לא פעם, בסוף היום, יוצא לי לחזור הביתה מתוסכל. אני נוסע שעתיים לכל כיוון, לפעמים שלוש שעות. מגיע, נותן הרצאה או הופעה וחוזר הביתה. רק אז אני מתחיל לשים לב שבכלל לא הספקתי לראות את המקום שהתארחתי בו. לרוב אין זמן להסתובב. להרגיש את הרחוב. למשש את הדופק. זה מתסכל נורא. ככה לנסוע עד קריית שמונה, מצפה רמון או קריית ים, לגעת בקיר, ולחזור?!
אבל זאת העבודה שלי ואלו הם חיי. מחנה את הרכב בעיר זרה. מחפש את הכניסה האחורית של אולם התרבות. פוגש את אשת הקשר שמציעה קפה וכיבוד. מתבונן בה היטב ומנסה לנחש - בלי דעות קדומות ובלי השד העדתי - האם יש מצב לקפה שחור? האם הוא יגיע בחוש ובר־לגימה, או ששוב נמצא את עצמנו מתמודדים עם בוצה גרגירית, שכולנו עוד נתחרט, ובעיקר נשתעל, עליה? בסוף, בכל מקרה אני הולך על תה.
תכלס, בשלב ההתארגנות ובדיקת המיקרופון אתה כבר לא זוכר בדיוק איפה אתה נמצא. וחבל. גם מי שלא מסכים שיש לנו ארץ יפה, מודה שלפחות יש לה המון אופי.
ככה אני כבר שנים. נוסע, עושה את העבודה, חוזר. והנה בשבוע שעבר הוזמנתי להרצות בבית שמש. שיפצו שם ספרייה ותיקה שכבר התחילה להתפורר, ועכשיו היא רחבה, מזמינה ומחודשת, ובעיקר מעוררת השראה ועושה "נא!" לכל המספידים את מוסד הספרייה ואת הספר.
בית שמש בכלל הפכה לאחרונה למין מקום מעורר השראה ועושה "נא!" למספידים. אז הגעתי להופיע בערב הפתיחה החגיגי, והיה באמת מוצלח. תודה ששאלתם. כל כך מוצלח, עד שממש הרגשתי שהמקום השאיר אצלי משהו שממשיך ללוות אותי. כעבור שלושה ימים אכן קיבלתי הודעת ווטסאפ שבישרה לי חגיגית שבין הנוכחים בספרייה באותו ערב היה אחד שחלה בחצבת. כולם מתבקשים להתחסן בהקדם.
קודם כל, חשבתי שיש משהו מרגש, או לפחות סמלי, בכך שגם בתקופה המנוכרת שבה אנחנו חיים, עדיין נותרו דברים שמצליחים לגשר על כל הפערים והשסעים שמפרידים בינינו. לדברים האלה קוראים מחלות מידבקות. החצבת, למשל, לא שמה על ה"פיד" שלך או שלי. לא אכפת לה אם אתה חילוני לחומרא, או חרדי להכעיס, מה חשבת על המרצה ההיא מהר הצופים ומה דעתך על בני גנץ. המיקרובים האלה, תגידו עליהם מה שאתם רוצים, מבחינתם כולנו בני אדם.
• • •
לפני חודש שוטטתי לתומי בפייסבוק ונעצרתי על פוסט מצמרר. היתה שם תמונה ובה נראים גברים יהודים בזקן ובכיפה שחורה, יושבים לאורך שולחן שבמונחים חרדיים אפשר לומר שהוא עמוס כל טוב. כלים חד־פעמיים, משקאות מוגזים בצבעים מוגזמים, שלל מעדני דגים מסורתיים. שמייח.
מפרסם הפוסט עצמו הוא אדם חרדי, והוא מסביר שמה שאנחנו רואים בתמונה הוא מסיבת פרידה לאחד החברים שעומד להיכנס לכלא. האיש הוא עבריין מין מסוכן שהואשם במקרים חמורים של תקיפת ילדים רכים בתלמודי תורה. לא מן הנמנע שחלק מקורבנותיו הם ילדים, אחיינים או בני מכרים של אלו שנראים שם לאורך השולחנות. אז למה הם מכבדים אותו, אתם שואלים? למה הם שותים איתו "לחיים" במקום לעשות לו את המוות? או לפחות לנדות, להרחיק ולעשות מה שהחברה החרדית יודעת לעשות טוב יותר מכולם?
התשובה פשוטה כשם שהיא מחרידה: בית המשפט הוא ציוני. שירות בתי הסוהר הוא ממלכתי. כל מי שהמוסדות הכופרים האלה יוצאים נגדו, הופך מייד ליקיר העדה. יידאלך, בואו נרקוד!
רגע, אתה שואל את עצמך וכמעט מורט את מעט השיער שעוד נשאר: האם העבריין הסוטה הזה הטריד אי פעם ילד שאינו חרדי? האם הוא אי פעם הרחיב את מעגלי הטרף שלו אל מחוץ לסביבה המוכרת של חיידרים ותלמודי תורה? לא, מה פתאום! אבל מה זה משנה?
הדוגמה הכל כך קיצונית הזאת הופכת את הבטן מכיוון שחלק גדול מהחברה הישראלית נמצא בדיוק בפינה החשוכה הזאת. חלק גדול מאיתנו תומך במישהו, רק כי אנחנו בטוחים שזה יעצבן מישהו אחר. אנחנו מוכנים להעלים עין מתופעות מסוכנות, כי אנחנו חוששים שאם נהיה ישרים וברורים, ונקרא לילד בשמו, נעניק כוח ליריב המר שיחגוג על זה.
ממש העציב אותי לראות כמה ישראלים התקשו לומר מילה טובה על עמוס עוז ז"ל, רק מכיוון שהיה איש שמאל. כמה אחרים התקשו לכבד את זכרו של הרב אלישע וישליצקי ז"ל, רק מכיוון שהיה רב. כמה שטויות אנשים מדברים רק כדי לא להודות שהמציאות מורכבת. אז לא: חנין זועבי היא לא לוחמת זכויות אדם. אלאור אזריה הוא לא גיבור ישראל. מה שיותר דתי הוא לא תמיד יותר יהודי, מה שיותר יהודי הוא לא תמיד יותר טוב, ומה שיותר עמוק לא תמיד יותר כחול.
לא כל פוליטיקאי מזרחי הוא בהכרח חברתי. לא כל פטריוט הוא פשיסט. לא כל ביקורת היא איום קיומי. לא כל המוסיף גורע. ולמה, לעזאזל, אני צריך להיחשף לחולה חצבת שאני לא מכיר ולקבל זריקה, רק כדי להיזכר שכולנו בני אדם וגורל אחד לכולנו?
• • •
הילדים שלי מאוד אוהבים את תוכנית הריאליטי "גוט טאלנט", וכך יצא שישבתי איתם וראיתי כמה פרקים. רוב הזמן היה משעשע למדי. ההפקה מרשימה ומקצועית, וכמעט כל הטאלנטים אכן מוכשרים במשהו. אבל אחרי כמה צפיות הרגשתי צורך להסביר לילדים מה לא בסדר בזה שארבעה שופטים יושבים קצרי רוח מול אמן וחותכים אותו במילים "כן בידרת אותי/ לא בידרת אותי", או בנוסחה המקבילה "אני רוצה עוד מזה/ אני ממש לא רוצה עוד מזה".
יש, במחילה, משהו עריץ בסגנון הזה. משהו מקיסרים קדמונים וכל־יכולים שהעיפו אי אז מבט מנומנם בזירה וסימנו באגודל מעלה או, חס ושלום, מטה.
לטלוויזיה יש חיים משלה וצרכים כלכליים משלה, אבל תוכניות הבישול כבר לימדו אותנו שעם תום מאות שעות צפייה בשלנית, אף ישראלי לא השתפר במטבח. אף אחד לא למד להכין חביתה אחת חדשה למען השם. רק מה? כולם פשוט הפכו להיות מבקרי מסעדות בלתי נסבלים, שמשתמשים במילים כמו "פונדנט" ו"צילחות", ויזרקו עליך מצקת אם תפיל להם את הסופלה. החשש שלי הוא שהגישה של "גוט טאלנט" תחלחל להמוני הצופים המושבעים שלה, שגם ככה לא בדיוק חושבים שצריכת אמנות היא משהו שצריך להשתדל למענו, להתאמץ, להגביה מבט. להתמתח קצת. וסליחה שלא בידרתי אתכם.
(איור: אלירן הרוש)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו