ליברמן למד: עם סיסמאות לא מנצחים את האויב

התפטרותו של שר הביטחון מעניקה הישג חשוב לחמאס: יממה לאחר שהסתיים סבב הלחימה בדרום, מאמץ שר הביטחון את "המלצת" הארגון והולך הביתה.

ציניקנים ברשתות החברתיות מיהרו אתמול לטעון שהיוצרות בין ליברמן לאיסמעיל הנייה התחלפו. במקום שליברמן יחסל את מנהיג חמאס בתוך 48 שעות, נדרשה לחימה של יומיים כדי ששר הביטחון ילך הביתה. המציאות כמובן מורכבת יותר, וההתפטרות אינה פרי כישלון אלא פרי החלטה - תסכול גובר של ליברמן מהמדיניות הישראלית, וההבנה כי השפעתו עליה שולית.

לא צריך היה עין חדה כדי להבחין בכך בשבועות האחרונים. שר הביטחון הקפיד ליח"צן את עמדתו המנוגדת לקו שהוביל ראש הממשלה (בגיבוי הרמטכ"ל וראש השב"כ), שמצדדת ברגיעה בעזה. ליברמן יטען מן הסתם שזה נבע מתפיסת עולם סדורה על הדרך להיאבק בטרור; קשה להימלט מהתחושה ששולבו בכך גם מניעים פוליטיים וניסיון למצב את עצמו לקראת מערכת הבחירות הקרובה.

במבחן התוצאה התנהלו ענייני הביטחון מעל ומתחת לשר הביטחון. הוא היה מעורב, אבל הדברים נסגרו בדרך כלל בין גורמי המקצוע לראש הממשלה. היה לכך צד חיובי: ליברמן באמת נתן למערכת לעבוד - בשקט, ברוגע, בלי חיכוכים מיותרים וגלויים. היה לכך גם צד שלילי: המערכת צריכה שר שינהל אותה, שיתווה לה דרך, שגם ייתן לה בראש כשצריך.

ליברמן הבין מראשית הדרך כי הוא צריך את המערכת לצידו. צה"ל וארגוני הביטחון האחרים הם מערכת ענקית, שקל לטבוע בה וקל לנהות אחריה. הוא ידע שקרבות רחוב יעשו רע לכולם ויאמתו את תדמית הבריון שלו. לכן הוא בחר, במודע, לעבוד אחרת - בשיתוף ולא מנגד.

הרמטכ"ל איזנקוט היה שותף לא רע לאסטרטגיה הזאת. את המחלוקות ביניהם (והיו לא מעט כאלה) הם יישבו בשקט, אבל לרוב איזנקוט ניצח. גם בעניינים שליברמן התעקש עליהם - כמו הקמת חיל טילים - השינוי היה איטי משקיווה. כאשר הבין כי הוא לא משפיע גם באסטרטגיה, החליט לפרוש.

שר הביטחון אינו "עוד שר" בממשלה, והוא לא "עוד חבר" בקבינט. במציאות הישראלית הוא אמור להיות שני רק לראש הממשלה. ליברמן התקשה למלא את המשבצת הזאת; לזכותו ייאמר שהוא ניצל את השפעתו הפוליטית כדי לשמור על מסגרת התקציב ועל התוכנית הרב־שנתית, ולהשפיע בנושאים אזרחיים - בעיקר תוכניות המיגון של פיקוד העורף שהוזנחו מאוד לפניו. גם תהליך מינוי הרמטכ"ל שניהל היה ענייני ומוצלח.

עזיבתו של ליברמן את משרד הביטחון לא תותיר ואקום גדול, אבל צריך למנות לו מחליף. אירועי השבוע האחרון הבהירו שוב כי ישראל צריכה שר ביטחון במשרה מלאה, בוודאי כאשר ראש הממשלה הוא ממילא גם שר החוץ. רשימת המועמדים לתפקיד ארוכה (בעיקר מטעם עצמם); עקרונית גם אין מניעה שאזרח יפקח על המערכת, ובכל זאת נדמה כי בתקופה הנוכחית דרושות ידיים יציבות ומנוסות על ההגה, בוודאי כאשר בשבועות הקרובים יתחלפו גם הרמטכ"ל וסגנו.

בהקשר הזה עולים שני שמות מתבקשים: יואב גלנט ובני גנץ. מבלי להיכנס לעולם ההסתברויות הפוליטי, המינוי שלהם יתקבל במערכת בטבעיות, ולא כעוד קומבינה פוליטית לא מוצלחת. ובעיקר, הם כבר יודעים את מה שליברמן למד על בשרו (ושר אזרחי אחר עתיד ללמוד): ביטחון המדינה הוא קודש, ובסיסמאות לא מנצחים את האויב.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו