מה שמותר לקיסר

"שיתוק פוליטי ומפלגתיות מחבלים בעוצמה האמריקנית". כך מסכם מאמר ב"וושינגטון פוסט" את הדו"ח המבהיל שטוען שארה"ב נחלשה מאוד מבחינה צבאית ביחס לרוסיה ולסין. 

לא רק הביטחון הלאומי נפגע בארה"ב בגלל מלחמת האזרחים הכבושה שמתנהלת שם מאז עלה הנשיא טראמפ לשלטון. המשטר האמריקני הופך לבלתי יציב ופגום ביכולת המשילות שלו. וזאת ארה"ב - הדמוקרטיה המובילה במערב. מה בקשר לצרפת, בריטניה, גרמניה, איטליה? 

קוראים לזה מערכת פוליטית לא מתפקדת. מקרה מקרון ומהומות המס; בבריטניה גורל הברקזיט וכיצד יתבצע מחולל חוסר ודאות שעתיד להוביל את המדינה לסחרור ולהעלות לשלטון מנהיג שמאל אנטישמי תומך איראן וחיזבאללה; בגרמניה, אחרי הבחירות האחרונות, במשך כחצי שנה אנגלה מרקל לא הצליחה להרכיב ממשלה. מותר היה להיזכר בימי ויימאר המסוכנים; באיטליה הממשלות השונות מאז משבר 2008 לא הצליחו לייצב את הכלכלה, וכעת מכהנת שם ממשלה שמודבקת משני חלקים, עם ראש ממשלה בובה. 

כל ההקדמה הזאת נועדה כדי להזכיר שהמערכת הפוליטית הישראלית בולטת בכך שיחסית, היא מתפקדת. זאת בניגוד לדעתם של האינטלקטואלים התובעים במפגיע "לרסק את שלטון הימין הקיצוני". ויותר מכך - היא מתפקדת טוב באופן יחסי למערכות אחרות במדינה ובייחוד ביחס לדמוקרטיות האחרות במערב. 

התיקים שנפתחו נגד רה"מ נתניהו מונעים מהממשלה להתעסק לעומק במערכת המשפט, והעדות לכך היא מרד היועצים המשפטיים. בכל שבוע, בכל יום אולי, מתייצב יועץ משפטי כזה או אחר כשר־על ובולם החלטות ממשלה. בפרשת דינה זילבר הפעילות של היועצים המשפטיים היתה בניגוד לחוק יסוד. יתר על כן, נחשף כי לציר פרקליטות־משרד היועמ"ש יש אינטרס בזהות המפכ"ל הבא: בגלל הצורך לקבור את פרשת רות דוד.

בעשור שעבר התנהלו היועצים המשפטיים במגמה של מתן הכשר לגרורות השחיתות שחדרו אל תוככי לשכת ראש הממשלה. כשלושה שבועות לפני ביצוע ההתנתקות, ב־26 ביולי 2005, ניהל ח"כ יורי שטרן המנוח דיון בוועדה לביקורת המדינה על העובדה שעיבל גלעדי היה גם מתאם פעולות ההתנתקות במשרד רה"מ (אריאל שרון) ובו בזמן גם מנהל קרן פורטלנד, שמטרתה היתה לבצע פעולות עסקיות כלכליות עם רווחי עתק בעזה באותם שטחים שישראל התכוננה לפנות למען השלום. ההגדרה "ניגוד עניינים" היא טכנית וממזערת את השחיתות העבריינית הזאת. והכל התנהל בגלוי. 

"המטרה של קרן פורטלנד היא לשרת את האינטרסים של האיחוד האירופי ושל בריטניה", הבהיר שטרן ז"ל. גם יוסי גינוסר היה בו בזמן שליח לערפאת וגם שותף עסקי של צמרת אש"ף. "הטענות שלי הן לא למשרד רה"מ; הטענות שלי הן רק אליכם, המשפטנים", אמר אז חבר כנסת נשכח בשם זבולון אורלב. "לכן אני חושב שאתם פה נושאים באחריות מאוד גדולה, יהיה לכם קשה מאוד להסביר לציבור ולעובדי המדינה... יש פה מוסר כפול של היתרים והכשרים". עזרד לב דיבר באותה ישיבה על העיקום שביצעו היועמ"שים כדי להביא את יוסי גינוסר לקמפ דיוויד על המכסה של המשלחת האמריקנית, כל זאת בניגוד להחלטת בג"ץ. 

הסיפור העיקרי הוא ששלוש לשכות ראש ממשלה - של ברק, שרון ואולמרט - נחדרו והושחתו על ידי גורמים עוינים. זה לא רק לשעברים שקיימו קשרים עסקיים עם הצמרת הפלשתינית, או דובי ויסגלס שותפו של מוחמד ראשיד, או מתן הזיכיון לרשות הפלשתינית כלאחר יד של אהוד ברק על שדה הגז מול עזה. זו היתה השחיתות שהיוותה איום אסטרטגי על מדינת ישראל, כדברי בנימין נתניהו בטרם חזר בעצמו ללשכת ראש הממשלה. 

נתניהו הוא זה ששם קץ לחדירה של מרטין שלאף וסוכני הרשות הפלשתינית ללשכת רה"מ. בעלי תפקידים כמו גלעדי, גינוסר וויסגלס זכו להכשר מהמשנה דאז ליועמ"ש, מייק בלס. 

ארץ קשוחה

באבחה ביורוקרטית הפכה אמריקה את ישראל זיו לאויב הציבור, אבל נראה שהמציאות בדרום סודאן מלמדת אחרת

מגרה את הדמיון לחשוב על איזה "גנרל" ישראלי שאבדו עקבותיו והנה הוא מתגלה כסוחר נשק ומוות בארץ מוכת מלחמות אזרחים; ולא רק זאת, הוא מקבל כסף מחברת נפט, ואז בעזרת שכירי החרב שלו הוא תוקף מתקני נפט, ויוצר משבר שרק הוא יכול לפתור אותו. 

זה נשמע כמו פעולה שגרתית של האמריקנים בכל מדינה שלישית בעולם השלישי. אלא שבמקרה הזה מייחס משרד האוצר האמריקני את הפעילות לאלוף (מיל') ישראל זיו.

מי שמאשים את זיו און־רקורד זו תת־שר האוצר האמריקנית, אישה העונה לשם ישראלי - סיגל מנדלקר. אבל לדברי גורמים ישראליים בדרום סודאן, היא רק כלי בידי מחלקת המדינה. כשאתה פועל במדינה כמו דרום סודאן, אתה אף פעם לא יודע על איזה מוקש אתה עלול לדרוך.

גורמים מדיניים בירושלים מכירים היטב את פועלו של ישראל זיו בדרום סודאן. הוא לא איזה קורץ שאבד במעבה הג'ונגל. ואולי במפתיע, בירושלים יש רק שבחים לאישיותו של זיו ופועלו בפרויקטים חקלאיים רחבי ממדים. "אין במעשה של האמריקנים נגד זיו שום דבר נאיבי", אומרים גורמים ישראליים בדרום סודאן. "זה לא קשור למה שהם טענו".

אלו דברים שקשורים לאינטרסים האמריקניים. מי שמכיר את הפרויקטים החקלאיים של זיו יודע שאין שום בסיס או היתכנות לדברים שנקבעו ביחס אליו בדו"ח משרד האוצר האמריקני. מבחינת האמריקנים, דרום סודאן היא מדינה מצורעת. אבל זיו הוא מהבודדים שבאמת עוסקים שם בשיקום; אין שם שום גורם בינלאומי שעוסק בשיקום ופיתוח, מלבד הסינים שעוסקים באינטנסיביות בסלילת כביש. בכל מקום באסיה, באפריקה ובאירופה הסינים סוללים כבישים במסגרת ההתפשטות האסטרטגית שלהם.

זיו עוסק בפרויקטים החקלאיים שלו זה שלוש שנים וחצי. הוא נמצא חודשים רבים מהשנה בדרום סודאן. מדובר בשטחים מעובדים בסדר גודל של רוב עמק יזרעאל, משהו שמשתרע בין בית אלפא לנהלל. יש להם נראות בולטת מאוד. זו לא פיקציה. מגיעים לאזור שגרירים זרים רבים, וזו יוזמה יחידה כמעט של קדמה בארץ המוכה. זה לא קזינו ולא יהלומים, מדגישים גורמים בדרום סודאן. זיו מכחיש באופן התקיף ביותר כל קשר של החברות שלו לענייני נשק. 

אם זה הסיפור, מדובר כאן בעוד פרק בסצנריו המתמשך של אנשי ביטחון ישראלים שהופכים באבחה ביורוקרטית אחת מהירה לאויבי הציבור באמריקה. זו שיטה שבאמצעותה גורמי ממשל יוצרים איום על הבכירים במערכת הביטחון הישראלית. גורם ישראלי בירושלים, שמכיר היטב את פרשת זיו, רמז השבוע כי אם היה אומר את מה שיש לו להגיד - השגרירות האמריקנית היתה מתקפלת מירושלים.

 

האמת אכן משחררת?

המלצה על ספר אנטישמי בעיתון ניו יורק טיימס זכתה לשתיקה מחבקת, ומלמדת על מקורות השנאה 

הכל באשמת סטיבן שפילברג. אלמלא הפך את ספרה היפה של אליס ווקר "הצבע ארגמן" לסרט מונומנטלי זוכה אוסקרים, בקושי היינו שומעים על הסופרת האמריקנית הזו. היו זוכרים אותה כסופרת מוכשרת של ספר אחד מוצלח. 

אך כיוון שווקר הפכה לאישיות בולטת בספרות ובפוליטיקה האמריקנית, אנשים חטפו הלם מהעובדה שהאישה הנחמדה הזאת היא אנטישמית ברמות הרעילות ביותר. בסוף השבוע שעבר התראיינה ל"ניו יורק טיימס", במדור שבו סופרים ממליצים על ספרים אהובים עליהם. ווקר המליצה על קריאת ספרו האנטישמי של דיוויד איק הבריטי, "האמת תשחרר אותך". כשאתה קורא את תיאוריות הקונספירציה שמובאות בספר ונאלץ להיחשף אחר כך לאמונות של אליס ווקר עצמה, המסקנה היא שהסיסמה המתאימה לשניהם היא "העבודה משחררת". המרחק מכאן לשם - לא גדול. 

ווקר הסבירה שספרו של איק נמצא על השולחן ליד מיטתה. "בספרים של איק אתה מוצא את הקיום והיקום כולו כחומר מחשבה. התגשמות חלומו של האדם הסקרן", אמרה ל"טיימס". העיתון לא טרח לציין עבור הקורא שמדובר בערימת זבל מצחינה, השואבת את תעצומותיה האינטלקטואליות מ"הפרוטוקולים של זקני ציון". 

בין השאר כותב דיוויד איק: "בסוף המאה ה־19 יצא לאור מסמך שנוי במחלוקת שנקרא הפרוטוקולים של זקני ציון. אני קורא להם 'הפרוטוקולים של המאורות'... יש כאלה שאומרים שזה זיוף, שנעשה כדי להכפיש את היהודים. אני משתמש במילה מאורות כדי להתרחק מהדגש היהודי... אם זה זיוף - אז זיוף של מה ועל ידי מי?" המאור הגדול איק קובע שהפרוטוקלים הוא ספר אותנטי.

ווקר היא כמובן אנטי־ישראלית קיצונית ומאוד פרו־פלשתינית. מה שעוזר לאמריקנים הנאיביים להתעלם מהאנטישמיות שלה. היא שייכת לגרעין של מה שב"הארץ" מכנים תמיד הבייס. מילה שהפרשנים ייבאו בשנים האחרונות. רוב האוכולסייה האפרו־אמריקנית היא הבייס של המפלגה הדמוקרטית, הם קובעי הטון והצבע של כל מה ששמאלה מהרפובליקנים. ובהם, אליס ווקר היא כמו פרח מוגן שאסור להגיד עליה את האמת. היא צמחה בהוויה של שמאל מהפכני, קומוניסטי למעשה. היא מעריצה גדולה של ההיסטוריון הקומוניסט היהודי הווארד זין, כמו גם של פידל קסטרו.

כתבה ב"טאבלט מגזין" חשפה השבוע את אמונותיה של ווקר לאורך השנים. ההמלצה על הספר האנטישמי הנוכחי היא לא מעידה חד־פעמית; היא המליצה בעבר שוב ושוב על ספריו האנטישמיים של אותו דיוויד איק, והיא עצמה ביטאה בדרכים שונות את התיעוב שלה כלפי התלמוד וכלפי העם היהודי. 

אמונותיה אינן שונות מאלו של המנהיג הנערץ על השחורים לואיס פרחאן. זה מלמד עד כמה אנטישמיות ברמות אוקטן גבוהות הפכה לזיהום אוויר שכולם נושמים אותו בארה"ב, בייחוד בחוגים הליברליים ובקמפוסים. נוח לעוור את עצמך על ידי דמוניזציה של טראמפ, שאותו הם מכנים "פשיסט". 

כפי שציינה פרופ' רות וייס בראיון עם דרור אידר במוסף זה בסוף החודש שעבר, מי שהעניק את הרוח הגבית החזקה ביותר למתירנות האנטישמית היה הנשיא הקודם ברק אובאמה: "אובאמה היה, לדעתי, הגרוע בנשיאי ארה"ב אי פעם, בוודאי הגרוע מכולם ביחסו ליהודים. הוא ככל הנראה האדם היחיד בעולם שגדל על ארבעת הערוצים המרכזיים של האנטישמיות בתקופתנו: איני יכולה לחשוב על אדם מלבדו שיש לו ביוגרפיה כזאת. ראשית, הוא גדל עם מוסלמים - אינדונזיה היא המדינה האנטישמית ביותר בעולם, על פי דו"ח PEW. שנית, הוא השתייך במשך 20 שנה לכנסייה אנטישמית. שלישית, הוא השתייך לשמאל הקיצוני ביותר בשיקגו, מעוז השמאל בארה"ב. רביעית, למד באוניברסיטת קולומביה, המרכז האקדמי שבו טביעת היד של אדוארד סעיד היא הניכרת ביותר. היכן תמצא בעולם אדם שגדל כך?"

 

שפן בין הסלעים

ספרו הצנום של שמעון ריקלין מלמד על ההוויה הישראלית הגורלית של שנת 1973

ספרו של שמעון ריקלין, "שפן" (הוצאת כתר), אולי קטן מכדי להעמיס עליו את כל המשמעויות הרות הגורל של ההיסטוריה של מדינת ישראל, כפי שהתגלו בשנת 1973. ובכל זאת, יש בו יותר ממה שסוקרי הספרים, המבקרים אולי, נתנו לו. 

ראשית, מי ששירת ביחידת המודיעין ההיא ערב מלחמת יום הכיפורים ובמהלכה מוצא בספרו היפה של ריקלין תיאור מאוד אותנטי, כמעט נוסטלגי, של אותם ימים. 

אני יכול לדווח שאחת הדמויות שמוזכרות בספר טלפן אלי ואמר, שהמחבר מתאר את בסיס "בבל" באום־חשיבה כהוויה של הטיטניק. הוא צודק; צור ארליך ניתח ב"מקור ראשון" את אותות הקריאה בספר בטענה שאלו שמות נביאים, כיאה לאצטגנינים של המודיעין. ובייחוד גיבור הספר שאוהב למרבה הצער את "עפיפונים" מאת סימון דופרה. שמו יוליק. מפקד היחידה המיתולוגי באותם ימים היה יואל בן פורת, שנקרא בפי חבריו יולק. מומלץ לכן למצוא את הספר ולקרוא אותו פעם שנייה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו