ישראל חוזרת לאפריקה - וממוטטת את בדיית הבידוד הבינלאומי

סיפור יחסי אפריקה־ישראל הוא בעיקרו סיפור של בגידה והזנחה. בגידה מצידם של האפריקנים, הזנחה מצידה של ישראל - שהתקשתה לסלוח לאפריקנים על בגידתם והתייחסה אל אפריקה כאל "יבשת אבודה". בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל פרחו הקשרים עם מדינות אפריקה,בכלל זה עם צ'אד. אומות רבות ב"יבשת השחורה", שלחמו על עצמאותן משליטת המעצמות הקולוניאליסטיות, ראו בישראל, במאבקה המוצלח נגד הבריטים והערבים ובהישגיה - בעיקר בתחום החקלאות, אך גם במישור הצבאי - מקור השראה, וחיפשו את קרבתה של ישראל כדי ללמוד ממנה. ארבע מדינות אפריקניות אף החזיקו שגרירויות בירושלים.

ישראל, מצידה, ראתה באפריקה הזדמנות לפרוץ את הסגר המדיני־כלכלי שהטילו עליה מדינות ערב מייד עם הקמתה, וטוותה רשת קשרים ענפה ביותר, ששירתה את שני הצדדים.

רומן זה נמשך עד לתחילת שנות ה־70, אז גילו מדינות ערב את עוצמתו של נשק הנפט שברשותן, ורבות ממדינות אפריקה זנחו את ישראל תחת מכבש הלחצים העצום של הערבים, שהבטיחו סיוע כספי נדיב. במקרה של צ'אד, הלחצים הניבו פרי עוד לפני פרוץ מלחמת יום כיפור - נקודת הזמן שבה רבות ממדינות אפריקה החליטו לנתק את קשריהן הדיפלומטיים עם ישראל.

במקרה של צ'אד, מדינה מרכז־אפריקנית שרוב אוכלוסייתה מוסלמית, השכנות ללוב מילאה תפקיד מרכזי בהפניית הגב לישראל. מועמר קדאפי - שהנהיג מדיניות אנטי־ישראלית פעילה, התייחס אל צ'אד במשך שנים ארוכות כאל חצרו האחורית ומרכז לביסוס התפשטותה של לוב ברחבי אפריקה, תוך ניצול המתחים הפנימיים בין הקבוצות האתניות והדתיות במדינה. ביקורו של הנשיא אדריס דבי בישראל וכינון היחסים הדיפלומטיים מחדש בין שתי המדינות יהווה שיאו של חיזור ארוך מצידה של ישראל אחרי צ'אד - שחשיבותה רבה לא רק בגלל מיקומה בלב אפריקה אלא גם בשל היותה מדינה בעלת רוב מוסלמי.

חידושהיחסים הדיפלומטייםעלה על הפרק כבר לפני עשור, אך ירד מהפרק בשל לחצים מצידן של שתי שכנותיה הערביות האנטי־ישראליות של צ'אד - לוב וסודאן. הבשלת המהלך החשוב לעתיד יחסיה של ישראל עם אפריקה המוסלמית התאפשרה הודות לנפילתו של משטר קדאפי ושקיעתה של לוב במלחמת אזרחים והתמתנותו האיטית של המשטר בסודאן, בין היתר בהשפעת סעודיה ונסיכויות המפרץ. לא מן הנמנע, שאחרי שצ'אד תחזיר את גלגל יחסיה עם ישראל לאחור, מדינות אפריקניות נוספות בעלות רוב מוסלמי ילכו בעקבותיה.

חזרתה המבורכת של ישראל לאפריקה מתאפשרת הודות לכך שישראל מוציאה את עצמה מבידוד מדיני שאותו כפתה על עצמה במשך תקופה ארוכה מדי. יש לומר את הדברים כהווייתם: ישראל אימצה מדיניות חוץ פסיבית, שהתמקדה בריכוז פעילות באזורי נוחות, שכללו בעיקר את ארה"ב ואירופה. השינוי החיובי במעמדה הבינלאומי של ישראל בשנים האחרונות, המתרחש במנותק מאי ההתקדמות ב"תהליך השלום", נקלט גם בבירות האפריקניות. כבעבר, ישראל יכולה לתת הרבה מאוד לאפריקה. לאפריקה יש הרבה מה להציע לישראל.

היחלשותו של העולם הערבי ודיפלומטיה אקטיבית של ישראל פותחות בפני ישראל אופקים נרחבים באפריקה, גם של שיתוף פעולה גדול יותר עם מדינות אירופה, שהבינו סוף סוף שעליהן לסייע לאפריקה לפתור את בעיותיה באפריקה, כדי למנוע את הצפת אירופה במיליוני מהגרים מ"היבשת השחורה".