הפתעה: המנה העיקרית בתפריט של שיחות בולטון־נתניהו היא יחסי ישראל־סין; לא סוריה. סוריה בוודאי תופסת מקום נכבד, ואולי כמות הקילומטראז' בפגישה בין השניים בעניין סוריה היתה גדולה יותר. אך סוריה היא במובהק בעיה ישראלית, ולאמריקנים לא נותר אלא לגבות אותנו במה שישראל מוצאת לנכון לעשות בעניין איראן וחיזבאללה.
לא כך סין. במשך תקופה די משמעותית, ובייחוד בשנה האחרונה, ישראל במפורש פועלת בניגוד לאינטרס האמריקני. תחום יחסי הטכנולוגיה הוא דיפוזי, והקווים האדומים לא תמיד ברורים; אבל השנה, בחודש מרץ, התפרסמו ידיעות נרחבות על נמל שישראל מתכוונת להעניק לסינים במפרץ חיפה. משום מה, הנושא נרשם בקטגוריה הכלכלית ולא שקע בתודעה כמהלך אסטרטגי־ביטחוני מהמעלה הראשונה.
בחודשים האחרונים החריף העימות בין ארה"ב וסין. יכול להיות שתהיה נקודת התלקחות בטייוואן דווקא, והנשיא טראמפ הביע מחויבות כלפי האחרונה. אבל מבחינת ישראל, כל המערכת סביבה עברה שינוי רדיקלי. לאחר סיבובי הקליידוסקופ המרחבי והבינלאומי, ישראל כבר שנים מוצאת את עצמה בבדידות אסטרטגית, עם תמיכה מרוחקת של ארה"ב ובריתות משניות עם מדינות כמו מצרים, ערב הסעודית, יוון וקפריסין. בשורה התחתונה, ארה"ב נסוגה מהמזרח התיכון, חרף הצהרות היועץ האמריקני לביטחון לאומי בולטון.
זו מגמה שהתחיל אובאמה, שהתכוון במפורש לסגת במסגרת ההתקרבות לעולם הערבי והאסלאמי על חשבון ישראל; וזה נמשך אצל הנשיא טראמפ. אצלו הנסיגה מקבלת צביון של "אמריקה תחילה", ניאו־בדלנות. אבל בפועל, ישראל נאלצת לתמרן כבר כמה שנים מול ניסיון רוסי גס להגמוניה במזרח התיכון, כאשר ארה"ב לא נותנת מענה מאזן מול רוסיה. החדירה העוצמתית של רוסיה התרחשה באופן ישיר בעקבות הסכם הגרעין, וזה כולל פלישה של איראן וחיזבאללה לחזית הצפונית. טורקיה רכשה אי בים סוף, בחצר האחורית שלנו. לארה"ב אין אפילו נושאת מטוסים בסד"כ של הצי השישי בים התיכון. נמל סיני פירושו שאוניות מהצי השישי כבר לא יעגנו בחיפה.
בנימין נתניהו (משמאל) עם שי ג'ינפינג // צילום ארכיון: רויטרס
בנימין נתניהו (משמאל) עם דונלד טראמפ // צילום ארכיון: אי.פי
העובדה שהציבור בישראל לא מרגיש על בשרו את השתנות המצב הרדיקלית מסביב, היא תוצאה של יכולות תמרון יוצאות דופן של ראש הממשלה נתניהו. להבדיל מנושאי כליהם של האמריקנים בממסד הביטחוני בישראל, הוא זיהה כבר בימי אובאמה שישראל חייבת למצות את יכולותיה בפיתוח היחסים עם המעצמות האסיאתיות ומדינות האזור. יותר אי אפשר להאציל את מדיניות החוץ והביטחון של ישראל על ארה"ב כדי שתפתור לנו את הבעיה הפלשתינית, שהפכה לבעיה משנית.
ראש הממשלה רואה בסינים את הענק של העתיד, גורם עולמי משמעותי בהרבה מרוסיה. את יחסו לסין הוא יודע להפגין באופן שקל לראות: לפני כחודש, כאשר ביקר בישראל סגן נשיא סין, היה אפשר לראות בתמונות את הקירבה המופגנת בין נתניהו לסגן אורחו. הם שידרו ידידותיות חמה. נתניהו יודע גם לשדר ריחוק מופגן; התמונות שלו עם הקנצלרית מרקל נראו כאילו ים הקרח הצפוני מפריד ביניהם.
אבל הידידותיות לא צריכה להסתיר את הגישות הבסיסיות של הנהגת סין הנוכחית: הם דבקים בתוכניות ארוכות הטווח של הגמוניה סינית עולמית באמצעות "החגורה המאחדת"; יש להם אינטרסים עמוקים באיראן; הם מזלזלים בעקרון הריבונות. הנשיא שי ג'ינפינג התבטא כי כעת עולות הזדמנויות שלא היו קיימות זה 100 שנה. צריך לנצל זאת. מבחינת ישראל, יכול להיות שהיא צריכה לשקול מחדש את הנמל הסיני בחיפה ולקבל "משהו" אמריקני בתמורה.
Read this story in English www.israelhayom.com/2019/01/07/for-bolton-the-main-issue-is-china
העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו