המלאכים מיוון

הרבה תיאורים נכתבו על הגיהינום. בדרך כלל מופיעות בו משרפות ענק, ומלאכי חבלה אכזריים המבצעים את זממם. אבל כשריקי יעקובי (81) מתארת את הגיהינום שחוותה כילדה במלחמת העולם השנייה ביוון, היא מתארת מקום שאפשר למצוא בו הרבה נשמות טובות.

"בכל פעם שהגרמנים היו פושטים על הכפר, הפרטיזנים היו מצלצלים בפעמוני הכנסייה ושולחים את אחד הילדים המקומיים לקחת אותנו למערה בהרים. הילדים היו מכסים את פתח המערה בענפים, כדי שלא ניחשף. אני לא זוכרת טראומה, לא זוכרת פחד. רק את פיסת השמיים שראיתי מבעד לענפים".

שתיים בצהריים בכפר קְריֹונֶרי שבהרי הפלופונסוס, 120 ק"מ ממערב לאתונה. 74 שנים אחרי שחרור יוון מכיבוש הגרמנים, יעניקו כאן היום שני אותות חסידי אומות העולם - האחד לכומר ניקולס את'נסולי, שהציל את חייהם של ריקי יעקובי ובני משפחתה בשנים 1943-1944, והשני לאדם שהסתיר אותם בביתו, אתנסיון דימופולוס. את האותות יקבלו תשעה מהצאצאים של השניים.

נדמה שהכפר הקטן והמבודד, שבתקופת המלחמה קראו לו מצאני, לא השתנה בשנים שחלפו. אותם בתים קטנים מוקפים פרחים, סמטאות צרות שמשקיפות אל שדות והרים, חממות, גם טברנה ומכולת אחת, שסגורה ברוב שעות היום. המעיין שסיפק את כל תצרוכת המים לתושבים בזמן המלחמה עדיין מבעבע במרכז הכפר, שטחו צומצם מאז הוקמה רשת המים בבתים, אבל מדי פעם ניגש אליו מישהו וממלא בקבוקי מים כצידה לדרך.

התושבים מתפרנסים בעיקר מגידול ענבים לצימוקים וזיתים לשמן זית, ממש כמו אז. עכשיו הם מתקבצים ברחבה הקטנה הצמודה למועדון התרבות המקומי, לבושים במיטב המחלפות. את פניהם מקבלים דגלי ישראל ויוון, שמתנופפים זה לצד זה. באים גם אנשים מהכפרים הסמוכים, והרחבה מתמלאת בהדרגה: קשישים, חבריה של ריקי לכיתה המאולתרת בזמן המלחמה, צעירים ששמעו על הסיפור המרגש מהוריהם.

גם הדרגים הרשמיים כאן. שגרירת ישראל ביוון, אירית בן אבא, שגריר גרמניה ביוון, נשיא המחוז, מפקד המשטרה המחוזי, הכומר האחראי. כולם באים לפגוש את הילדה הקטנה שההורים שלהם הצילו, שלאחר המלחמה עלתה לארץ, היתה בגרעין שהקים את קיבוץ גונן, ושם פגשה את האיש שלה, ביני, הקימה איתו בית ויחד גידלו עשרה ילדים.

•  •

ריקי נולדה באתונה למשפחת קמחי. ב־1943, כשהיתה ילדה בת 6, כבשו הגרמנים את העיר מידי האיטלקים, וחייה התהפכו ברגע אחד. היא שגדלה כילדה מפונקת בבית אמיד עם משרתת שחלצה את נעליו של אביה כשחזר מהעבודה, נאלצה לברוח עם משפחתה בעגלה רתומה לסוס לכפר שבו לא היו חשמל ומים זורמים. שם הם הסתתרו עד לסוף הכיבוש, חיו חיי צנע בזהות בדויה, ונסמכו על טוב ליבם של המקומיים.

היא זוכרת תמונות מהשנה ההיא. תמונה ראשונה: "תקופת השלטון האיטלקי, עוד לפני הכיבוש הגרמני. באתונה שרר רעב כבד, ואמא שלי, שהיתה בשבועות הראשונים של היריון, הולכת להביא מכונת פסטה מהשכנה. בגלל כובד המכונה היא נופלת במדרגות, מועברת לבית החולים, ועוברת שם הפלה בלי חומרי הרדמה, כי כל התרופות נשלחו לחזית. זה היה נס למשפחה, כי אם היה נולד תינוק, הם לא היו מצליחים להחביא אותו במערה בלי להיתפס".

תמונה שנייה: "אני, אח שלי ואמא שלי נוסעים לעיירת נופש בנובמבר 1943, כמו בכל שנה. אבא שלי מצטרף אלינו בסוף השבוע. ואז פתאום ההורים אומרים לנו שאנחנו נוסעים לכפר. הסוס לוקח אותנו לכפר בדרך לא דרך, בעלייה תלולה, בלי כביש סלול, שעות על גבי שעות. עד היום אני לא מבינה איך הוא הצליח לטפס".

תמונה שלישית: "אנחנו מגיעים בשתיים בלילה לבית קטן בכפר. אחי יחיאל, שהיה גדול ממני בשנתיים, ההורים שלי, אברהם ושולמית, הדוד רפאל, הסבא והסבתא שלי, יחיאל ורֶבֶקה, ואני. האנשים, שלא הכירו אותנו, פותחים לנו את הדלת, מכניסים את כולנו לבית הקטן שלהם ונותנים לנו לאכול מרק כאילו זה הדבר הטבעי בעולם".

כבר שנים שהיא מספרת את התמונות שהיא זוכרת מהימים ההם. בהתחלה סיפרה לעשרת ילדיה כמו אגדות, סיפורים לפני השינה על האנשים הטובים שהצילו את משפחתה. כשבגרו הילדים, הנכדים התחילו להזמין אותה ביום השואה לבית הספר, לספר את סיפורה. עד היום היא רואה כשליחות את השמעת סיפור הגבורה של האנשים הטובים מהכפר ואת מה שלמדה מהם על החיים. 

עכשיו היא כאן, עם עשרת ילדיה ו־30 מנכדיה וקרובי משפחתה. רִנה גבע (40), הבת התשיעית שלה, אומרת שכילדה, היא לא הבינה שאמה ניצולת שואה. "ידענו שהיא ברחה, הכרנו את הסיפורים שלה לפרטיהם, אלה היו סיפורי הרפתקאות עם סוף טוב. רק לפני שמונה שנים נפל לי האסימון.

"זה היה בזמן שלמדתי טיפול בדרמה, והתפתחה שיחה של בנות על הנקה. אני סיפרתי שכשהנקתי את הילדים שלי, תמיד חשבתי מה הייתי עושה אם הייתי בשואה, איך הייתי מיניקה. דיברתי על זה בתור חוויה אוניברסלית, היה ברור לי שכל הנשים המיניקות חושבות איפה להחביא את התינוק אם תפרוץ מלחמה, ואיך להרגיע אותו כשהוא יבכה במחבוא.

"כל מי שהיתה בחדר פתחה עלי עיניים. השתרר שקט. המדריכה אמרה לי: 'אה, את דור שני...' ואני התווכחתי איתה. אמרתי, 'אני לא! דור שני היה יהודה פוליקר, "לגמור מהצלחת"'. אמא שלי? הכל היה בסדר איתה. היא תמיד אמרה שהיא לא סבלה. שאין לה טראומה.

"זו היתה הפעם הראשונה שהבנתי שאני דור שני. הבנתי שיש הרבה סוגי משקפיים שמבטאים את זה שאני דור שני. פתאום הפנמתי למה אצלנו בבית היה אסור להתפנק. פינוק היה כמו קללה. צריך לעבוד, וקשה. הבנתי שאמא שלי, בתור ילדה שגדלה בבית מפנק, איבדה פתאום הכל במלחמה. ולכן זה אסור. את עבודת המאסטר שלי עשיתי על ניצולי שואה בגיל השלישי. זה סגר לי מעגל".

דימיטריס דימופולוס (82) ואחיו גאורגיוס (88) היו ילדים כשהוריהם פינו את בית העץ המשפחתי לטובת משפחת קמחי, ועברו להתגורר בחדר קטן שצמוד לבית העץ. דימיטריס מתגורר עד היום עם משפחתו בבית ששופץ. היום הם יקבלו את אות חסיד אומות העולם בשם אביהם.

"אני הייתי לוקח את ריקי ומשפחתה למערה כשהגרמנים הגיעו", אומר גאורגיוס. "הם היו נשארים במערה יום־יומיים, עד שהסכנה היתה חולפת, ואז שוב היה נשלח למערה ילד, להגיד להם שאפשר לחזור לכפר".

ריקי עם הכומר הנוכחי של הכפר, פאנגיוטיס ת'אודורו. "רוחו של הכומר ניקולס נשארה איתנו עד היום"

ריקי משוחחת איתו ביוונית. היא מספרת לו איך לילה אחד, כשהיתה חולה מאוד, אמא שלה לא הסכימה לקחת אותה למערה. "היא התעקשה להישאר איתי בבית. באותו לילה הגרמנים חיפשו נשק שהפרטיזנים החביאו בכפר, ושרפו את האסם שהיה צמוד לבית. אני זוכרת שעמדתי בחלון וראיתי שהאסם נשרף".

"נכון", מאשר דימיטריס. "אמא שלך וסבתא שלי רצו עם הכדים ועם כל הסירים מהמטבח למעיין והביאו מים, עד שהצליחו לכבות את השריפה. חצי אסם נשרף. אם הם היו יודעים שאתם יהודים, הם היו שורפים את כל הבית. אגב, שיפצנו אותו בדיוק כמו שהוא היה". 

ריקי: "אני זוכרת שנכנס גרמני לבית ושאל את אמא שלי מה היא עושה כאן. הוא זיהה שהיא לא נראית כפרייה. היא אמרה לו שאני חולה. הוא הביט בי, ואז נגע לי במצח. ראיתי בעיניים שלו שהוא לא מאמין לה. שהוא מזהה אותנו. אבל הוא סימן לחבר שלו שאין מה לחפש כאן, והם הלכו. אפילו בגיהינום, היה גרמני עם נשמה טובה. הוא לא הסגיר אותנו".

אבי יעקובי (57), הבן הבכור, כתב לפני שש שנים עם אחיו עידו ספר על המשפחה, שבו כלל חלק מהסיפורים של אמא. "בתור ילדים שמענו בעיקר סיפורים רומנטיים. רק עכשיו, כשאנחנו כאן, פוגשים את האנשים, אני יכול להבין את רמת הסיכון שהם לקחו על עצמם. אני מנסה לדמיין את סבתא שלי חיה כאן עם האימהות של הנשים שמסתובבות כאן. כשאני פוגש אותם, מפתיע אותי לגלות עד כמה הסיפור שלנו חשוב להם. הוא חלק מהם, לא פחות משהוא חלק ממני".

•  •

ריקי מסיירת עם משפחתה בכפר. ליד הכנסייה היא מספרת על תמונות נוספות שחקוקות בזיכרונה. "ביום ראשון לאחר בואנו אבא שלי הלך לכנסייה, כי היינו עם תעודות של נוצרים. הכומר, ניקולס את'נסולי, ביקש ממנו שייצא החוצה.

"אבא שלי יצא, אבל נשאר מאחורי הדלת. הוא שמע את הכומר אומר לאנשים, 'כולם יודעים שהגיעה משפחה מאתונה לכפר. הם אומרים שהם נוצרים, אבל אנחנו יודעים שלא. הגרמנים יבואו, והם יציעו לכם שק סוכר או קמח כדי להסגיר את המשפחה. אני מזהיר אתכם שאם מישהו ידבר עליהם, אני אשרוף לו את הבית. בכפר שלי לא יהיו מלשינים'".

הכומר הנוכחי, פאנגיוטיס ת'אודורו, שומע את הסיפור בפעם הראשונה, וההתרגשות ניכרת בפניו. "הרוח של הכומר נשארה בכפר עד היום. כל אדם זר שהגיע לכאן הוא חיבק. גם לאלבנים נתָנו אוכל, בגדים ומקום לישון".

הכומר כיהן גם כמורה הכפר. ריקי זוכרת איך היה מְפנה את כיסאות המתפללים לאחר תפילת יום ראשון, ושם במקומם כיסאות קטנים, כדי ללמד את הכיתה הרב־גילאית, מאחר שמבנה בית הספר שימש את הפרטיזנים. היא ואחיה הצטרפו לכיתה המאולתרת. ריקי ישבה עם הקטנים בשורות הראשונות, ויחיאל קצת מאחוריה. הכומר התאים את השיעורים לפי הגיל ורמת הידע של התלמידים.

"יום אחד, אחרי הלימודים, הכומר הלך, ונשארנו רק הילדים. פתאום כולם הקיפו את אחי יחיאל, לקחו בקבוק זכוכית ואיימו עליו: 'אנחנו נהרוג אותך, כמו שאתה הרגת את ישו'.

"אני עמדתי מאובנת. לא ידעתי מה לעשות. ילד אחד רץ לכומר וסיפר לו. הכומר הגיע, הפריד בין הילדים שאיימו על אחי לבין הילד שהזעיק אותו, ואמר: 'אלה הילדים הרעים, זה הילד הטוב'. את הרעים הוא שם בעונש במרתף. המסרים שלו היו ברורים וחדים. כולם הבינו אותם.

"כל אדם נולד עם משהו לא טוב בלב. אני חושבת שאלוהים עשה את זה כדי שנלמד שאפשר להתגבר על החלק הלא טוב. האנשים כאן בכפר לימדו אותי, כשהייתי בת 6, שאפשר להתגבר על החלק הלא טוב ולנצח אותו".

לכומר את'נסולי היו עשרה ילדים. בתו הצעירה, היום בת 97, לא יכלה להגיע לטקס, אבל נכדיו כאן כדי לקבל את האות בשמו. אחת מהן היא אליקי את'נסולי (79), שניגשת אל ריקי ומחבקת אותה. "היינו חברות ממש", היא אומרת בהתרגשות. "אני זוכרת ששיחקנו יחד. סבא שלי אמר לנו: 'על המשפחה הזאת אתם צריכים לשמור'. הייתם חלק מהמשפחה שלנו.

"יום אחד, אח שלך יחיאל היה חולה כשהבריחו אתכם למערה. אמא שלי אמרה לאמא שלך שתשאיר אותו אצלנו, כי גם אבא שלי היה חולה. הם שכבו ביחד במיטה, ואמרו לי לקרוא ליחיאל 'אח שלי'. כשהגיעו הגרמנים, הם שאלו את אמי מי זה הילד הזה, והיא ענתה: 'הבן שלי'. יחיאל המשיך לקרוא לה עוד זמן מה 'מאמא! מאמא!'"

אליקי מוציאה מתיק היד שלה מזכרות שנשארו במשפחה מהוריה של ריקי. "לפני כמה שנים פניתי לשגרירות ישראל באתונה, רציתי לחפש אתכם. אבל אמרו לי שיש הרבה קמחי בישראל, ואי אפשר לאתר אתכם".

הכומר מציל היהודים, ניקולס את'נסולי

יחיאל קמחי נפטר לפני כשנתיים, ולא זכה להיות במעמד המרגש. בתו מיטל קמחי פרומן (42) לא הכירה את הסיפורים על אביה. "הוא היה האדם הכי חכם שפגשתי, מבין אנשים, מאוד שכלתני, יודע את הדבר הנכון, יודע לעזור. מעולם לא תפס את עצמו כמישהו שעבר את השואה, למרות שלא בזבז על עצמו כסף ובחיים לא היה זורק מלפפון רקוב.

"הוא התייחס לזיכרונות של ריקי כמו לאגדה. חשב שהיא מדמיינת. הוא חשב שמה שקרה ביוון לא עיצב לו את המציאות. אבל כשאני שומעת את הסיפורים ומבינה עד כמה הכל אמיתי, זה מסביר לי את תחושת השליחות שפעמה בו תמיד. הוא עבד בשירות המדינה, עבר המון תפקידים, עד היום אי אפשר לדבר על הדברים שעשה. בשנות ה־60 נשלח לתפקידים ביוון, אני מניחה שהחיבור שלו לתרבות, לאנשים ולשפה הוא זה שסייע לו". 

•  •

כריסטוס פנגוס (88) מצטרף לשיחה. כילד התגורר עם הוריו מעל בית המשפחה. "כשהיו לוקחים אתכם למערה, אנחנו היינו מחביאים את הדוד שלך, רפאל. הוא היה צולע ולא היה יכול ללכת עד למערה". ריקי מתרגשת. היא ידעה שדוד רפאל, אחיו של אביה שנפצע ברגלו על ידי חשמלית לפני המלחמה, חרט על מקל ההליכה שלו סימן בכל פעם שריקי ומשפחתה ברחו למערה בגלל פשיטה גרמנית. 17 סימנים נחרטו על מקל ההליכה בשנה ההיא.

גבי קמחי (69), בנו של רפאל שנולד לאחר המלחמה, שמע מאביו סיפורים שהיו שזורים בפחד ובאימה מהאפשרות להיתפס. עכשיו הוא מנסה ללמוד עוד פרטים על המשפחות שאירחו את אביו ברגעים הקשים. ניקוב ספירוס (85), שכן נוסף מאותו רחוב, מספר לו איך אביו היה בא לבקר אצלם, כי היתה להם מכונת כתיבה באנגלית, ורפאל היה משתמש בה כדי לכתוב מכתבים. למי? זאת נשארה תעלומה עד היום.

חיבוק עז מקבלת ריקי מראש הכפר, קונסטנטינוס רפטופולוס, ומפאנוס פאולוס, יו"ר עמותת פילקסיניה, ארגון חברתי סביבתי. פאנוס נולד אחרי המלחמה, אבל כשמשפחת יעקובי פנתה אליו, התחיל לברר עליהם מול הוריו והשכנים המבוגרים בבתי הקפה.

"כולם זכרו את המשפחה", הוא אומר. "הופתעתי, מעולם לא סיפרו לנו את הסיפור הזה לפני כן. אני חושב שמאוד חשוב לספר את הסיפור לדור הצעיר. ללמד אותם להיות גאים במה שעשו ההורים שלהם וללכת בדרכם".

היום, מי שרוצה לטפס למערה צריך לפלס את דרכו בסבך הצמחייה. לפני הטקס דאג פאנוס לפתוח את הדרך עם מתנדביו בצורה ארעית, כדי שהמשלחת תוכל לטפס למערה בשביל מאולתר, אבל הוא מתכנן להביא לכאן צעירים שיבנו אתר הנצחה עם שבילים, ספסלים ושילוט, "כדי שהסיפור יסופר ברמה היומיומית ולא יישכח".

דימיטריס דימופולוס מקבל את אות חסיד אומות העולם בשם אביו המנוח. "בלעדיו לא היתה ריקי"

ריקי, מוקפת בבני משפחתה ובתלמידי בית הספר המקומי, עולה למערה. שם היא מספרת בעברית וביוונית על קורותיה בימי המלחמה. "יום אחד אבא שלי לקח אותי ואת אחי למקום רחוק. הוא שם על עצמו סדין לבן, הסביר לנו מהו יום כיפור, והתפלל. היה חשוב לו שנזכור את היום הזה, למרות שבטוח הוא לא ידע בוודאות שזה ביום ההוא וסתם החליט שהיום הוא יום כיפור. בערך.

"בסוף הוא אמר לנו: 'ילדים, כשהמלחמה תסתיים, אנחנו עולים לארץ ישראל'. תמיד הוא רצה לעלות לארץ, אבל בשהות הזאת בכפר הוא הבין שצריך באמת לעשות את זה.

"כשהמלחמה נגמרה, בדרך חזרה לאתונה, אבא עצר בתעלת קורינתוס. הוא קרע את התעודות המזויפות שלנו ואמר: 'אתם לא תחיו יותר בזהות בדויה'. הוא הבטיח שיעשה הכל כדי שנעלה לארץ ישראל כמה שיותר מהר.

"הבית שלנו באתונה נתפס על ידי פליטים, ואנחנו עברנו לגור בדירה של סבתא שלי, אמא של אמי, שהתחבאה במלחמה במרתף באתונה. אבא שלי נדנד כל הזמן לשגרירות הבריטית לקבל סטרטיפיקט. בכל שבוע הוא היה הולך. כל הזמן אמרו לו שאין ויזות.

"עד שיום אחד, ב־1945, הסוכנות היהודית אספה 200 ילדים יתומים מגיל 4 עד 14 כדי להעלות אותם לארץ. היה צריך מישהו שילווה אותם באונייה, אף אחד מהסוכנות לא ידע יוונית. הם נזכרו בנודניק הזה קמחי. שאלו אותו אם הוא מוכן. הוא אמר שבטח, אבל רק עם המשפחה.

"כשהגענו לארץ, ההורים שלי הלכו לבית עולים, ויחיאל ואני צורפנו ליתומים שחולקו לקיבוצים. אנחנו היינו בעין ורד".

את הסיפורים שלה חותמת ריקי במסר לישראלים. "אם ילד שלי או נכד שלי יירדו מהארץ, אני לא אעמוד בזה. יש לנו ארץ נהדרת, גם אם יש הרבה לתקן. רוצים לתקן - קומו תתקנו. אתם, הצעירים".

אורי, הנכד בן ה־11 של ריקי וביני, מנגן בחצוצרה את התקווה. הצלילים מהדהדים בכל העמק.

•  •

כבר שלוש בצהריים, והרחבה ליד מועדון התרבות גדושה במאות אורחים. פאנוס פאולוס ואבי יעקובי מזמינים את האורחים להיכנס לטקס, ואולם המועדון מתמלא במהירות. האורחים הסקרנים שנותרים בחוץ ישמעו את הנאומים ברמקולים הגדולים שפזורים במקום. כל מי שיכול מצטופף ומציץ דרך החלונות. 

אנגליקי את'נסולי, נכדה נוספת של הכומר, שרה ביוונית את "הבלדה על מאוטהאוזן" שהלחין מיקיס תאודורקיס (הגרסה העברית מוכרת כ"שיר השירים" בביצוע חנן יובל), ואין אחד בקהל שלא מתרגש איתה. שגרירת ישראל ביוון מעניקה את אות חסיד אומות העולם לצאצאי המצילים. לכולם כאן ברור שאלה נציגיו של כפר שלם של אנשים טובים ואמיצים.

ריקי יעקובי עולה לבמה, נרגשת. מספרת שוב לנוכחים על מעשי הגבורה של הוריהם, שלא רק נתנו לה את חייה, אלא גם עיצבו אותם. היא מתחבקת עם בניהם של המצילים, שנותנים לה במתנה את תמונת הוריהם. "אם ההורים שלכם לא היו עושים את מה שעשו, לא היו לי עשרה ילדים ו־40 נכדים", היא אומרת. "לא היתה ריקי".

לפני החזרה לישראל, עוצרת משפחת יעקובי בקברו של הכומר בפאתי הכפר. ריקי קוראת לנכדיה להניח את הפרחים על קברו של האיש שבזכותו הם קיימים. ביני, בעלה, אומר: "אני רוצה להודות לך, הכומר את'נסולי, על שעשית מה שעשית, תוך סיכון לא רק לחייך ולחיי משפחתך, אלא לכפר כולו. סיכון של כל מה שיש לך. הלוואי שהייתי בטוח שהייתי נוהג כמוך במצבך".

משפחת חיל האוויר:  18 מבני משפחתה של ריקי יעקובי שירתו ומשרתים בחיל האוויר, ארבעה מילדיה כטייסים 

משפחת יעקובי היא גם משפחת חיל האוויר. 18 בני משפחה שירתו או משרתים בחיל. ארבעה מתוך שישה מבניה של ריקי היו טייסים בחיל האוויר, שלוש מתוך ארבע הבנות התחתנו עם טייסים ושירתו בחיל בעצמן. חלק גדול מהנכדים ממשיך במורשת החיל, מי כטייסים ומי בתפקידים אחרים.

יומיים לפני הנסיעה ליוון הרצתה ריקי על האנשים הטובים שהצילו אותה בטייסת של נכדתה, רב"ט י'. י' היא האישה הראשונה מקרב הנכדים שהתקבלה לקורס טיס, אבל לא סיימה, והיום היא משרתת בתפקיד מבצעי בְטייסת.

"מה שקיבלתי מסבתא זה את הערך של להיות אדם טוב ונותן", אומרת י'. "כשהייתי ילדה היא היתה אומרת לי שאין לי מה להתבייש אם לא עשיתי משהו שהוא לא בסדר. תמיד היתה מדגישה: 'תהיי גאה בעצמך'".

חיה שפר, האחות הבכורה: "האגדה המשפחתית אומרת שכאשר דוד יחיאל בא לבקר את אבי לכבוד הנכד הבכור שנולד, הוא אמר מעל עריסתו: 'זה יהיה רמטכ"ל'. אבי לא נהיה רמטכ"ל, אבל הוא היה טייס קרב, שפיקד על שתי טייסות ושני בסיסים והגיע עד תפקיד ראש להק אוויר ודרגת תת־אלוף. ארבעת ילדיו שירתו ומשרתים בחיל". 

השיחה עם האחים מתקיימת בטלפון, כשיחת ועידה. על הקו תא"ל (מיל') אבי, אל"מ (מיל') ע', סא"ל (מיל') ע', רס"ן (מיל') ס', ושתיים מהנכדות.

תא"ל אבי: "חינכו אותנו להתמודד עם קשיים ואתגרים. אני הייתי הטייס הראשון בקיבוץ, לא היו לפניי. קיבלתי זימון והלכתי. חינכו אותי להצליח".

אל"מ ע': "אני בכלל רציתי להיות בסיירת מטכ"ל, אבל קיבלתי זימון לקורס, אז הייתי חייב ללכת. בכל שלב רק רציתי לעבור לשלב הבא. לא חשבתי שאסיים את הקורס".

ס': "החינוך שלנו היה שאסור לוותר לעצמך. הבעיה היא לא כישלון. אפשר להיכשל. אסור לוותר. לא מפסיקים באמצע. את ההורים לא עניין מה נחליט לעשות בצבא. היה חשוב שנעשה משהו משמעותי. תרומה לחברה".

אל"מ ע': "הסיפור של אמא, שהיא חוותה כילדה, היה חלק בלתי נפרד מהילדות שלנו. זה ושאר המסרים והגישה שלה לחיים, שבנו את האופי שלנו".

סגן י', בתו של ע', היא קצינה מבצעית בחיל האוויר, ואחיה בקורס טיס. "קיבלתי מיונים, התמיינתי, קיבלתי זימון לפקידת מבצעים, ומשם יצאתי לקצונה. היה ברור שאני רוצה לשרת בחיל האוויר. אני מכירה את חיל האוויר, גדלתי בבסיסים של החיל, אני אוהבת את העולם הזה".

בפגישות המשפחתיות מדברים בסלנג של חיל האוויר? 

א': "לא עושים מזה עניין. זה לא משהו מיוחד. ברור שיותר קל כשמבינים מה אני עושה. אבל אנחנו נפגשים כמשפחה, לא כטייסת".

ס': "כשאבי היה מפקד של בסיס נבטים ונמרוד (הבעל של חיה, הבת הבכורה) פיקד על בסיס רמון, ההורים שלנו נסעו לעשות סוף שבוע בנבטים. הם קיבלו טיסת תובלה לבסיס, אבל המטוס נחת בדרך בבסיס רמון. ההורים לא הבינו שזו עצירת ביניים, ירדו מהמטוס וביקשו שיקפיצו אותם לבית של מפקד הבסיס.

"כשהם דפקו בדלת, חיה פתחה להם. הם לא הבינו מה חיה עושה בבית של אבי. לקח להם כמה דקות להבין שהם בבסיס הלא נכון. מאז צחקו עליהם שלא משנה באיזה בסיס הם ינחתו, תמיד יהיה להם שם ילד".

תושבי קריונרי בטקס חלוקת אותות הכבוד. צעירי הכפר שומעים את הסיפורים המרגשים מפי הוריהם

הילדה העשירית: אחרי תשעה ילדים ביולוגיים, אימצה יעקובי את הילדה ליז, בגיל 7, והצילה את חייה

ריקי יעקובי לקחה על עצמה ליישם בחייה הפרטיים את טוב הלב שלמדה מהכפריים ביוון, ותוך כדי כך גם הקימה כפר שלם משלה. לאחר שילדה עם בעלה, ביני, תשעה ילדים ביולוגיים, הם אימצו ילדה, שהגיעה לביתם בגיל 7, בדומה לגיל שבו ניצלה ריקי.

"גדלתי בבית קשה", מספרת ליז אריאלי (38), אם לארבעה, היום מנהלת משרד הייטק, שהתלוותה לריקי לטקס. "בגיל שנתיים וחצי עד 4, בן הזוג של אמא שלי התעלל בי מינית. נדדנו בין כפרים ערביים, בבתים לא־בתים. הרבה פעמים ישַנו בפרדסים. רדפו אחרי אמא שלי. אני זוכרת שבגיל 5 הגנתי עליה שלא ירביצו לה. לא היה חשמל בבית. הייתי רעבה. במקרה הטוב הייתי מוצאת פיתה עם קטשופ.

"בגיל 6 אחד השכנים זרק אותי לחדר אשפה וניסה לאנוס אותי. שכנים הצילו אותי וגירשו אותו. לא הלכתי לכיתה א', כי אמא שלי לא שלחה אותי".

ריקי וביני בחרו את ליז מתוך שתי ילדות שהוצעו להם וחילצו אותה מהגיהינום שלה. "אף פעם לא שאלתי אותם למה הם בחרו אותי, אבל אני חושבת שזה בגלל שהייתי המקרה הכי קשה ומאתגר. הגעתי אליהם בגיל 7. היה לי שיער ארוך מאוד, והוא היה מלא כינים. לפני שלקחו אותי אליהם גזרו לי את השיער. הכינו אותי שאני נוסעת לקיבוץ. לממלכה.

"מהרגע שנכנסתי אליהם הביתה, הייתי בשבילם כמו בת. אחות של כולם. הם הקפידו שאשמור על קשר עם האמא הביולוגית שלי פעם בחודש. הייתי מנסה להציל אותה כל פעם מחדש, והפרידות היו קשות.

"בגיל 10 ניסיתי לגמול את האמא הביולוגית שלי מסמים. חשבתי שאם היא תחזור למוטב, אני אחזור אליה. הייתי מוכנה לעשות הכל.

"בגיל 12 עשיתי עבודת שורשים כפולה - גם על המשפחה הביולוגית שלי וגם על המשפחה המאמצת. כך למדתי יותר על מה שקרה לריקי במלחמה.

"כשהייתי בת 16, האמא הביולוגית שלי רצתה שאבוא לגור איתה. היא אמרה שמצאה עבודה ודירה ושיש לה בן זוג. דיברתי על זה עם ההורים שלי (ריקי וביני; ה"ט), וההחלטה היתה ממש מהירה וברורה: אני נשארת בבית שלי. לימים התברר שצדקתי.

"משפחת יעקובי הצילה אותי. אם לא הם, הייתי מתה, או זונה, או נרקומנית. אין לי מילים לתאר כמה אני מכירה להם תודה.

"בתור ילדה, אמא שלי ריקי לימדה אותי לראות את החלש ולעזור לו. זה היה חלק מהדנ"א התרבותי והחינוכי שלה. אני זוכרת שהיה לנו ילד בכיתה שעשו עליו חרם, והיא אמרה לי: 'את צריכה לעשות את ההפך. לעזור לו'. גרמה לי לשים משקפיים חברתיים. לראות מי צריך עזרה. מי חלש. הפכה אותי לחזקה. נלחמה שאעשה בגרות, למרות שהראש שלי היה במקומות אחרים. התייחסה אלי כמו אל כל הילדים שלה. 

"יום אחד, כשדיברתי עם אחותי הבכורה חיה סביב הנסיעה ליוון, היא סיפרה לי שרק לאחרונה, כשהבת שלה עשתה עבודת שורשים, היא סיפרה לה בפעם הראשונה שדודה שלה מאומצת. שאלתי אותה איך היא לא סיפרת לבת שלה קודם, וחיה ענתה: 'היה לי מובן שאת אחותי'".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו