יוסי הטכנאי הנוקם
המכשיר המלכד והאהוב ביותר בבית הוא המקרר - זה מרכז הבית, סלע קיומנו • לכן, כשהוא התקלקל השבוע, התמלאתי דאגה ופעלתי במהירות להצילו
, עודכן
לכולנו יש מערכות יחסים עם מוצרי חשמל. אנחנו אוהבים ושונאים את הטלוויזיה שלנו, מודים לאלוהים על המצאת הדוד אבל מקטרים על חשבון החשמל, משבחים את התנור כשהעוגה מצליחה ומקללים את האמ-אמא שלו כשהיא נשרפת. אבל המכשיר המלכד והאהוב ביותר הוא ללא ספק המקרר. זה מרכז הבית, סלע קיומנו, מקום מפגש של תשוקות וסיפוקים ביום ובלילה. לכן, כשהוא התקלקל השבוע, התמלאתי דאגה ששמורה בדרך כלל למקרים שבהם אחת הבנות חולה, ופעלתי במהירות להציל אותו ואת מה שבתוכו.
הקשתי בגוגל את המילים "מקרר+צדיק+טכנאי", ומהתוצאות שזרמו בחרתי, בלי סיבה מיוחדת, ב"יוסי מקררים" (השם האמיתי שמור בתא ההקפאה). בטלפון הוא אמר שיגיע בין שמונה לאחת. קיוויתי שזה יהיה כמובן יותר שמונה ופחות אחת, גם כדי שאוכל לעשות עוד משהו עם החיים שלי ביום הזה, וגם לטובת כל המוצרים המקוררים שלנו, ששוכבים אצל השכנים אחרי שהועברו אליהם ברכבת אווירית.
תקוותיי התבדו. יוסי מקררים הגיע בשתיים ורבע. הבלגתי ולא צייצתי, כי חשבתי ששלומו של המקרר חשוב יותר ברגעים האלה מכבודי האבוד.
יוסי נכנס צוהל. "אה, זה אתה? וואללה גדלתי עליך. הייתי חולה עליך! תזכיר לי איך קוראים לך-"
אחרי שגיליתי לו מי אני, ניגשנו למטבח. חשבתי שהאיחור הדרמטי יגרום לו לגשת ישר לעניין, אבל את יוסי עניינו דברים אחרים. "זו אשתך בתמונה? מי בחר את החרסינות המעפנות האלה? למה לא הלכתם על טרקוטה? ממתי נותנים לאישה להחליט על דברים כאלה? תאמין לי, אלו מנהלות לנו את החיים".
שמחתי שאשתי לא בבית ושמרב מיכאלי לא שומעת, והתעלמתי מהמניפסט. ניסיתי לייצר אווירה עניינית ולקרב אותו לבעיה. יוסי חילץ את המקרר החוצה, ואחרי חמש דקות של חיטוט קל פלט את הדיאגנוזה: "צריך להחליף יוניט. אין לנו במלאי, צריך להזמין מחו"ל. הבעיה שזה יכול לקחת שבוע, ועכשיו בכלל כריסמס".
הרגשתי שעולמי מתמוטט עלי. "יוסי, מה עושים? אתה הדוקטור", החמאתי לאגו שלו, כנהוג במצבים כאלה.
"אם אני מעגל פינה ומאלתר משהו, יש סיכוי שאני פותר לך את הבעיה. בכל מקרה זה 600 שקל מראש, כי אני צריך לקנות חלק מיוחד בגלל שזה מקרר שנקנה במבצע".
הוא הסתכל עלי באדישות וסקר את הבית במבט של "תחליט מהר כי יש לי מה לעשות בחיים". אלה בדיוק הרגעים שאני מצטער שלא הלכתי לקורס קצינים. שם הייתי לומד לקבל החלטות תחת אש, כמו שעשו דן שומרון באנטבה, אהוד ברק באביב נעורים ומופז כשעבר לליכוד. אבל לסמרטוט כמוני אין כלים להתמודד עם לחץ, אז החלטתי לזרום עם יוסי ולקוות לטוב. "תביא ת'כסף ואני אלך לקנות את החלק", הוא אמר, "בינתיים תעשה קפה. שבוע שעבר הייתי אצל ההוא מערוץ הילדים, אפילו כוס מים לא נתן".
כאן צריך להגיד שביחסים שבין אדם לטכנאי שירות יש שתי אסכולות: "הקורקטית", שעיקרה לשדר ביזנס וריחוק, ולא לפתח יחסים אישיים - אתה תעבוד, אני אשלם, וזהו; ו"הזורמת", שתמציתה לשדר חביבות, לפתח שיחה, להכין קפה ולהיות נחמד, בתקווה שהיחס החם יעניק לך דיבידנדים בדמות עבודה מקצועית ותשלום מופחת. בעודי תוהה מה הטקטיקה הנכונה, דמיינתי את יוסי יושב ביום שישי עם החבר'ה שלו ומעביר עלי דאחקות: "הייתי השבוע אצל הניצני הזה, שעתיים שכבתי מזיע מתחת למקרר, וכוס מיץ לא הציע, הקמצן".
הבנתי שהשילוב של שמי הטוב והזמן שפועל נגדי מאלץ אותי לבחור בגישה המפנקת, ולכן כשהוא חזר כבר חיכו לו על השולחן קפה שחור ועוגייה. המחווה לא עשתה עליו רושם. אפילו "תודה" לא שמעתי.
יוסי נעלם מאחורי המקרר, ומשם הוא שאל אותי אם הבית שלנו. התנצלתי שהבית שכור והרגשתי שמאדם כמוני הוא ציפה ליותר. בתגובה מילמלתי משהו על זה שהתקופה לא משהו בענף. זה הזכיר לו שיש לו ברכב דיסק של בן אחותו שרוצה להיבחן ל"דה וויס", ומעניין אותו לשמוע מה אני חושב. הבטחתי להקשיב ולחזור לילד אחרי חנוכה, מה שהזכיר ליוסי שהוא עוד לא אכל סופגנייה בחג הזה ודווקא מאוד בא לו. הבנתי את הרמז והגשתי לו סופגנייה שקניתי שעתיים קודם.
אשתי, שבדיוק נכנסה הביתה, קלטה מייד את הסיטואציה ובחושיה המחודדים עלתה על הטיפוס. היא, בניגוד אלי, דוגלת באסכולה הקורקטית, ועליה לא עושים אבו-עלי.
"גברת", הטיח בה יוסי, "מי המליץ לך על השיש הזה? זה חרא של שיש. תוך שנה מתפוצץ לך הכל".
האישה לא הגיבה לפרובוקציה. להפך, היא תקפה בחזרה: "למה לא שמת עיתון על הרצפה-"
ראיתי שיוסי לא מגיב טוב. כדי למנוע התלקחות לקחתי את אשתי לצד והסברתי לה את המצב. יוסי, ששכב מתחת למקרר, צעק לי להביא מפתח שבדי. מאחר שאשתי עמדה לידי רציתי להגיד לו שיביא לבד, אבל ברגע האחרון השתפנתי. אז עשיתי את עצמי מוציא את הזבל, ובדרך הבאתי לו את השבדי.
בינתיים הקטנה חזרה מבית ספר והודיעה שהיא הולכת לחברה. יוסי אמר לי שזה ממש לא לעניין, ושאצלו הילדים קודם אוכלים ועושים שיעורים. הוא שאל אותי עד איזה גיל אני חושב להמשיך להופיע עם הלהקה, למה תיסלם לא בפסטיגל, וכמה יוצא לי בחודש מהעיתון. אשתי, שהסתכלה עלי מהמסדרון, לא השאירה לי ברירה אלא להתפוצץ. עניתי לו שזה לא עניינו, שהוא עבר את הגבול ושיתרכז בתיקון.
יוסי התבאס קשות. "אני מדבר אליך יפה ואתה בא לי ביציאה כזאת? החזקתי ממך חבר".
ניסיתי להחזיר את הגלגל לאחור, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. יוסי קיפל את הארגז ואמר שלא מסתדר לו התיקון ושנחכה לחלק.
עכשיו המקרר מושבת, האוכל מפוזר אצל השכנים, ואני ואשתי לא מדברים. רק הבת הגדולה שלי אופטימית. "טוב שלא תיקנתם את המקרר. ממילא סוף העולם מגיע ב-21.12, לא חבל על הכסף-"
לכל הטורים של יאיר ניצני, היכנסו לכתובת: www.yairnitzani.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו