אנא לא בכוח

אחת המילים הכי מסתוריות בחיים שלי היא הדבר הזה שאנחנו קוראים לו "יהדות". מצד אחד, יהדות היא הדבר הכי מובן מאליו. היהדות היא התפאורה של חיי וסביבתה הטבעית של משפחתי. אנחנו מדברים עברית וחיים בישראל. קצב החיים מתנהל במידה רבה לפי לוח השנה היהודי, עם חגים ובעיקר שבתות, שלפעמים נדמה שכל החיים הם הכנה לקראתם או התאוששות בעקבותיהם. הבית, במובן הכי קונקרטי של המילה, מאוכלס בלא מעט חפצים כמו מזוזות, פמוטים, תרופות הרגעה, חנוכיות, דו"חות חניה, הסכיזופרניה המטבחית של בשרי/חלבי, גביעים לקידוש ולהבדלה, ואין ספק שכל זה מייצר מין תפאורה ואווירה שאי אפשר לתאר אותן בלי להשתמש במילה - שאני מודה שהיא בעייתית - "יהדות".

שלא לדבר על ספרים! המדפים שלנו די מגוונים, אבל יש בהם נוכחות נאה לספרים שיהודים כתבו כדי שיהודים אחרים יקראו בהם (אגב, גם הברית החדשה עונה על התיאור הזה). בקיצור, אני יהודי שבא ממשפחה יהודית, אף פעם לא הייתי שום דבר אחר, ולכן גם הבית שהקמתי הוא בית יהודי - בלי שום קשר לפוליטיקה! - ועליו אשלם כסף יהודי לבנק היהודי שלי עד בוא המשיח, או הזיקנה, מה שיבוא קודם.

מצד שני, כששומעים בחדשות על יהדות, לא תמיד ברור לי שאני מזהה במה מדובר. לא פעם, כשאני נתקל בציטוטים, בוויכוחים האינסופיים ובעיקר בעמדות הקולניות של נציגים יהודים רשמיים, אני מרגיש זר ונוכרי. לא פעם אני פותח עיתון - לא משנה איזה - וכשאני סוגר אותו אני מוכן להישבע שהיהדות כנראה נחטפה. היא לא בבית. כבר כמה זמן שאיש אינו יודע על מקום הימצאה. היא זרוקה מן הסתם באיזה תא מטען של מכונית גנובה או במרתף חשוך של בית נטוש. הדביקו לה מסקינג טייפ שחור על הפה, ואזיקונים על הידיים, ואולי לא. אולי היא בכלל הוברחה למקום אחר, ביבשת אחרת, וגם אם ישחררו אותה לא ברור לאן תבקש לחזור.

למשל - "טרור יהודי". מה זה, לעזאזל, טרור יהודי? מה כל כך יהודי בטרור של האנשים שרצחו - או לא - אישה שהיתה גם אמא לתשעה? האם הם מקפידים לתקוף את קורבנותיהם באמצעות חפצי יודאיקה? האם הם מיידים בהם אך ורק אבנים ירושלמיות, אתרוגים וציורים של שאגאל? ורק בימי חול? ואם, נניח, הטרוריסטים הם באמת ממוצא יהודי, למה בדיוק חייבים לציין את העובדה הזאת? האם גם לשאר מיני הטרור והאלימות אנחנו מדביקים תוויות אתניות־דתיות?

האמנתי פעם שיהדות היא משהו שהתחיל פחות או יותר עם אברהם. ולכן כל מי שרואה את עצמו ממשיך - כל מי שמנסה לאמץ דפוסים "אברהמיים" - אפשר לומר שהוא חי חיים יהודיים או לפחות מתרגל יהדות. פעם האמנתי, כמו רוב הישראלים, שהציבור החרדי הוא היהדות הכי אותנטית שיש. שבשכונות החרדיות הולכים הכי חזק, ועד הסוף. ואפשר להמשיך ולהאמין כך שנים, עד שאתה נזכר שמה שהכי בלט אצל אברהם היה העובדה שהוא פשוט לא היה מסוגל לפספס אורח. ארבעה פתחים היו באוהל שלו, לכל רוחות השמיים. אבל הלב היה פתוח עוד יותר, ואברהם היה מין אדם כזה שאף פעם לא חיכה שמישהו יבוא ויבקש. הוא גם לא חשב איך הם עלולים להפריע לו בשגרת יומו או לשבש את אורחות חייו. אברהם תמיד מיהר החוצה, איתר זרים, הבין למה הם זקוקים ואסף אותם הביתה. אם ננסח את זה בעדינות, על האוהל של אברהם לא עמד שלט "נא לא לעבור בשכונתנו בלבוש לא צנוע". הוא לא העלה בדעתו לשים שלט כזה. טוב, בכל זאת עברו כמה אלפי שנים ודברים משתנים. אבל כאן יש סיפור על רעיון שלא סתם השתנה, אלא ביצע פניית פרסה חדה, שבר את ההגה לרסיסים, וכעת הוא נוסע נגד עצמו. וזאת, למשל, דוגמה פשוטה שכל ילד מבין.

מערכת הבחירות כבר החלה, וחלק מהמפלגות כל כך דומות זו לזו, שרק במעבדות לזיהוי פלילי אפשר אולי לבודד כמה הבדלים, כך שדי ברור שצפויים לנו ימים של מתקפה רטורית שבה יטחנו לנו את הראש ללא רחם בתקווה לשכנע אותנו שההוא לא באמת ימין, ההיא לא באמת רוצה שלום, וההם בכלל לא דתיים בעצם. אבל בשבוע שעבר השתתפתי באירוע לגמרי לא פוליטי, ופתאום היה שם רגע שהשאיר אותי קצת חסר מילים. תשאלו את אשתי. זה לא קורה הרבה.

על הבמה ברעננה ישבנו שניים, הרבנית ואשת ההלכה מלכה פיוטרקובסקי ואנוכי הקטון. סיימנו סדרה שבמסגרתה אני מארח אנשי רוח וחוקרים שיודעים לספר על דמויות אגדיות בתולדות הדבר הזה שאנחנו קוראים לו יהדות. מלכה בחרה לדבר על משרתת אחת. אישה אלמונית, שלפני קרוב לאלפיים שנה עסקה בעבודות ניקיון בביתו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה. אין לנו מושג כמה המעסיק שלה היה מרוצה מרמת הספונג'ה, אבל בתולדות ההלכה יש לה מקום של כבוד, מכיוון שהיא חתומה על כמה חידושים מקוריים. בין היתר, היא הראשונה שקבעה עמדה לגבי המתות חסד. מאותו רגע שבו היא סייעה לבוס שלה, רבי יהודה הנשיא, להיגאל מייסוריו, כל דיון יהודי בבעיה האנושית של חיים שאיבדו כל טעם, חייב להתייחס לתקדים של אותה שפחה.

כך קרה שמלכה פיוטרקובסקי שיתפה את הקהל וגם אותי בסיפור מהמאה ה־19 על אישה אחת מיוסרת, שביקשה מבעלה להתפלל עליה שתמות כבר. הבעל לא מכיר תפילה כזאת. הוא אוהב את אשתו והוא אובד עצות, והוא פונה לרב הגדול חיים פאלאג'י, מגדולי החכמים של האימפריה העות'מאנית, ושואל מה עושים. הרב פאלאג'י מבין שיש כאן בעיה מורכבת. מצד אחד, אין אפשרות להתפלל כדי לגרום נזק. אי אפשר להתפלל מתוך שנאה או רוע. אין חיה כזאת. מצד שני, אין ספק שבן הזוג אוהב את אשתו וחפץ בטובתה, וכמו אותה עובדת ניקיון, הוא חושב שאולי לא תמיד החיים הם הטוב והמוות הוא הרע. אולי במקרה קיצוני כמו זה, הכי טוב יהיה לסיים או לפחות להתפלל לסוף.

ופתאום, על הבמה, נזכרתי כמה פעמים נתקלתי בקבוצות של יהודים שהתכנסו כדי להתפלל לאסונו המיוחל של יריב פוליטי. כמה לוחות מודעות בירושלים קראו להתפלל לרעתו של אדם. בשם היהדות, למען ה'. בניגוד למוסכמה העתיקה, הם דווקא לא חשבו שאין מצב להתפלל מתוך שנאה. אני מרשה לעצמי לנחש שבכל הנוגע להמתות חסד, הם מתנגדים בתוקף. שנינו השתתקנו. מה יותר יהודי מלסכם מחשבה ב"אוי!"?

והנה עוד סיבוב פרסה פראי למדי. 180 מעלות. נזכרתי בחידות ההיגיון המטופשות האלה של ילדותנו, ששאלו שאלות כמו האם מכונית יכולה לדרוס את עצמה, האם עקרב יכול לעקוץ את עצמו, והאם אתה יכול לנשוך לעצמך את המצח? אז ככה... כנראה שכן.

(איור: אלירן הרוש)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו