גבר הולך לאיבוד

גם השבוע, כמו בכל שנה, לא ממש חגגנו את יום הגבר הבינלאומי. לוחות השידורים התעלמו ממנו, בגנים ובבתי הספר לא טרחו לציין אותו, הילדים לא הביאו ציורים נחמדים עם הקדשה מרגשת, ובנות הזוג לא מיהרו לפנק אותנו בערכות טיפוח ובקרם לגבות. 

אפילו בפרסומות שבעיתון, אלו שלרוב לא מפספסות אירוע קטן או גדול ודוחפות לנו סופגניות כבר ממוצאי שמחת תורה ותחפושות מט"ו בשבט, לא היה סימן ליום הגבר. כלום. כמו שבא ככה הלך - יום ב' האחרון, תודה ששאלתם - ולא השאיר אחריו אפילו מזכרת למגנט על המקרר.

יכול להיות שפשוט הגזמנו עם זה לגמרי. כל יום הפך להיות יום המשהו הבינלאומי, כולל נושאים מופרכים ממש. מילא שכל מחלה וכל תסמונת כבר קיבלו יום על הלוח. אפשר להבין את הצורך ההסברתי ביום הצליאק וביום הפסוריאזיס. אבל מי לעזאזל צריך את יום השפם או את יום ילדי הסנדוויץ' הבינלאומי? 

אז אולי הגבר הוא פשוט אחד הנושאים האלה שלא מעניינים אף אחד. מצד שני, העובדה היא שיש בלוח השנה ימים אחרים שהצליחו לשחק אותה. אפשר רק להביט ולקנא ביום האישה, ביום המשפחה, בחג הסיגד וביום ללא עישון, שזכו ליחסי ציבור מעולים, חדרו לתודעה ולמערכת החינוך וחלק מהם גם כבשו את רשתות השיווק. יכול להיות שרובנו מאמינים שיום הגבר סתם לא עובר מסך. וחבל.

•  •  •

מה שקרה עם הגברים, ובעיקר עם הגבריות, בדור האחרון הוא פשוט מרתק. רובנו גדלנו על מודלים לגבריות שהיום נראים לנו מיותרים ולא פעם גם מטופשים. 

הגברים של ילדותנו הגיעו בעיקר מהקולנוע. הם שלפו. דהרו. תקעו מבטים קשוחים, אמרו את הדבר הנכון, שהיה תמיד קצר וחד, והשאירו אחריהם אויבים מובסים. הם אף פעם לא דיברו על רגשות, לא מחו דמעה ולא קראו סיפור לילד לפני השינה. הגברים מהסוג הזה השפיעו על התחפושות שרצינו בפורים, וחלק מאיתנו נועל עד היום מגפי בוקרים רק בגללם. 

יש לזה גם צדדים פחות משעשעים. שיעורי התאבדות, למשל. נערים, גברים גרושים ואבות שכולים מתאבדים הרבה יותר מנערות, אימהות שכולות ונשים גרושות. זה מה שקורה כשאתה לא יודע לשוחח אפילו עם עצמך על מה שכואב. והנה נושא שהיה אפשר להקדיש לו את יום האב.

אני מתבונן בגברים המסוקסים שאתגרו אותי בילדותי, ואני מגחך. אבל פעם בחצי שנה אני מגיע לרופא השיניים שלי, והוא חוזר ותוקע מבט נוגה בטוחנת האומללה שיושבת אצלי מצד ימין למטה וכל הצרות תמיד נופלות על הראש שלה. ביתר השיניים יש לי בעיקר עניינים עם השיננית, אבל המסכנה ההיא כבר לקחה אותי ואת חשבון הבנק שלי להרפתקאות שכללו טיפולי שורש, כתרים ושחזורים, והכל בגלל הימים העליזים שבהן נהגתי לפתוח איתה בקבוקים. לא רק לעצמי, לפעמים לכל החבר'ה.

קשה להבין מאיפה קפץ עלי הרעיון הגאוני לפתוח בקבוקים עם השיניים, אבל אני די שמח שיש לי שן אחת מסכנה שיכולה להזכיר לי מפעם לפעם עד כמה אידיוטי יכול להיות כל עניין הגבריות.

אני מחפש לאחרונה גברים שלא מבשלים. קשה מאוד למצוא אותם, והם לרוב דיירים מאושרים באחד מבתי גיל הזהב. כבר איזה 20 שנה שגברים אופים, רוקחים, מבשלים ומעבירים מתכונים. רובם הופכים עולמות כדי לשחזר איזשהו טעם חמקמק שהם זוכרים מילדות. 

ומכיוון שהם גברים, הם רוכשים ציוד מטבח - או בואו נקרא לילד בשמו: צעצועים - בהיקף של פי 20 בערך מהציוד ששימש את האמא והסבתא שאחראיות לטעם האבוד ההוא.

לפעמים אני מתפלל שגברים לא יגלו פתאום בהמוניהם את התפירה או הסריגה. רק זה חסר לנו. הסתערות גברית על התפירה תביא איתה הצפה של ציוד תפירה יקר, מחומרי גלם מופרכים. פתאום נגלה שיש למעשה 850 סוגים שונים של מחטים. נתוודע למסורת תפירת הכפתורים הקוריאנית. נרכוש אצבעונים מעצמות ניבתנים, ואני לא בטוח שיש לי חדר מיותר בבית לכל השטויות האלה. 

•  •  •

ככל שהגבר החדש מתחבר יותר לרגשותיו, לומד לדבר, להקשיב ולבשל, ובעיקר להתאפק ולא לתקוע בדיחות באירועים כמו קורס הכנה ללידה, כך הוא מתמלא אימה ששום דבר כבר לא יעזור לו. הנשים כבר לא באמת צריכות אותנו. 

הדבר הטרגי הוא שגילינו זאת בדיוק ברגע שבו למדנו להיגעל מהמאצ'ו הישן והפנינו מבט לעבר האישה, כדי לראות אם היא שמה לב ואולי אפילו זיכתה אותנו בנקודות. שום דבר. פג תוקפנו. בטח שלא בדמות המרלבורו המסוקסת שזמנה עבר, וכנראה גם לא בדמותנו המתהווה, הרגישה והמבולבלת קמעה. אנחנו פשוט הולכים ונעשים מיותרים, וכל מי שאי פעם הציץ בתיאוריית האבולוציה, או בקופות הסופרמרקט, מבין מה קורה עם אורגניזמים מיותרים. 

אם להתרשם ממה שכותבים עלינו לאחרונה, אנחנו לא נחוצים כמזריעים. מתסכלים כבני זוג. משמימים כפרטנרים לשיחה. ובכל הנוגע לאינטימיות, יעילים פחות מצעצועים שעולים בערך כמו שני מפגשים של טיפול זוגי. 

בחוגים פמיניסטיים קיצוניים במיוחד נטען שאנחנו גם לא חשובים לילדינו. וניתוק מוחלט מהאב הוא נזק שולי, בהשוואה נניח למעבר דירה או לירידה מסוימת ברמת החיים. אבל אני חושב שהן לא באמת מאמינות לעצמן. 

כך או כך, הזמן משחק לרעתנו, והוא שחקן מעולה. ואז קופץ עליך הרהור נוסף: רגע, מי אמר שחייבים להיות נחוצים? מי קבע שגבר חייב שמישהו או משהו יהיו תלויים בו נואשות? רובנו כבר השתחררנו יפה מהצורך לסגוד לאיזה מודל גברי קולנועי שנע בין גרי קופר, או קלינט איסטווד, לג'יימס בונד. אז למה אנחנו עדיין פוחדים להרגיש מיותרים בעולם שבו נשים כבר לא מתעלפות מהתרגשות או סתם ממחוך צמוד מדי, ולא ממש צריכות שיפתחו להן את הדלת או את הצנצנת? 

האם יכול להיות שכולנו צריכים להתרגל לסוג חדש של קיום גברי? מין קיום מיותר חלקית, שבו נצטרך להציע יתרונות אחרים. לא מוכרים. יתרונות שונים וצנועים מאלו שאבותינו הניאנדרתליים הציעו בשפע. 

אני מכיר גברים שטוענים בתוקף שאני מדבר שטויות, ושכל עוד יש בעולם ג'וקים ודיבלים, העולם עדיין זקוק לגברים מהסוג הקלאסי. אני מזועזע מהטיעון הזה. קודם כל, כי ממש ברגעים אלה יושבים מדענים (כלומר, מדעניות) באיזו מעבדה ומפתחים סוגים חדשים ועתידניים של קירות, דיבלים, וגם ג'וקים. 

לא לנצח נוכל להופיע בתזמון הנכון, כמושיעים חמושים במקדחה רוטטת, אבל מעבר לזה, מה עם קצת כבוד עצמי! ג'וקים ודיבלים? זה כל מה שנשאר לנו להציע? אז מה הפלא שככה נראה יום הגבר הבינלאומי? 

(איור: אלירן הרוש)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו