אני גר בעיר לוד - ומת מפחד

מסע הרציחות המבהיל שהתחולל במוצאי שבת בעיר לוד, זכה משום מה בחדשות לשםחיסול חשבונות בין עבריינים. אבל אני, תושב העיר ב-8 השנים האחרונות, מרגיש שחיי מתנהלים בצל טרור פלילי מתמשך לאורך שנים.

נתחיל מההתחלה וכך תבינו איך אני מרגיש. זה היה יום שישי כמה חודשים אחרי שעברתי לעיר. התפללנו כמה חבר'ה ב-13:00 תפילת מנחה מוקדמת כש-200 מטרים מאיתנו, בצהריי היום, בכביש ראשי ליד קופת חולים, עקפה מכונית אחת מכונית אחת וריססה אותה בצרור ארוך של כדורים. המכונית המותקפת התהפכה, כששני יושביה נהרגו ונתלו הפוך קשורים בחגורות המושב שלהם.

טקס החניכה המהמם הזה, הכניס אותי לאווירה שבה חיסולים הם חלק מהחיים, לא החיים הכלליים, אלא החיים שלי. ככה באמצע היום, במרכז העיר ליד כיכר קומנדו, 50 מטרים מהדואר והעירייה נורה אדם ברכב, זה המשיך בחיסול דומה 50 מטרים מתחנת המשטרה המקומית ליד אחד מבתי הכנסת המרכזיים בעיר, גם כן באמצע היום.

שלושת האירועים האלו הם רק מדגם קטן ולא מייצג, שהרי הקניון בו אני מבלה עם ילדיי, החנייה שלו שבה אני חונה, כולם היוזירת לניסיונות חיסול. כן זה המקום שבו אני מסתובב עם הילדים שלי - שיקגו באמצע מרכז הארץ. רק רבע שעה נסיעה מתל אביב. חשבתם פעם מה זה לסרב לבקשת הילדים לרדת בשעות הערביים (בחורף כבר ב-17:00) לגינה לבדם כי אתה חושש מהעבריינים? איך תרגישו כשאתם צועדים ברחוב וכדורים נופלים עליכם מהשמיים כי למשהו התחשק לירות בחתונה והכדור, אפעס ,בסופו של דבר נכנע לכוח המשיכה של כדור הארץ ונופל עליך, על הסוכה של השכן שלך, פוצע ילד בראשו! וכן הלאה.

אבל זה לא רק זה, זו העובדה שיש אזורים שלמים בעיר שמראש מייעצים לך לא להיכנס אליהם. לדוגמה, שכונת הרכבת. כן, ככה בעיר מרכזית במרכז הארץ יש אקס טריטוריות, מקומות ללא חוק. אגב, כותב שורות אלו עבר בעל כורחו לא פעם באירועי סולחה, כן האירוע הזה שבו שתי משפחות מנסות לעצור את מרחץ הדמים ביניהן. אני מציין את המעבר שלי כי אותי, תושב העיר, האזרח הקטן, לא שואלים האם לשחוט כבש על המדרכה, האם מותר למאות אנשים להתכנס יחד ולחסום אזור שלם סתם כי הם רוצים ויכולים.

לעצור את מרחץ הדמים. שכונת הרכבת בלוד // צילום: רוני שיצר

אותי גם לא שואלים האם המואזין בארבע בבוקר צריך להעיר את ארבעת ילדיי הקטנים. באותו אופן לא שואלים אותי האם אני רוצה זיקוקים באמצע הלילה בחגים המוסלמים, או סתם ביום שמתחשק לאיזה פרחח לעשות דווארות. לא שואלים אותי גם האם כיף לי שערבי משתלט על דונמים לידי חופשי חופשי, בונה לעצמו 7 בתים או יותר לכל נשותיו וחוגג לעצמו מסיבות עד הלילה בקולי קולות, ככה גם לא שואלים אותי בקשר לתושבי העיר שמספח חלק מהכביש והופך אותו לשטח לחנייה או החצר שלו.

אבל למה בעצם לשאול? הרי העיר כנראה לא שלי, אני סתם ישראלי-יהודי, היא גם לא של משטרת ישראל, היא של רבע מהתושבים. רובם אגב אנשים נחמדים טובים ונורמטיביים, אבל עושים מה שבא להם, איפה שבא להם ואיך שבא להם. תקשיבו, אני לא יודע מה המשטרה עושה בלוד, אבל מבחינתי היא נכשלה ונכשלת כל הזמן, שהרי אני לא מרגיש בטוח ללכת בשכונות הערביות, אני אפילו לא מרגיש בטוח ללכת בשכונות מעורבות בחלקים מהזמן. אני לא מרגיש בטוח להעיר לשני ילדים בני 13 שנוסעים על אופניים חשמליים נגד התנועה וצורחים קללות למי שמפריע להם כשהם מסכנים את עצמם ואותי. אני לא מרגיש בטוח להעיר לנהג שעוצר במעגל תנועה ומצפה שאתמרן מסביב אליו כי הוא יצא לקניות או סתם לעשן נרגילה.

בדרך כלל כשמעירים על מצב הביטחון בעיר, טוענים שאין תלונות על פשיעה כמעט, שיש אכיפה. איך זה מסתדר? אין פשיעה כי התרגלו, כי לא מתלוננים, כי קללות ואיומים ברחוב, או מכות לילדים שחוזרים מבית הספר לא מוכנסים לסטטיסטיקה כדי לא לקלקל את הגרפים. לא מספרים לכם על הטרדות מיניות של יהודיות בנות העדה האתיופית, אלא מפזרים בושם באוויר כאילו שאם נשחק בנתונים, נעלים את האמת המרה. אבל היא לא, היא כאן כדי להישאר, ואם לא נתחיל לאכוף את החוק כאן 15 דקות מתל אביב, למה לנו לעצור את מנהרות הטרור של חיזבאללה? הרי גם בלעדיהן אנחנו מאבדים את הארץ שלנו.

העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!