כמו כל ההורים גם אנחנו מודאגים נורא מהסלולריים. שום דבר לא באמת יכול לשנות את העובדה שצומח כאן דור של מכורים קשים, ושהיחידים שבאמת מוטרדים מזה הם אלו שממשיכים לקנות עבורם את הסם.
כמו כולם גם אנחנו דיברנו בהתחלה על מינון, על ויסות ועל ניטור. שלוש מילים חשובות, שכל מי שמבין אותן טמון בחלקת גדולי האומה או לפחות לא ראה סמארטפון בחיים שלו.
קצבנו זמנים. אמרנו איפה כן ומתי ממש לא, סמכנו על חוש האחריות הטבעי של הקטנים. הדגשנו שזה בעיקר למענם, וסיכמנו שיש כאן אמנה שמבוססת על משמעת עצמית, ואחריות כבר אמרנו?
בשלב הבא גילינו שחיזבאללה מקפיד על אמנות בינלאומיות ומכבד גבולות הרבה יותר מילדינו המתוקים. מייד כינסנו אותם לשיחת נזיפה יוקדת, שלפי כל הדעות היתה אמורה לגרום לילדים להשפיל מבט. והם אכן השפילו מבט. כבר מהרגע הראשון הם כבשו את פניהם בקרקע. כלומר, לא בדיוק. רק לנו, העתיקים, לקח רגע לקלוט על מה הם מסתכלים, ולהבין שלפחות לפני שיחות כאלה כדאי לאסוף את המכשירים כדי לא לצאת לגמרי פארש.
בשלב הזה, המוקדם מאוד יחסית, כבר הבנו שאמנם איש מאיתנו לא יודע באיזה אופן עתידים המכשירים לשנות את המין האנושי, אבל דבר אחד כבר ברור: דור המסכים הקטנים פשוט מחוסן מפני שיחות נזיפה. לא כי ליבם נעשה גס בהן. הם פשוט לא שומעים.
לפנינו, אם כן, מצב די מעניין. צומח כאן דור שהוא ללא ספק הדור המושגח והמוקפד ביותר בהיסטוריה של המין האנושי. מעולם קודם לכן לא נקראו כל כך הרבה ספרי הדרכה סביב לידה ותינוקות. מדובר בדור של הורים אובססיביים לשלומם של הקטנים. דור שמקבל על עצמו קורסים והרצאות, תזונה בריאה, עיסוי ושמנים ארומטיים.
ההורים של היום גוזרים את הפתקית המגרדת במכנסיים החדשים, זורקים לפח ספרים קלאסיים שנמצאו לא מספיק חינוכיים, ומכנים בשם "רעל" כמעט את כל המאכלים שהם עצמם גדלו עליהם.
הכל עומד לבדיקה חוזרת והכל חשוף לביקורת: מה אוכלים אצל הסבתות (אם בכלל), אם עושים ברית המילה, מה הכללים במסיבות יום הולדת, באיזה סבון לא משתמשים, איזה שמפו חייבים להרתיח ובאיזו תדירות מחטאים צעצועים. ורק את הסמארטפון - שלוקח ילד גאון או לפחות סקרן וחמוד והופך אותו לזומבי בתוך 50 אחוז סוללה - אותם הורים מעניקים לילדיהם במין משיכת כתפיים ותחושה שאין מה לעשות.
השלב הבא בתהליך הבלתי נמנע של הפנמת ממדי הקטסטרופה מתבטא בכך שהורים מתחילים ללמוד את הנושא. הם כבר על סף ייאוש, אבל הם בולעים אינספור מחקרים והדרכה. הממצאים מעניינים מאוד. כמו זה שמספר שדווקא ההורים החיים בעמק הסיליקון האמריקני הם אלו שעומדים בראש החזית שקוראת להרחיק את הסלולרי מהילדים.
כלומר, האנשים הללו עצמם, שמתפרנסים יפה מאוד מעולם הדיגיטל, המסכים, המכשירים החכמים והשכלול האינסופי שלהם, הם הראשונים שהגיעו למסקנה שכבר אי אפשר לדבר על ניטור, מינון או אחריות אישית. הם מדברים על "לא". "לא" של פעם. מהסוג הישן והאנלוגי. כמו "לא תרצח" וכמו "לא לדרוך על הדשא", וכמו "לא לחנות פה" - כשהוא מופיע בכתב יד עצבני על חתיכת קרטון, וכל בר דעת מבין שעדיף לחפש חניה אחרת, שיעלה כמה שיעלה. "לא" שהוא פחות או יותר ההפך מ"בוא נדבר על זה".
רוב הדברים שאנחנו לומדים סביב המכשירים החכמים אומרים פחות על המכשיר ויותר על נפש האדם, ולרוב אני מוצא אותם פוקחי עיניים ומביכים נורא. אבל לאחרונה דווקא נתקלתי בעיקרון שאני מסרב להסכים איתו. מדובר בניסיון לפצח את חידת הצורך האנושי לבדוק ושוב לבדוק שמא הגיעה הודעת ווטסאפ. עם ישראל מסומן כבעייתי ביותר בפרמטר הזה, ולפי מחקרים, מרושעים במיוחד, ישראלים מסוגלים לשלוח יד אוהבת אל המכשיר שלוש עד חמש פעמים בדקה, סתם כדי לא לפספס כלום. ולמרות שדי ברור שאם בכלל הגיעו הודעות, הן היו בקבוצת ההורים של ילדי גן "אלומות", והן היו שרשור מיותר של 18 הודעות "וואיי איזה באסה" או "תשאלי את סיגי הסייעת" ושלל אמוג'יי־מצוקה, בעקבות השאילתה "מישהו ראה במקרה את המעיל הסגול של יותם?"
אז מה קורה לנו? למה אנחנו עוזבים הכל וממששים שוב ושוב את הדופק של המכשיר? למה נהגים, צעירים בדייט רומנטי ומבקרים ליד מיטה בבית החולים - לא מביטים לאן שהם היו אמורים להביט, אלא נשאבים לתוך הסמארטפוש? איך קרה שמכשיר שיוצר כדי לשפר את רמת התקשורת, חיסל לחלוטין את היכולת לתקשר?
הדעה הרווחת היום היא שיש בנפש האדם צורך עמוק להיות מעודכן. אם יש מידע טרי, אנחנו רוצים אותו אצלנו. לא משנה מה טיב המידע, מה המקור שלו ומה הוא שווה לנו באמת. הוא מידע, והוא חדש והוא בתנועה לעברנו, ולכן אנחנו נזנק לעברו בתנועה שעשויה להיות גם חסרת אחריות, מטופשת או מסוכנת ממש, ואנחנו נעשה זאת כי זה פשוט בלתי נסבל מבחינתנו.
התכונה הזאת עתיקה כמו שהיא עמוקה. היא נדפקה בנו תוך כדי תהליך האבולוציה, ואנחנו מגיבים לדנדון הווטסאפ כמו שאבות אבותינו הגיבו לשמע צעדיו של הטרף. התיאוריה הזאת לא מקובלת עלי. אני חושב שיש כאן פחות צורך במידע ויותר ציפייה לנס. ולכן היא מזכירה לי את הגברים שפשוט חייבים לסובב את הראש בכל פעם שהם חולפים לצד יצור אנושי בעל שיער ארוך.
עמוק בלב שמורה להם הבטחה עמומה, שבצד השני של שיער ארוך, בעיקר בגוונים מסוימים, ממתין יופי שלא מהעולם הזה, והוא ממתין אך ורק להם. אז הם מסובבים את הראש. גם אם הם נוהגים, או רוכבים על אופנוע, או - מסוכן אף יותר - מטיילים יד ביד עם בת זוגם.
הם מפנים את הראש, הטמבלים, למרות שבעשרים הסיבובים האחרונים הם נחלו אכזבה מרה. אבל זה חזק מהם, והם יסובבו את הראש גם בפעם הבאה, כי גם זה כנראה מהאבולוציה הארורה.
הסיבה לכך שאני לא מקבל את תזת החרדה להישאר מחוץ לעדכונים, היא מאוד אישית. תמיד התענגתי על האפשרות לא לדעת את מה שאמורים לדעת. בימים שבהם אני לא אמור לדבר בשידור על אקטואליה, אני פשוט לא מתעניין בה. אין כיף גדול יותר מלגלות בשתיים בצהריים שמאז שעות הבוקר המוקדמות כולם מתעסקים באיזו פרשה, ורק אתה בחוץ. בעצם יש אחד כזה: לגלות שכבר שעתיים אתה בלי סוללה, ובכלל לא שמת לב.
איור: אלירן הרוש
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו