לפקוח במשך ימים, וגם משיניים שבורות. העמותה השתתפה בעלות שיקומן.
איריס עזרא, מנהלת תחום הרווחה הקהילתית ב"יחדיו" ומי שניהלה את המקלט עד לא מזמן, מרגיעה את ריקי ופונה לכולן: "זה אכן יום מאוד קשה. רצח נשים הוא מזעזע, ואתן, יותר מכולן, גם יודעות מה קרה שם לפני הרצח.
"אני רוצה להזכיר לכל אחת ואחת מכן, דווקא היום, כמה אתן אמיצות שהחלטתן שאתן לא מוכנות עוד לחיות ככה. שאתן לא שותקות יותר, שאתן לא פוחדות, שאתן מבקשות עזרה. עשיתן את הצעד הזה ואמרתן 'לא עוד'. אנחנו כאן כדי לעזור לכן לצאת מפה לדרך חדשה".
עפרה פונה אל הנשים במעגל: "גם אני רוצה להגיד לכן משהו. אמהּ של הילדה בת ה־13 אמרה הבוקר: 'לא שמרתי על הילדה שלי כמו שצריך'. ואני יודעת ש...."
היא לא מצליחה לסיים את המשפט. הדמעות חונקות את גרונה, אבל היא מתאמצת להמשיך. "אני רוצה להגיד שאם לא הייתי מגיעה לפה, אני בעצמי הייתי הופכת לכותרת בעיתון, בוכה וזועקת 'איך לא שמרתי על הילדה שלי?'
"האמא הזאת היא לגמרי אני. כואב לי הלב עליה, ועל הילדה שלה. הן יכלו להינצל מהתופת הזה, זה לגמרי אפשרי".
איריס מודה שסיפורה של הילדה שנרצחה היה יכול להיגמר בצורה אופטימית יותר, לו היתה מגיעה למקלט עם אמה. "אנחנו המקלט היחיד בארץ שקולט אימהות של מתבגרים מעל גיל 13, ביחידה נפרדת, שמאפשרת חדר פרטי למתבגר. לפני שהיחידות האלו נבנו, נשים לא יכלו להיקלט עם ילדיהן המתבגרים, והן נאלצו להוציא אותם למסגרות חוץ־ביתיות, או לעיתים להשאיר אותם עם האבא בבית.
"אנחנו גאות מאוד בדו־קיום ובפלורליזם שקיימים במקלט שלנו. כל כך חבל וכל כך עצוב, הסיפור הזה יכול היה להסתיים אחרת".
איריס מציגה לי את המקלט הגדול, שתוכנן בקפידה, תוך התחשבות בצורכי הנשים. "העיקרון שמנחה אותנו הוא שנשכן נשים במקום שאנחנו עצמנו היינו מסכימים לגור בו".
• • •
החדרים, הקרויים בשמות של צמחים, מוארים ונקיים, והריהוט מודרני וחדש. אווירה מרגיעה של שיקום וטיפול נוכחת בכל פינה. בקומת הקרקע יש מועדונית ילדים צבעונית ומזמינה, חדר ג'ימבורי, מועדונית נוער עם משחקי מחשב וחדר אוכל רחב ידיים עם מטבח מאובזר, ומחסנים גדולים של אוכל יבש וקפוא.
מחסני הביגוד, המצעים והמגבות מסודרים להפליא, ערוכים לתת מענה לנשים וילדים בכל גיל, לא חשוב עם איזה ציוד הגיעו, אם בכלל. הכל יש שם: סלקלים, עגלות, לולים, שמיכות חורף וקיץ, חיתולים. ציוד במצב מצוין, שמתקבל מתרומות - אבל גם ציוד חדש שנרכש זה עתה.
איריס מספרת על אמא ששהתה במקלט עם חמשת ילדיה הגדולים יחסית, "וכולם הרטיבו בלילות במשך חודשים. זה דרש היערכות עם ציוד מתאים, ומובן שנתַנו את המענה הראוי. אנחנו ערוכים לכל. במבצע צוק איתן הבנו שאנחנו בבעיה, כי הממ"ד שלנו היה קטן מדי ומרוחק ממוקדי הפעילות, אז הפקנו לקחים ובנינו ממ"ד גדול, שבו יוכלו האימהות לישון עם ילדיהן ללא חשש".
יפעת, הדיירת הטרייה, השתבצה כבר לתורנות המאתגרת ביותר - ארוחת הצהריים. "ככה אני לא עסוקה במחשבות מיותרות", היא אומרת, "עדיף להיות עסוקה". ביחד עם סאלי, הן מתקתקות ארוחה בשרית, עם שלל תוספות, סלט ירקות ו"טחינה שאנחנו מכינות, כמובן".
תוך כדי קילוף תפוחי אדמה מספרת יפעת, גננת במקצועה, שבילדותה היא חטפה מכות מאביה, אבל בעלה מעולם לא הרים עליה יד. "אבל בחמש השנים האחרונות הוא התחיל לרדת לחיי, להשפיל אותי ולהרחיק אותי מהמשפחה ומהחברות. רק עכשיו אני מבינה איזו אלימות נפשית חוויתי, וכמה היא כואבת, לא פחות מסטירה מצלצלת.
"לא יכולתי עוד להיות בבית, זה היה סיוט. הוא רדה בי ללא הפסקה, השתיק אותי, גרם לי להרגיש חסרת ערך. התייחס אלי כמו אל משרתת. ואת כל זה ראו ושמעו שני הבנים שלנו, בני 5 ו־10. הייתי חייבת לעשות לזה סוף".
קולה של רימה נשמע פתאום. "אני מבקשת מכולן לעלות רגע לחדר, השליח של הסופר בשער". בתוך שניות, כל הנשים במקלט נעלמות מהמטבח ומחדר האוכל. איריס מסבירה: "נכנסים לכאן המון שליחים ונותני שירות, ואסור להם לראות מי נמצאת כאן. בטח לא בעידן הרשתות החברתיות והמצלמות הזמינות בכל כיס.
"עדיף שיהיו כמה רגעים של חוסר נוחות מאשר שמישהי תפגוש פנים שהיא מכירה, וכתוצאה מכך בעל מכה יידע איפה אשתו נמצאת. למרות שנשים נקלטות בדרך כלל רחוק מאוד ממקומות מגוריהן".
קרה שבעלים הגיעו לכאן?
"בוודאי. לא הרבה פעמים, אבל קרה. היו ילדים ששהו כאן וסיפרו על המקום בפליטת פה לא מכוונת, ופעם מצאנו אפליקציית מעקב באחד הניידים. אם אנחנו מזהים תנועה חשודה של גבר בחוץ, מייד מקפיצים את המשטרה".
בארוחת הצהריים אני יושבת ליד אלונה. בתה בת ה־5 חזרה עכשיו מהגן, צוהלת. בשבועיים הראשונים האימהות והילדים לא יוצאים מפתח המקלט, ואז מתבצעת הערכת סיכון, שלפיה נבנית תוכנית שמתאימה לכל אישה כאן. "תופרים לכולן את החליפות מאותו הבד, אבל כל חליפה והמידות שלה", מגדירה זאת מנהלת המקלט, נטלי ציונוב.
אלונה פה כבר חצי שנה, בקרוב תשוב לביתה. בן זוגה כבר מחוץ לבית, והסדרי הראייה שלהם קיבלו תוקף משפטי. "הוא אבא טוב, מאוד אוהב את מישל, אבל אני כבר לא יכולתי לסבול את האלימות הכלכלית והנפשית.
"הוא לא אישר לי להחזיק כרטיס אשראי. לא יכולתי לקנות לעצמי כלום. הוא החליט מתי ומה קונים בסופר. לפעמים המקרר היה ריק במשך ימים, כי ככה הוא החליט.
עפרה. "בהתחלה התביישתי, אבל עכשיו אני לא מטאטאת יותר מתחת לשטיח"
"הוא רצה להיות בשליטה על כל תחומי החיים שלי. שם מכשירי הקלטה בתיק שלי בלי שאני אדע, התקין לי תוכנת מעקב בטלפון, וכשגילה שפתחתי בהליכים כדי להיפרד ממנו, התחיל לאיים עלי, לאיים שיפגע בהורים שלי. התלוננתי במשטרה, ולפה הגעתי דרך רשויות הרווחה.
"מאז שאני כאן הכל יותר טוב. גיליתי את הילדה שלי מחדש. אני לומדת וחווה אותה בלי אבא שלה, שהיה מסית אותה נגדי.
"לא היה פשוט להתנתק מהחיים שהיו לי. היתה לי שגרה והיו עבודה שאהבתי, משפחה וחברות, והכל נקטע בבת אחת. ניתקתי את מישל מהגן שלה ומכל הסביבה המוכרת. אבל פה שקט לי, ובטוח, ומוגן. אני לא באמת אוהבת את המילה 'מקלט', אבל אני בהחלט מבינה למה קוראים למקום הזה ככה.
"במשך חצי השנה הזו אני מתעמתת עם עצמי וחוזרת אחורה וקדימה, ובעיקר מבינה באיזה מקום הייתי. קיבלתי אינספור טיפולים רגשיים, ומישל מטופלת כל כך יפה. קיבלתי את הכוח להחליט שאני לא חוזרת לאביה, כי לא מגיע לי לחיות בחוסר כבוד.
"עוד מעט אעזוב את המקלט, אחזור לבית שלנו ואתחיל חיים חדשים, שקטים. אבא של מישל יגור לא רחוק מאיתנו, אבל הוא לא מורשה להיכנס לדירה שלנו. גם השם שלי, אלונה, הוא עוד משהו שאני מתחדשת בו. עזבתי את השם הקודם שלי עם החיים הקודמים. אני רק רוצה לקוות שמישל תהיה בסדר ותתגבר על הכל".
איריס: "אם אנחנו מתרשמים שהאבות אכן מיטיבים, כך אנחנו מגדירים אותם, אנחנו מעודדים את הקשר עם האבא. אמנם אנחנו מפקחים על הביקורים ועל השיחות הטלפוניות, שילדים לא יסגירו איפה הם נמצאים, אבל אין לנו שום רצון למנוע קשר בין ילדים לאביהם. מישל משוחחת עם אביה בטלפון פעמיים בשבוע ופוגשת אותו פעם בשבוע במרכז קשר בעיר".
• • •
אחרי ארוחת הצהריים, המועדוניות שוקקות חיים. בנות שירות עוזרות בהכנת השיעורים, משחקות עם הילדים במשחקי מחשב וקופסה. מורה לעברית שמתנדבת במקלט יושבת ללמד את ילנה, והילדים הקטנים משחקים במתקנים שבחצר.
הנשים רצות בשמחה לעבר יוליה, שבאה לבקר. שנה שלמה היא שהתה במקלט עם בנה בן ה־10, ועכשיו היא בדירת מעבר סמוך למקלט, במימון העמותה. זאת מסגרת ההמשך של המקלט, שלב הביניים לפני היציאה המוחלטת לחיים עצמאיים. בכל דירת מעבר מתגוררות שתי אימהות עם ילדיהן, והן משלמות בעצמן את החשבונות השוטפים, אבל מלוות עדיין בידי עובדים סוציאליים ייעודיים ומצטרפות לכל הפעילויות השוטפות במקלט, חוגגות יחד חגים ומסיבות.
כשיוליה הגיעה למקלט, היא לא ידעה מילה בעברית. בדרך למקלט השליכה מהמונית את הנייד של הבן שלה, כי ידעה שיש בו אפליקציית מעקב. היא לא ידעה מה לענות לבנה כששאל: "אמא, למה אנחנו אלה שבורחים ומשאירים הכל מאחור? למה אבא לא הלך?"
"כשהייתי צעירה, נכנסתי פעם לשירותים של מסעדה, ועל הדלת היתה מדבקה של 'את לא לבד'", היא מספרת. "אני זוכרת שאמרתי לעצמי 'מה לי ולאלימות? זה לא שייך אלי'. מי חלם שכעבור שנים, אני אפחד להיכנס הביתה ואחווה אלימות פיזית ומינית קשה מאוד?
"הגעתי למקלט חסרת אונים, וקיבלתי עזרה מכל כיוון. הקיפו אותי ואת הילד בחום, באהבה, באכפתיות. למדתי כל כך הרבה: לדבר עברית, לבשל ל־40 אנשים, לנהל את התקציב של החיים שלי. המקום הזה הציל אותי, ואני כבר לא פוחדת מהחיים.
"יצאתי ללימודים, ואני מסיימת לימודי סייעות שיניים. רכשתי מקצוע שאני אוהבת. הבן שלי לומד כאן, והוא שמח בבית הספר. יש לו חברים טובים. המשמורת עליו היא כולה שלי, ואנחנו מאושרים יחד".
בשעה 16:00 תגיע יעל, מטפלת באמצעות בעלי חיים, והילדים שמחים מאוד לקראתה. איתה יגיעו צ'אקרה, כלבת גולדן רטריבר, תוכי קוקטייל, וגם צבים ונחש. כבר שבע שנים היא מגיעה עם החיות שלה למקלט, לטיפולים פרטניים, משפחתיים וקבוצתיים, יודעת כמה גמישות נדרשת ממנה בטיפול הזה.
היא מוציאה מהכלוב הגדול צב וצבה, שיתהלכו על השטיח הרך. בתוך שניות הם מתחילים להתנגח זה בזה. "תרביץ לה, קדימה, תרביץ", קורא אושר בן ה־7 לעבר הצב. יעל מסבירה לו בקול עדין ושקט שככה צב מחזר אחרי הצבה.
מאוחר יותר תגיד לי: "תהיי בטוחה שאושר יעבור תהליך טיפולי מדהים. הוא עוד יגלה שלא תמיד צריך להיות אלים ויתחבר למקום הרך, העדין והאוהב, שאני בטוחה שקיים בו. בשביל זה הוא צריך זמן".
כשיעל תוציא את הנחש ותכרוך אותו סביב ידו של יקיר, אחיו של אושר, יגיד יקיר: "עכשיו אני כמו אבא, עם הצמידים שהמשטרה שמה לו בידיים. אני מתגעגע לאבא".
על השידה לצד מיטתה של עפרה מונחים שני ספרים: "מילים הורגות", שכתבה ניני גוטספלד־מנוח, ו"כשאבא פוגע באמא" של לנדי בנקרופט. "אני קוראת אותם לאט, אבל כל משפט שם הוא החיים שלי", היא אומרת.
כשבת השירות תיקח לשעה קלה את אסף התינוק, ושאר הילדים יהיו עסוקים בחוגים השונים, עפרה תשחזר את השבת הנוראית, שבה בעלה החל להכות את בתה הבכורה, כי לא היה מרוצה מהדרך שבה ערכה את השולחן. עפרה הגנה עליה בגופה וספגה את כל הבעיטות והמכות. היא לא זוכרת את הכאב הפיזי, רק יודעת ש"אם לא הייתי מתערבת להגן על הילדה, הייתי יושבת עליה שבעה".
למקלט הגיעה לפני חג השבועות האחרון, עם ארבעת ילדיה, אבל מבחינתה זה היה יום יציאתה מעבדות לחירות. "ניצלתי מהתופת שחייתי בו במשך שנים, בלי שאף אחד יידע. אף אחד. האלימות הפיזית היתה מכוונת בעיקר כלפי הילדים, אבל עכשיו אני מבינה כמה הוא התעלל גם בי.
"ברחתי עם הילדים מהבית והשארתי מאחור הרבה רכוש וציוד, אבל זה לא באמת מעניין אותי. מה זה בגדים או רהיטים לעומת החיים של הילדים שלי? אני מוכוונת מטרה ועושה המון עבודה עצמית בעזרת הצוות הנפלא פה. אני רוצה להבריא ולשקם את הילדים שלי, שגם הם יידעו שאם חס וחלילה משהו יקרה להם, אפשר לצעוק 'הצילו'. זו לא בושה לבקש עזרה.
"אני מגלה פה את עצמי מחדש, מגלה את הסמכות ההורית, שלא היתה לי כל החיים. הילדים שלי פנויים ללמידה, רגועים, מגלים את אמא שלהם. סוף־סוף אני זו שיכולה לבחור מה נכון לי ומה לא. היום אני מבינה שאני לא אשמה במה שקרה, אבל האחריות לתיקון הנזקים מוטלת עלי, והצוות פה עוזר לי לעשות את זה.
"השלב הבא שלי הוא יציאה ללימודי עבודה סוציאלית. אני כבר ממש מתקדמת לקראתם. עד שהגעתי לכאן ניהלתי קליניקה לאופטיקה, אבל אני לא מוותרת על לימודים ויודעת שהייעוד שלי הוא עבודה סוציאלית".
קליניקה לאופטיקה! שם פגשתי את עפרה. היא זו שהתקשרה להזכיר לי להגיע לבדיקה השנתית, היא זו שהכינה לי את הקפה המפנק שלה, כשהתור בקליניקה התארך. היא נראתה אז כל כך חייכנית ורגועה, מאורגנת כזאת, אחת שחייה מתוקתקים בדיוק כמו הקליניקה שניהלה. לא היה לי שמץ של מושג לאיזה תופת היא חוזרת בסוף כל יום.
"למה לא אמרת לי כבר בתחילת היום שזאת את מהאופטיקה?" אני שואלת, ועפרה מסמיקה. "בהתחלה התביישתי להזכיר לך שזאת אני. אבל עכשיו כבר לא. אני לא מטאטאת יותר מתחת לשטיח".
hagitr@israelhayom.co.il"התקשרי 118"
14 מקלטים של משרד העבודה והרווחה פרוסים ברחבי הארץ, ומקבלים נשים וילדיהן המצויים בסיכון מצד משפחתם או בני הזוג. יש מקלטים גם לנשים מהמגזר הדתי והחרדי ולנשים מהמגזר הערבי. כ־700 נשים וכ־1,000 ילדים נקלטים מדי שנה בכל המקלטים.
"המקלטים מעניקים תמיכה וסיוע מיידיים, לצד טיפול ושיקום בידי צוות מקצועי ומנוסה, לנשים וגם לילדים", מסבירה איילה מאיר, מנהלת השירות לפרט ולמשפחה במשרד העבודה והרווחה. "אנחנו נותנים גם סיוע וליווי משפטי לנשים הזקוקות לכך".
מיכל חנוך אחדות, מנהלת תחום אלימות במשפחה והאחראית לכל המקלטים ודירות המעבר בארץ במשרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, מדגישה כי "למקלטים מגיעות נשים שחוות את כל סוגי האלימות - פיזית, נפשית, מילולית, מינית, חברתית וכלכלית. הן יכולות לשהות בהם שנתיים.
"חשוב לנו לפרוס רשת ביטחון לאישה ולילדיה. לכן הוספנו מטפלים בתחומי ההוראה, הדרכת ילדים, פסיכולוגיה ופסיכיאטריה. אנחנו רואים במקלט מרחב טיפולי לכל דבר".
מוקד הרווחה הארצי 118 נותן מענה בכל השפות, 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו