החנויות של פעם
יש לא מעט חנויות ועסקים בני 40, 50, 60 שנה ויותר שעדיין מתקיימים בצניעות, ולרוב ניצב במרכזם אדם שהחליט לא להיכנע • הריהוט נסדק לאורך השנים, והחתכים, הקילופים ושאר אותות השחיקה הם עדות לחיים שלמים • הקפיטליזם והגלובליזציה דחקו אותם לשוליים, והם נאבקים לשרוד
דיזנגוף 33, נתניה
שנת הקמה:1960
בעלים:גודל קלינובסקי (בן יותר מ-80)
גודל ואשתו עדינה עלו לישראל ב-1948 לאחר יותר משנתיים במחנות בקפריסין. ב-1960 הם החליטו להקים את העסק ובתחילה מכרו בו לבנים והלבשה תחתונה. אבל אז החלו התיירים להציף את נתניה ואת החופים המפורסמים שלה, ובני הזוג, שזיהו את הדרישה לבגדי ים, שינו כיוון. בגדי הים של גוטקס נחשבו אז שיא האופנה, ונשות העיר והתיירות מצאו בחנות הקטנה את הדגמים החדשים ביותר להסתובב בהם בגאווה בחוף ארבע עונות ובחוף סירונית. השנים חלפו, הלקוחות הזדקנו והתיירים המגיעים לעיר מוצאים את בגדי הים שלהם במקומות אחרים. אבל גודל עדיין שם - עכשיו כבר לבד - מחכה לקיץ ומקווה למכור קצת ממלאי בגדי הים של גוטקס, שבעיניו הם היפים בעולם.
הוואדי 19, ואדי ניסנאס, חיפה
שנת הקמה:1982
בעלים:מוסטפא אל-ערדאת (54)
במוסטפא אפשר רק לקנא. את החנות הקטנה שבאחת הסמטאות של ואדי ניסנאס אופף ריח מפתה של קפה שחור עם הל, שאל-ערדאת קולה וטוחן במקום כבר 30 שנה. בכל בוקר עוברים דרכו כל הסוחרים, הקונים והמבקרים, אומרים שלום, שותים כוס קטנה של קפה, משבחים אותו על הטעם וממשיכים בדרכם. והוא מאושר. "מה בן אדם צריך יותר-" הוא אומר. כששואלים אותו על הקפה, מוסטפא מתחמק. "אין אף קולה קפה שמגלה את הסודות שלו", הוא אומר, ורק מוכן לספר שהקפה הארומתי והחזק מורכב משלושה זנים שונים. אף על פי שאת הטעם הייחודי של הקפה שלו אי אפשר לפספס, מוסטפא, גם בגילו ולמרות כל הניסיון, עדיין לומד. "קפה זה עולם שלם וכבר יותר מ-30 שנה שאני עדיין לומד. כל יום. זו אחת הסיבות שאני אוהב את זה. מלבד הריח, שאני לא יכול בלעדיו, כמובן". הסנדלר במקרה שלו הולך כמעט יחף, ולמרות האהבה שלו לקפה הוא עצמו שותה רק פעמיים ביום. בשאר הזמן הוא מסתדר די טוב רק עם הריח.
שנת הקמה:1952
בעלים:יהודית וידר ("כבר לא צעירה")
שלמה וידר שרד את השואה, ועם הקמת המדינה הגיע לישראל. ארבע שנים לאחר מכן הוא החליט לפתוח חנות קטנה ושכונתית לכלי בית, ובהם תרמוסים, שהיו פופולריים מאוד באותה תקופה, והחל לייצר אותם בעצמו. לאחר פטירתו של שלמה המשיכו אשתו יהודית ובנו דני במסורת המשפחתית, ומאז ועד היום מייצרים במשפחת וידר תרמוסים כמו פעם. תושבי פלורנטין ורחוב העלייה הוותיקים עזבו או נפטרו, הרשתות הגדולות גוזלות את רוב הקונים והתחרות עם הסינים קשה, אבל יהודית עדיין שם - עם אותם תרמוסים צבעוניים. בכל יום היא פותחת את החנות ומחכה לאלה שעדיין זוכרים להם חסד נעורים ומגיעים מכל רחבי הארץ כדי להצטייד בתרמוס אמיתי ואיכותי, שמוצאים רק אצלה.
ידידיה פרנקל 28, תל אביב
שנת הקמה:1978
בעלים:רבקה (83) ויהושע (89) אשכנזי
רבקה ויהושע כבר לא צעירים אבל עדיין מגיעים בכל בוקר מחולון לפלורנטין. השניים לא יכולים לאכזב את הלקוחות הקבועים שמחכים לסנדוויץ' עם הדג המעושן, שיש כאלה שאומרים שהוא הכי טוב בעיר. מה שמעציב את רבקה זה שמי שלא מכיר אותם - למשל עוברי אורח חדשים בשכונה - לא נכנס. "הם רואים שהמעדנייה ישנה אז הם עוברים הלאה, אפילו לא טועמים", היא אומרת. מה שהם לא יודעים זה שרבקה ויהושע מכניסים בכל סנדוויץ' קצת מהנשמה שלהם. "כשאני מכינה סנדוויץ', אני נהנית וגם הקונים נהנים", היא אומרת בחיוך. הסיבה שהמעדנייה הוותיקה נשארה בדיוק כמו בשנה שבה נפתחה היא די פשוטה - בכל פעם שבני הזוג הכניסו משהו חדש הוא נגנב, אז הם פשוט ויתרו ונשארו עם אותם משקל ומקרר ישנים. "והאמת-" היא לוחשת לי כאילו בסוד, "אני יותר אוהבת ככה".
מטלון 36, תל אביב
שנת הקמה:1935 (במיקום הנוכחי מ-1961)
בעלים:יעקב יהודה (78)
את סודות הכנת המרציפן למד אלברט ביוון, שם היתה לו קונדיטוריה משגשגת. כשהגיע לתל אביב בראשית ימיה הוא פתח את הקונדיטוריה, ועד היום היא משמשת מקום עלייה לרגל לכל חובבי המאפים המיוחדים והביתיים. את המתכונים ל"שלושת הגדולים" - המרציפן המענג, עוגיות השקדים המדהימות והנשיקות שפריכות מבחוץ ורכות מבפנים - העביר אלברט לבנו יעקב, שב-50 השנים האחרונות ממשיך את המסורת של בית המאפה, שלא השתנה במאום. לא מעט אנשים שואלים את יעקב למה הוא לא מחדש ומשפץ, אבל הוא מעדיף דווקא את אלה שנכנסים, נשאבים אל העבר ומתחננים שלא ייגע בכלום. "ובכל מקרה, לא נשאר לי עוד הרבה זמן עד שאפרוש, ואין טעם להשקיע", הוא אומר.
שנת הקמה:1956
בעלת המקום:מרים גבעוני (בת יותר מ-80)
כשכל בו יחזקאל נפתח על ידי מרים ובעלה יחזקאל, החלק הצפוני של רחוב אבן גבירול היה מבחינת רבים מהתל-אביבים פריפריה רחוקה. מדרכות טרם היו, ומי שהגיע לחנות נאלץ ללכת במשך היום בחול החם, ובשעות הערב בחושך מוחלט כי תאורת רחוב היתה אז רק עד שדרות נורדאו שבסמוך. תל אביב היתה אז מקום קטן עם חלומות גדולים. השנים חלפו, מרים כבר לא צעירה והתחרות מול הרשתות הגדולות גזלה את רוב הלקוחות, אבל היא לא מוותרת. "בשמונה בבוקר אני מגיעה, מסדרת קצת ופותחת את החנות עד שבע בערב", היא אומרת. את המחירים היא זוכרת בראש, ואת החשבון היא עושה במחברת קטנה ומצהיבה ובעיפרון ישן. החנות לא השתנתה מיום הפתיחה, לפני 56 שנה - ככה היא אוהבת ואין לה כל כוונה להשתנות. וכמו הריהוט הוותיק, כך גם הלקוחות - נאמנים כבר שנים ארוכות, אבל גם הם אט אט נפטרים. "יש כאלה שמביאים את הילדים והנכדים כדי להראות להם איפה הם גדלו ושמחים לגלות שאני עדיין כאן", היא מספרת.
הרצל 53, בת ים
שנת הקמה:1972
בעלים:סמי וייס (69)
כשהיה בן 12 ביקש אחד החברים בשכונה ברומניה מסמי לבוא ולהחליף מישהו שעבד במפעל העוגות והסוכריות, וסמי, ששמע "ממתקים", הסכים מייד. ההתאהבות היתה מהירה, ומאז סמי מתעורר בכל בוקר בהתרגשות ליצירות היומיות שלו - העוגות, המאפים והמתוקים. וכמו אצל כל אמן - למרות הטכניקה הקבועה - מה שיוצא תלוי בהשראה. סמי עדיין זוכר איך היה חוטב את העצים, מסיק את התנורים הגדולים ולומד את סודות האפייה. שם, ברומניה, הוא למד להכין את הסברינה המופלאה שלו. מאז פתח את הקונדיטוריה היא הספיקה לעבור שינויים גדולים, וסמי מצטער שרבים מהעולים החדשים מחבר העמים שעברו להתגורר בעיר מעדיפים את מה שמוכר להם מהבית. הנחמה שלו היא הלקוחות הוותיקים. סמי מגלה שהוא אוהב בעיקר את הילדים שגדלו, וכשהם חוזרים לבקר הם נכנסים לקונדיטוריה ומבקשים את עוגת השוקולד שעליה גדלו ושהפכה לסימן המסחרי שלו.
שוק עירוני, באר שבע
שנת הקמה:1970
בעלים:מרסל לרר (75)
את המסעדה פתח מרסל קצת לאחר שהחלו שידורי הטלוויזיה בישראל. הוא כל כך אהב את התוכנית "סמי וסוסו", סידרת טלוויזיה לילדים בשפה הערבית בערוץ הישראלי היחיד באותן שנים, שהחליט לקרוא למסעדה הרומנית שלו על שמה. הוא היה אחד הראשונים בשוק והציע בעיקר בשר רומני על הגריל וגם בירה גולדסטאר מהחבית - הראשונה בבאר שבע. במשך השנים הלקוחות התחלפו והצעירים שנכנסו דרשו גם כל מיני סוגי סלטים עם הבשר, כמו במקומות אחרים. "אנשים מתמלאים בסתם דברים במקום לאכול רק את הדבר האמיתי - הבשר", הוא אומר בחיוך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו