בשבועות האחרונים לחייו דרעק עשה הכל כדי לשתות לי את הארנק. החלפתי לו ממיר קטליטי, קניתי לו צלחות חדשות, רדיאטור וסטרטר. בסוף, כמו כל הדרעקים, הוא מת. נעצר באמצע הנתיב ב־443, ולא עזרו כל הנקודות שהרווחתי בווייז כי "עזרתי למשתמשים אחרים בדרך". הוא היה צמא, הסביר המוסכניק.
16 שנים חי דרעק, עשור מתוכן איתי. איפה לא היינו, מה לא עשינו, איזה תמרורים לא שיפצנו. היה לו פאסון: איש לא ראה אותו מעולם בקרקעית חשופה. תמיד היה עליה זבל. היה בדרעק סדר שרק אני ידעתי לפענח. כמו בתיק, בשולחן העבודה, ובארנק: זה רק נראה מבולגן, אבל יש חוקיות.
בניגוד לחייו הרועשים - חיים המתנגשים בצפרדעי אשפה כמו אישה שמחפשת אהבה - מותו היה חרישי. הוא דומם ראש מנוע לנצח, העלה עשן דק לזכר עצמו, והשאיר אותי ביום הכי חם בשנה על הכביש לירושלים. אנחנו מדברים על הקיץ. חמש שניות הזכירו לי כמה מסוכן להשאיר ברכב סגור תינוקות או אימהות עם איפור. האזנתי בלופ ללהיט המטריף "קבוצת שחם, אתה בידיים טובות", הזעתי את המסקרה אל עצמות הבריח, רשרשתי בפייסבוק, עד שמישהו שנראה מבין עניין עצר, רחרח ואמר: גברת, אלו הנשימות האחרונות שלו, זה הזמן להגיד לו את כל מה שלא הספקת.
העשור המשותף שלנו חלף לנגד עיניי. מאות אלפי הקילומטרים, קילופי הצבע שהשארנו יחד על עמודי החניונים, המאבק לחגור את הילדים, שיחות הטלפון באזורים בלי קליטה, ה"פולקסווגן־כסוף־תעצרי־בצד", הטרמפיסטים, נעלי העקב שתמיד זרקתי למושב האחורי, הטסטים, העגילים שנפלו מתחת לכיסא, ארבעת הילדים שנולדו לי איתו, ארבעת המכשירים הסלולריים שהחלפתי. תם עידן.
נאלצתי להודות שהקשיש האסקימואי עולה יותר ממה שהוא שווה, שלא כדאי לתקן, ושעדיף לשלוח אותו אל ערבות הקרח של סוחרי המתכות. הוא היה סופני, הכנתי הסבר לבית דין של מעלה, רק עזרתי לו לגמור את זה בכבוד. במשרד הרישוי ביצעתי "הורדה מהכביש". פקידה אדישה הקלידה את מותו. גופתו הניבה אלף שקלים מסוחר איברי חילוף בעל מבטא ערבי וסלנג רוסי. מצאתי את עצמי בצומת שילת בלי רכב, וחמישה שטרות של 200 שקלים בכיסי.
אחריו קניתי מִיקְרָה בלי אופי. אפילו דרעקית היא לא. סתם קופסה מתגלגלת. שוב דיווחתי על פקק וקיבלתי נקודות כי עזרתי למשתמשים אחרים בדרך. אני עוד לא יודעת מה אעשה עם כל הנקודות האלה. אולי אקנה מטוס פרטי.
• • •
כשאני נוהגת אני מדברת. מציינת לעצמי דברים שכדאי להשמיע בקול. עונה לרדיו. מקליטה תזכורות קוליות בנייד. מדברת בדיבורית עם מי שנמצא על הקו, חברים שנאנסים לדבר איתי עד שתיגמר לי הנסיעה. ומשוחחת עם אלוהים. אלוהים איתי בנסיעות, חוצה איתי כבישים ומחלפים, כבודו והודו ממלאים את המושב שליד. מיהו בורא עולם? מעסיק קפדן? אבא? שוטר? סופר שכותב את חיינו בפרוזה? עין? לב? מחשבון? אני חושבת שהוא מורה לנהיגה שיושב לידנו.
החיים שלי הם המכונית שלי. אני קובעת את היעד, את הקצב, את הנתיב. ההגה בין ידיי, כפות הרגליים על הדוושות. לידי מורה חכם וזקן שנותן לי לבד. יש לו דוושות משלו. הוא יכול לבלום. או להאיץ. לתפוס לי את ההגה כשאני פונה לא נכון. ואם אני מנמיכה את הרדיו, אני יכולה לשמוע את ההנחיות שלו (אין לכם דרך לאשפז אותי על זה).
במכונית ומחוצה לה, המורה שלי לנהיגה לא מסיט ממני את העין. הוא לא תמיד מתערב, כי ללמוד אני צריכה לבד. הוא לא מתערב כשאני חונה כמו שבורה או מתעסקת בשטויות במקום בנהיגה. אני רגועה כי הוא בסביבה, ועוקב, ויש לו דוושות חירום. לפעמים הוא יוזם שיעורים. ילד מתפרץ לכביש, סמטה בלתי אפשרית, האטה בדרך. הכל רעיונות שלו כדי ללמד אותי. החיים הם שיעור נהיגה ויש לי על הראש משולש עם ל'.
• • •
יום אחד שפכתי את ליבי בפני המורה לנהיגה שלי, ופתאום שוטר אמיתי ביקש ממני לעצור. מעגל תנועה באזור נתב"ג. הוצאתי רישיונות בעייפות וחבשתי פרצוף מסכן. דו"ח של 250 שקל על חציית קו הפרדה רצוף. פרצפתי יותר חזק. רגע. זה לא קרה. אני? איזה קו הפרדה ואיזה רצוף? אדון שוטר כתב בדו"ח מילה במילה (אני איזה קו הפרדה ואיזה רצוף). אבל באמת, בחיי, לא דרכתי על הלבן. השוטר תלש את הדו"ח, הגיש לי אותו והציע שאגיד את זה לשופט.
רובנו לא אומרים את זה לשופט אלא משלמים כמו טאטאלאך. וזה מה שקרה. רעש וצלצולים, לוחמת צדק, עשויה ללא חת - בסוף שילמתי 250 שקל על משהו שלא עשיתי. העיקר לא להשחית זמן וכוח במלחמת ניירות מסוכנת. צ'וז יור באטלס הוא כלל מפתח לחיים יעילים. ואם יש לי קרב אחד לנצח בו, זה לא יהיה על דו"ח תנועה.
גם לא על הפעמים הקודמות שבהן הוכנעתי בפני שררת הפקידים. לפני כמה שנים המדינה טענה שאני צריכה לשלם מס שבח על בית שמכרתי. מכרתי אותו בהפסד נומינלי וריאלי ובלתי נורמלי. לקחתי שמאי פרטי. הראיתי להם את הטבלאות. הם התעקשו: הן לא ייתכן שבית בישראל נמכר בהפסד. זו הייתי אני, ברוש בודד, די מעוך, מול הרשויות. נשברה לי חוליה צווארית כשהרכנתי בסוף את הראש ואמרתי, "קחו, רק תעזבו אותי בשקט". הצדק היה איתי, הכוח היה איתם. נסוגותי מפני הכוח. 15 אלף שקל לקחו הנבלות. לא היה שם שקל אחד מוצדק.
וכך בזמן האחרון אני מגלה שלמרות הדימוי העצמי הלוחמני שלי, להילחם אני לא ששה ולא יודעת. תנו לי לנהל משא ומתן עם הפלשתינים ואתן להם את מאגר לווייתן במתנה. תיקון: אני אולי יודעת להילחם על, אבל לא יודעת להילחם ב. יש בי העוז והשריון להילחם עבור עקרונות, או עבור הילדים שלי. אבל להילחם ב־מישהו?
כשעומד מולי מישהו שהוא קצת אלים או קצת גבוה, אני מקפלת את הבנדנה האדומה, מיישרת חזרה את הזרוע המכופפת - ואומרת, "טוב, טוב, מה שתרצה". אולי כי אני אישה, אולי כי נאזלים לי הכוחות, אולי כי אני אדם של שלום ופרפרים, אולי כי כולנו כאלה.
לפני איזה זמן יצאתי מחניון תל־אביבי ששוכן תחת כיפת השמיים. באותו לילה השמיים נזלו. כשהגשתי את כרטיס האשראי למכונת הכרטיסים ביציאה מהחניון, המכונה ירקה עלי את הכרטיס באופן מעליב. כרטיס הפלסטיק ניתז בתנופה אדירה מפי המכונה וטס אל מתחת לאוטו. זה היה לפני ששילמתי, כך שהייתי גם חסרת אונים וגם לכודה בחניון. ירד גשם והיה חושך, וכשניסיתי להשתמש בטלפון כפנס, הוא נכבה בגלל מחסור בסוללה.
אם ראיתם אישה זוחלת מתחת למכונית על אספלט רטוב, מגלה שהיד שלה לא מספיק ארוכה, נכנסת לאוטו, מכניסה לרוורס, ודורסת את כרטיס האשראי שלה - זאת הייתי אני. יש מלחמות שבהן ברור שתפסידי.
emilya@israelhayom.co.il(איור: בת־אל בן חורין)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו