"להיות איסלנדי זה לדבר", אמר הסופר האיסלנדי יון קלמן סטפנסון באחד הראיונות עימו, "השפה עושה אותנו איסלנדים". למילים באי השומם והקשוח באמת יש כוח מיוחד, מיתי כמעט. זאת מדינה שקוראים בה הרבה - 50% מהאיסלנדים קוראים לפחות 8 ספרים בשנה, וכותבים אפילו הרבה יותר - בכל שנה יוצאים לאור כ־1,000 כותרים, מה שאומר שכל איסלנדי שישי עתיד במהלך חייו להוציא לאור ספר.
גם במרכז העלילה של "גן עדן וגיהינום", רומן פסיכולוגי קודר של סטפנסון, ניצב הספר. זהו "גן העדן האבוד" מאת ג'והן המילטון שכובש את ליבו של ברד'ור, צעיר מפינה נידחת באיסלנד, ושמביא באופן עקיף למותו. נער נטול שם שהגיע יחד עם ברד'ור מכפר שכוח אל לעיירת דייגים קטנה לא מבין איך יוכל להמשיך בחיים בלי חברו היחיד, ומוצא את המפלט בהחלטה להחזיר בכל מחיר את הספר לקברניט זקן.
סגנון הכתיבה של סטפנסון ייחודי. קצב הסיפור עלול לייגע תחילה, ורק עם הזמן לומדים לזהות בו קסם ואפילו להתענג עליו (אותו קצב חוזר גם ברומן המאוחר של סטפנסון "לדגים אין רגליים", שנכלל בשנה שעברה ברשימת המועמדים הארוכה לפרס בוקר היוקרתי). לא ברור מיהו המספר או המספרים, ונשאר רק לתהות אם אלה הרוחות מן העבר שמגוללות בפנינו את מוראות הגורל. כמו כן, לא תמצאו ב"גן עדן וגיהינום" דיאלוגים, ואף שהדבר מקשה על הקורא, החיסכון בדיבור מתיישב היטב עם הרוח השלטת בעלילה. הממעט במילים דווקא מעריך אותן יותר, והסופר מתחבט לא אחת בערכן של מילים ובכוונותיהן. "מילים אינן אחידות", מאבחן סטפנסון, "חלקן בהירות, אחרות כהות". הוא לא מתכוון למשמעות הפילוסופית של המושגים, אלא למשמעותם הלשונית במציאות הטבע האיסלנדי. המילה "אפריל", למשל, בהירה, משום ששעות האור המתארכות בחודש זה מתחילות לפזר את החושך השולט בכיפה במשך מחצית שנה לפחות.
כריכת הספר (מודן)
קשה להפריז בתפקיד הטבע בסיפור שטווה סטפנסון. נדמה כי הוא הגיבור הראשי של הרומן. הגורל זימן לאיסלנדים חבל ארץ יפה, אך קשה ותובעני, והקושי הנצחי הנובע ממנו מוטבע באופיים של האנשים ובשאיפות שלהם. כך המצב היום, ועל אחת כמה וכמה כך היה לפני 100 שנים, בעת התרחשות העלילה. מוטיב מזג האוויר חוזר כתפאורה עוצמתית בכל אחד משלבי הרומן - לפעמים הוא משלים את המעשה, ולפעמים מהווה קונטרסט - אבל נוכח תמיד. העננים המתעבים, צליל מים זורמים, ים שחור כמוות, מראה הכוכבים בשמיים בהירים - במציאות אחרת כל אלה הם פרטים זניחים, אולם באיסלנד של סטפנסון הם קובעים גורלות ומרמזים על מה שצפוי לקרות.
הטבע חזק כל כך שהוא לא מסתפק בהיותו תפאורה עוצמתית ונוטל את השליטה על חיי בני אדם. סטפנסון מיטיב לתאר את הקור הקטלני שמכריע את ברד'ור על סיפון סירת הדייגים. הצעיר שהיה שקוע מדי בספרו של המילטון שכח להביא בגדים עמידים במים למסע הדיג - הכפור, הרוח והגלים לא סלחו לו. לטבע הסגפני שמאיין חולמנות ותקוות ורודות מדי מתווספת הבדידות, ומעטים יכולים לעמוד בשילוב כה מאיים. מצד שני, מי שחושל על ידי כוחות אימתניים, ימצא יופי וישועה אפילו בקדרות, ויוכל להתמודד גם עם המוות.
שני החלקים של הרומן מעבירים את טעמה של איסלנד, ובמיוחד של איסלנד הכפרית, באופן שרחוק מאוד ממסעות הפרסום של לשכת התיירות האיסלנדית. מרחבי הקרח נוצצים רק בעיני תיירים, בעיני בני המקום הם מדכאים ומקשים. בדומה לטבע, האנשים ברומן רחוקים מלהרשים. כך, לדוגמה, מוצג לאחר מותו חרש העץ של הכפר: "אין הרבה מה לומר על חייו של נולי, הם חלפו ללא אירועים גדולים, אין סיפורים רבים לספר עליו ולא קל היה לכתוב עליו דברי הספד, ולמרות זאת, עוד זמן רב אחרי לכתו חשנו בחלל הריק שהותיר".
עם זאת, חשוב לומר שנולי ואחיו הנגר יון בנו בית ספר בכפר ("בשביל הילדים", כי שניהם יכלו רק לחלום על לימודים בבית ספר), ונולי הספיק לנעוץ מסמר אחרון בבניין, לפני שנפח את נשמתו. בזכות הנער ומשימת החזרת הספר אנו מתוודעים גם ליתר תושבי הכפר - הכומר ת'ורואלדור, שהשתכר פעם וזיכה את המשרתת גונהילדור בילד, לברינדיס שאיבדה שני בעלים בים, לגיירת'רוד'ור שחורת השיער שלא בכתה על מות בעלה הזקן ופתחה במקום שהיה טרקלין ביתם מסעדה שכונתה "שער הגיהינום" - נוף אנושי קשוח ולא מלהיב, אבל אמין וריאליסטי להחריד. אותה גיירת'רוד'ור כובשת, כצפוי, את ליבו של הנער וממיסה אותו בחיוך שאף הוא רחוק משלמות: השיניים הקדמיות שלה עקומות, "וטוב שכך", מוסיף סטפנסון, "כי מה שלבן וישר לגמרי נעשה משעמם עם הזמן".
גן עדן וגיהינום / יון קלמן סטפנסון, מאיסלנדית: דנה כספי, 178 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו