רבים מהאזרחים - בעיקר אלו שלא עוסקים בבורסה ובפיננסים בכלל בשגרת היומיום - בנו את הבנתם הכלכלית בשנות הילדות על ה"מונופול" - אותו משחק לוח שהיה מהפופולריים בעולם בערך עד שהמציאו את הטלפון החכם. מהסכום הנתון של הכסף בקופה תמיד מישהו היה מרוויח ומישהו מפסיד, וכך גם נבנתה תפיסה הגורסת שאם חלק מהאוכלוסייה מאבד כסף, הרי חלק אחר (העשירים) מקבל אותו על חשבונו.
בתחילת השבוע, בתום יום המסחר הסוער שבו מדד 125 המניות המובילות בבורסה בתל אביב נפל ב־4.72%, נשאלתי - מי בעצם הרוויח את אותם מאות מיליוני שקלים שנחתכו משווי המניות. אותה שאלה החזירה אותי אל משחק ה"מונופול", אלא שבניגוד אליו, במציאות למדנו להבין שיש מצב של "ווין־ווין"
(Win-Win) - שבו כולם מרוויחים, אך גם מצב הפוך - "לוס־לוס" (Loss-Loss), שבו כולם מפסידים. וזה בדיוק התסריט של מפולת בבורסה.
בעלי המניות הם אלה שרכשו חלק, או חלקיק, של בעלות בחברה לפי שווי מסוים. את השווי הזה הם קבעו בעצמם ברגע שהסכימו לשלם את המחיר. האם מי שמכר להם את המניות הרוויח מההפסד שלהם? ודאי שלא, משום שיכול להיות שהוא עצמו מכר להם את המניה במחיר הפסד. והאם מי שיקנה מהם את המניה במחיר הפסד מרוויח על חשבונם? גם זו תהיה טענה מגוחכת, מכיוון שמי שקונה עושה את שיקולי המחיר כעת, וממש לא מעניין אותו מה המחיר ששילם בעל המניות היוצא.
מה בעצם החל את ההידרדרות שהגיעה השבוע עד אלינו? שוקי המניות בעולם, ובעיקר בארה"ב, רשמו ירידות מאז חודש אוקטובר משתי סיבות עיקריות: מלחמת הסחר שם וגובה הריבית, שמשנה כיוון אחרי שנים. מאז כניסתו לבית הלבן לפני כשנתיים, מטפל הנשיא דונלד טראמפ ביתר שאת בנושאים הכלכליים, וכאיש עסקים הוא בעצם מתייחס לארה"ב כמו עסק המתנהל מול "עסקים אחרים" בעולם, הלוא הן יתר המדינות. אגב, אם חושבים על כך לעומק - הרי נקודת מבט והתייחסות שכזו היא הקרובה ביותר למילוי חובתה של ממשלה - לאפשר לאזרחיה חיים בטוחים ושלווים.
הנשיא טראמפ החליט שהוא לא מוכן לקבל יותר את האנומליה שנוצרה בין החופש הכלכלי בארה"ב שמאפשר יבוא זול מהעולם, לבין האפליה לרעה של סחורות אמריקניות הנמכרות בעולם וגניבת הזכויות שמפרנסת את סין. במלחמת הסחר שהכריז, ארה"ב היא זו המשלמת את המחיר, אך ההבנה של טראמפ היא שעדיף לו להפסיד במלחמה מאשר להפסיד בשגרה, מכיוון שבשגרה אין סיכוי לנצח ובמלחמה יש. עד כה, המדיניות הזו אכן גרפה רווחים לארה"ב, בעיקר מול קנדה ומקסיקו שעימן חתמו האמריקנים על הסכם סחר מחודש. גם סין מגלה נכונות לפשרות, אך טראמפ דורש יותר. ובינתיים נוצרה אי ודאות שתורמת לירידות בשוקי המניות שם.
התנגשות אינטרסים
סיבה עיקרית נוספת לירידות בארה"ב הן העלאות הריבית. הבנקים המרכזיים מווסתים בין שני אינטרסים ברורים - האחד הוא שמירה על יציבות הכלכלה והשני הוא הצורך לחולל צמיחה. יציבות כלכלית נשמרת טוב יותר בסביבת ריבית גבוהה, שבה הסיכונים נמוכים יותר, אך צמיחה מתאפשרת בסביבת ריבית נמוכה יותר, שבה לא נדרשים רווחים גבוהים מאוד כדי להבטיח את החזר הריבית.
הבעיה נוצרת כשהאינטרס הראשון הוא אינטרס מובהק של הבנקים המרכזיים והשני הוא אינטרס מובהק של ממשלות. כשנוצרת אינפלציה או כשהשוק קורס (במצב של היפר־אינפלציה), האצבע המאשימה מופנית לבנק המרכזי. כשהמשק מואט והאבטלה גוברת, האצבע המאשימה מופנית לממשלה.
כשיו"ר ה"פדרל ריזרב" (הבנק המרכזי של ארה"ב), ג'רום פאוול, העלה את הריבית בארה"ב ל־2.5%, הנשיא טראמפ זעם ולפי חלק מהדיווחים אף שקל להדיח אותו מתפקידו, עשרה חודשים בלבד אחרי שמינה אותו בעצמו. מבחינת הנשיא, יו"ר הבנק התנגש חזיתית בצמיחה בארה"ב, שגם כך נמשכת כלפי מטה בשל גורמים אחרים, כמו מלחמת הסחר שהזכרנו, התקציב שלא אושר שם וסיבות נוספות.
בכל מקרה, הירידות בארה"ב, יהיו הסיבות אשר יהיו, משפיעות, כמו תמיד, על השוק הישראלי. חלק מהמניות הרשומות במסחר בישראל הן מניות דואליות - הנסחרות גם בארה"ב - ובמקרים אלו ההשפעה של השוק שם על המניות כאן ברורה. עם זאת, גם החברות שנסחרות כאן ולא בארה"ב מושפעות ממצב השוק בארה"ב ובעולם.
קורסים כמו דומינו
משברים גדולים, כמו הגדול ביותר במאה הקודמת, ב־1929, והבולט ביותר עד כה של המאה הנוכחית, ב־2008, נבעו מכך שלבנקים לא היתה אפשרות לעמוד בהתחייבויות לבעלי החשבונות שלהם. הבנקים מותירים ברשותם רק עשרה אחוזים מהיקף הכספים שהם מלווים, ולמעשה בנויים על התחייבויות שנוצרו כלפיהם.
המשוואה פשוטה - אם הלווים שלהם לא עומדים בהתחייבויות, אין להם יכולת לשרוד. במשבר הגדול ב־1929, "בנק אוף אמריקה" הגביל את שעות הפתיחה שלו ואת הסכומים שאפשר לבעלי החשבונות למשוך. הבנק המרכזי שם סירב להעביר לו כספים נוספים כדי להרגיע את השוק, כפי שמחויב מתפקידו, ובכך יצר פאניקה המכונה "ריצה על הבנקים". מדובר במצב שבו נוצר חוסר אמון בבנק וביכולתו לפרוע את חובותיו לבעלי החשבונות, והם רצים לבנק למשוך את כספיהם. הבנק, שלא בנוי למצב שבו כל בעלי החשבונות מבקשים את כספם באותה עת, קורס.
את הקריסה הזו יכול למנוע בנק מרכזי שמזרים כסף לבנק המסחרי, אך ב־1929, לפי העדויות ב"משפט הבנקאים" שהתקיים בעקבות אותו משבר, הבנק המרכזי לא היה מעוניין בהצלת "בנק אוף אמריקה", שזוהה בעיקר עם מהגרים יהודים. קריסת הבנק הזה הביאה לאפקט דומינו אצל בנקים אחרים.
הרגיז את טראמפ. יו"ר ה"פדרל ריזרב", ג'רום פאוול // צילום: אי.אף.פי
כיום מדובר בתופעה ידועה ומוכרת, ולכן בנקים מתחרים מנסים לסייע זה לזה כדי למנוע קריסה, על ידי כך שהלווים של בנק מסוים מעמידים ביטחונות להלוואותיהם שמצויים בבנקים אחרים. אלא שקריסה של בנק אחד גורמת למחיקת הביטחונות העומדים לרשות בנק אחר ופוגעים גם בו.
גם במשבר ב־2008 נוצר מצב של מחיקת ביטחונות, שגרם לבנקים להיות חשופים להלוואות שהעמידו מבלי יכולת לתת להן מענה. כמו בכל מגה משבר, הממשל האמריקני היה האחראי כשדרבן את השוק להעמיד ביטחונות לרכישת דיור לכל דורש. המטרה, כמו תמיד, היתה ראויה - לאפשר לכל משפחה, גם למי שידו אינה משגת, להיות בעלי דירה. אלא שבמהלכיו אלו יצר הממשל בועת נדל"ן ללא ביטחונות מספקים, שהביאה למשבר שבמהותו דומה למשבר הגדול ב־1929.
כאמור, הסיבות לנפילות השערים בחודשים האחרונים בארה"ב ובעולם מיוחסות לגורמי סיכון הפוגעים בתמחור המניות, אך לא עד כדי משבר.
אופטימיות טובה לבורסה
ואחרי כל הטלטלה בבורסה בתל אביב בתחילת השבוע, הגיעה ההודעה על קיום הבחירות לכנסת ב־9 באפריל. בניגוד למה שנהוג לחשוב, ולמרות האזהרות על שיתוק המשק למשך כל חודשי הקמפיין, הרי ברוב המקרים קיום בחירות משפיע לטובה על שוקי המניות. האווירה הכללית היא שיש תקווה לשינוי, ובמדינות דמוקרטיות הממשלה שנבחרת היא זו שהרוב מאמין שהיא תביא לאותו שינוי מיוחל.
ובכל זאת, מאז קום המדינה ועד לשנות התשעים מערכות בחירות אכן היו רעות לכלכלה בישראל, בעיקר מכיוון שבתקופת הקמפיינים נטו הממשלות "לקנות" את ציבור הבוחרים. את כלכלת הבחירות הזו כולנו זוכרים ומכירים היטב - החל בהסכמי שכר לא אחראיים, דרך ויתור על מסים ועד לעידוד צריכה של מה שנחשב באותן שנים "מותרות". בהמשך החלו השפעות גלובליות לרסן את הממשלות ולמעשה חייבו אותן לנהוג באחריות מסוימת - גם ובעיקר בתקופת בחירות - כדי לקבל דירוג אשראי טוב יותר. בנוסף, מדדים בינלאומיים ושקיפות טובה יותר מנעו מהממשלות הפקרות תקציבית לפני בחירות.
אלכס זבז'ינסקי, הכלכלן הראשי של "דש" ב־2012, ניתח חמש מערכות בחירות שהתקיימו בעשור שבין 1999 ל־2009, ומצא שבשלושת החודשים שאחרי ההליכה לקלפי, הבורסה השיגה תשואה ממוצעת של 11% על שלושת החודשים שקדמו לבחירות. התשואה הזו למעשה ביטאה תשואות גבוהות הרבה יותר בנטרול השפעה של משבר עולמי בשוקי המניות בשל משבר מניות האינטרנט ב־2001.
חשוב להדגיש כי נפילות שערים כפי שחווינו השבוע הן חלק מההתנהלות הרגילה של הבורסות. מרבית המשקיעים בשוק היום הם גופים מוסדיים המנהלים את הכספים על ידי מקצוענים. גם השחקנים הפרטיים בשוק הרבה יותר מתוחכמים ומנוסים מהעבר. עד לשנות התשעים של המאה הקודמת, רוב הציבור היה מושקע באופן ישיר בבורסה, אך כיום זה לא המצב. לכן גם כשמתגלה בעיה בשוק - אין בריחה המונית. המשקיעים יודעים שהכסף יחזור לשוק, כי בכל חודש מופרשים מיליארדי שקלים מהמשכורות שלנו לטובת קרנות הפנסיה, והגופים האלה לא שומרים את הכסף בכספות. מי שמסתכל לטווח סביר של השקעות, שהוא שנים ולא שבועות או חודשים, לא בודק את התשואות ברמה היומית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
