על כתפי ענקית

המשוררת הפולנייה זוכת פרס נובל לספרות ויסלבה שימבורסקה ידועה בכך שכתבה מעט מאוד יחסית למשוררים בסדר הגודל שלה. מרכיב חשוב בשיטת העבודה שלה היה ההשהיה הארוכה: זמן רב היה עובר בין החוויה לבין הגיבוש שלה בצורת שיר, ופער הזמנים הזה אולי איפשר משהו מהאירוניה והעמידה־מן־הצד שאופייניות לפואטיקה שלה. 

ד"ר מיכאו רושינק, ששימש עוזרה האישי של שימבורסקה במשך שנים רבות עד מותה, היה עֵד לאחד מתהליכי הלידה המושהים האלה. בוקר אחד בשנת 2002 הוא האכיל את בתו נטליה, שהיתה אז בת שנה. הוא פרש על הכיסא הגבוה שלה מפית קטנה, ועליה כמה כלי אוכל, כשפתאום צלצל הטלפון - בתקופה שלפני הטלפונים הניידים - ובעוד הוא רץ לענות משכה התינוקת את המפית והפילה ארצה את כל מה שהיה עליה. לאחר שצעק לתוך השפופרת מה התרחש, הגיבה שימבורסקה מהעבר השני: "זה נושא נהדר לשיר" - וניתקה. כעבור שלושה חודשים היא שלחה לו שיר, שתורגם לעברית בידי דוד ויינפלד כ"ילדה קטנה מושכת מפת שולחן" ופורסם בספר "רגע" (כרמל, 2012) (ראו משמאל).

רושינק, יליד 1972, הוא מרצה לספרות באוניברסיטת קרקוב, וכן סופר ילדים ומתרגם פורה מאוד. הוא משער שקיבל את משרת העוזר האישי של המשוררת הגדולה - והצליח להתמיד בה - דווקא בזכות העובדה שאינו עוסק בשירה. הוא נהנה לספר שכאשר שימבורסקה קראה ראיון איתו על תחום המחקר שלו, רטוריקה, היא אמרה: "זה היה כל כך משעמם שאני אפילו מעדיפה שתדבר עלי".

רושינק פגש לראשונה את שימבורסקה כסטודנט באוניברסיטת קרקוב, כשייסד עם חברים מועדון של חובבי חמשירים, והם הזמינו אותה - כחובבת חמשירים ידועה - להיות אורחת הכבוד. כולם התאהבו בה, וכשזכתה בנובל ב־1996, הוא כתב לה שלדעתו קיבלה את הפרס על החמשירים. ההערה הזו הביאה לו את משרת העוזר. על אף כל הפערים ביניהם, ובהם פער השנים, אומר רושינק: "אני לא יודע איך מסלול חיי היה נראה אילולא הייתי קרוב לשימבורסקה". 

אתה רואה את היחסים שהיו ביניכם כיחסי חניכה?

"היא מעולם לא עודדה אותי לכתוב, וככלל לא האמינה בעידוד כתיבה. היא היתה אומרת שצריך לכתוב לעיתים נדירות, ומתוך אי רצון, בדחף לאו בר־כיבוש. שימבורסקה אהבה לומר שהרהיט החשוב ביותר בביתו של משורר הוא הפח, וכל דבר שכותבים צריך לעבור את מבחן הלילה, כלומר לחכות עד הבוקר כדי לראות אם ימצא חן בעינינו גם למחרת. היא היתה משליכה לפח הרבה שירים, ובעלה לשעבר היה מחלץ אותם מהפח ומדביק אותם מחדש. בסופו של דבר הם פורסמו בספר".

זאת הסיבה, מבהיר רושינק, שכלל לא נשמרו כתבי יד של שימבורסקה. "היא העדיפה לכתוב ישר במכונת כתיבה. אני חושב שהסיבה היא שהצורה הגרפית של השיר היתה מאוד חשובה לה. היה חשוב לה, למשל, שלא יהיו בשיר שורות ארוכות מדי, ושלא יהיו גלישות לשורה הבאה, כדי שיהיה אפשר לקרוא כל שורה בנשימה אחת. הנשימה היתה עבורה כלי עבודה עיקרי, ונדמה לי שעם השנים, כשהנשימה שלה התקצרה בגלל העישון הכבד, אפשר לראות שגם השורות שלה התקצרו". 

פפראצי בדרך לשירותים

בשנת 1995 פרס נובל לספרות הוענק למשורר האירי שיימוס היני, ושימבורסקה נשמה לרווחה. היא לא רצתה לקבל את הפרס; "היא הניחה שלא ייתנו אותו שנתיים ברציפות למשוררים ממדינות קתוליות עם חולשה לתפוחי אדמה", מעיר רושינק בחיוך. אבל הפרס דווקא ניתן לה בשנה שלאחר מכן. היא שקלה לסרב לקבל אותו, אבל חששה שצעד שכזה ייתפס כמתנשא. 

ואכן לפרס נובל היו השפעות מרחיקות לכת על חייה. כשהודיעו לה על הזכייה בפרס היא שהתה בעיירת הנופש ההררית זאקופנה, במסגרת תוכנית מגורים ("רזידנסי") לסופרים ולמשוררים, שהיא נהגה להשתתף בה מדי סתיו. זה היה מקום שקט שלא מביאים אליו ילדים, מקום שכותבים בו. אבל מהרגע שהודיעו על הזכייה צבאו העיתונאים על המסדרונות. לרוע המזל, החדר שלה היה נטול שירותים, וכל הליכה לשירותים שבקצה המסדרון נהפכה למשחק מחבואים עם התקשורת. 

שימבורסקה // צילום: אי.פי

"היא הפכה לסלב", אומר רושינק ומבהיר מייד: "בפולין של 1996 לא היתה לנו המילה הזאת, סלב, אבל היו פפראצי, והחיים שלה כבר לא היו אותם חיים. פעם עצרו שוטרים את הרכב שבו נסעה יחד עם המשורר צ'סלב מילוש, שהיה ידידה הקרוב, וכשראו מי הנוסעים ברכב פנו אליהם: 'אדון מילוש, גברת ויסלבה, בבקשה, את המסמכים'. הם הרגישו קרובים אליה עד כדי כך שקראו לה בשם הפרטי. או למשל כשהיתה יוצאת מאירועי החתמת ספרים, שומרי ראש היו עוזרים לה לפלס דרך אל המונית בין הקהל, אבל כשהשומרים נכנסו למונית בעצמם הם היו מושיטים לה ספרים ומבקשים חתימה עבור החברות שלהם. שמרתי עיתון ישן מאותם ימים, עם תמונה שלה כשהיא יוצאת מהמכולת, תחת הכותרת 'שימבורסקה קונה חמאה'".

היא הצליחה לכתוב בתנאים האלה?

"במשך שלוש שנים אחרי קבלת הפרס היא לא כתבה כלום. אם אני לא טועה, היה זה הסופר האמריקני וויליאם פוקנר שאמר שהנובל הוא 'נשיקת מוות'. כשאתה מקבל כזה פרס אי אפשר לכתוב יותר. 

"כעבור שלוש שנים היא שלחה אלי שני שירים שהיו מיועדים לפרסום, ואמרה שהיא שולחת שניים כדי לבלבל את הביקורת. היא פחדה מהתגובות לשירים הראשונים שלה אחרי קבלת הפרס, וחשבה שאם תפרסם שניים בבת אחת, גם אם ישנאו אחד מהם, לפחות השני יהיה עשוי לאזן זאת. גם מהתגובה שלי היא חששה. היא ביקשה ממני לא לבקר ולא לשבח, כי אם אבקר אגרום לה צער ואם אשבח לא תאמין לי, אז רק הערתי על הניקוד. בכלל, היא לא אהבה לפסק את השירים שלה, ולכן התפקיד שלי, נוסף על ענייני ניירת, היה להוסיף פיסוק לשירים. אני רואה את זה כתרומתי לשירה הפולנית".

צוואה לפני הביקור בישראל

רושינק ביקר בשבוע שעבר בישראל כאורח המכון הפולני בראשות יואנה הופמן, והשתתף במופע "שימבורסקה וחברים" - ערב מחווה למשוררים פולנים לרגל חגיגות 100 שנה לתיאטרון הבימה ולעצמאות פולין, בהשתתפות שחקני הבימה. בראיון איתו, הוא נזכר בביקורו הקודם בישראל, כאשר הגיע לכאן יחד עם שימבורסקה בימי האינתיפאדה השנייה. לקראת הביקור שימבורסקה "היתה מאוד פרקטית", כדברי רושינק, וערכה לראשונה בחייה צוואה. 

באחד מערבי השירה באותו ביקור היא הקריאה שיר שלה, "הטרוריסט הוא צופה" (תורגם לעברית בידי רפי וייכרט), על טרוריסט שמשאיר פצצה בפתח בר וצופה ביוצאים ובנכנסים. "אין רגשות בשיר הזה", אומר רושינק, "הוא מתאר את מי שנכנס ויוצא מהבר כמו בתרגיל ללימוד שפה. כשמישהו מהקהל שאל אם השיר עוסק בישראל, היא השיבה שכן ולא, זה עשוי להיות שיר על ישראל כשם שזה יכול להיות שיר על כל מקום אחר. היא האמינה בכוח האוניברסלי של השירה". 

היא לא דיברה הרבה על פוליטיקה (ואולי מכך הפופולריות העצומה שלה גם בקרב קוראים שאינם חובבי שירה). בשנות ה־50 החזיקה בעמדות קומוניסטיות, וספר שיריה הראשון היה יחסית נאמן לקו המפלגתי. אבל לאחר מלחמת העולם השנייה החלה להתגורר במגורים שסיפק השלטון הקומוניסטי למשוררים וכותבים: הרעיון היה שהממשלה תיתן לכותבים מגורים בחינם ובתמורה תשלוט בכתיבה שלהם. "זה היה רעיון משוגע", אומר רושינק, "כי כששמים כל כך הרבה אנשים יצירתיים יחד, קורים דברים בלתי צפויים", והוא מספר על משוררים שהיו צובאים על שירותים ציבוריים בקרקוב ומתקנים את הרמה הספרותית של הגרפיטי. 

בתקופה ההיא החלו דעותיה הפוליטיות של שימבורסקה להשתנות, והמשטרה החשאית החלה לעקוב אחריה. פעם אחת סירבו לאשר לה לצאת מפולין, אבל היא דווקא שמחה על זה, כי שנאה נסיעות. היא כתבה גם כמה שירים פוליטיים תחת פסבדונים, אבל אלה לא שירים טובים בעיניו. הכוח שלה לא היה בהתייחסות הפוליטית הישירה.

"היו שואלים אותה שאלות קשות על האנטישמיות בפולין, וככל שכאב לה על כך, היא היתה עונה: 'זאת שאלה חשובה מכדי שאענה עליה ישירות - אכתוב עליה שיר'".

באחד מראיונותיה נשאלה שימבורסקה על הקשר שלה ליהודים בזמן מלחמת העולם השנייה. בסוף המלחמה היא עבדה כפקידה בחברת הרכבות, וזכרה שראתה יהודים גורפים את השלג עם הטלאי על שרוולם. היא זכרה גם זוג יהודי מהבניין שבו גרה, שהפקיד את דברי הערך שלו אצל אמה (בסופו של דבר שניהם שרדו את השואה ובאו לאסוף אותם). אחד השירים שלה מבטא בחריפות את חוסר הידיעה הזה בנוגע לגורל היהודים, והוא נפתח כך: 

"בקרונות חתומים 

בָּאָרץ שֵׁמות נוסעים.

לאן זה כך ייסעו, 

האם אי־פעם ייצאו?

אל תשאלו, לא אגיד, לא יודעת". 

("עדיין", תרגם רפי וייכרט, "שלהי המאה", קשב לשירה 1998).

היו מי שחשבו אותה ליהודייה בעצמה. "יש בפולין הרבה אנטישמיות, וכשהיא קיבלה את הנובל אמרו 'עוד יהודייה', וציינו את שם המשפחה של אמה, רוטרמוּנד - שם שיש לו צליל יהודי, אבל הוא למעשה גרמני", מספר רושינק. "באותה תקופה פנה אליה אחד מידידיה, משורר יהודי־פולני, בבקשה שהתנסחה בזהירות: הוא עובד על ספר שעוסק במשוררים פולנים ממוצא יהודי, והיה רוצה לדעת אם יש סיבה לכלול אותה שם. היא ענתה לו בסרקזם שאולי אילו היה לה דם יהודי היתה כותבת טוב יותר. 

"חוש ההומור שלה היה נשק פסיכולוגי", אומר. "היא לא אהבה לענות על השאלות הרציניות, היא השאירה אותן לשירים. היא העדיפה להתייחס לנושאים הקשים דרך השפה האירונית והמתחמקת של השיר. אני חושב שזה כמו דיונון ששופך דיו כמנגנון הגנה. היו מבקרים שחשבו שהשירים שלה 'עושים צחוק', ראו בהם מנגנון בריחה, אבל הם יוצאים מתוך כאב, ומתוך עמדה ביקורתית חריפה שהיה לה קשה לבטא".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו