דצמבר 2012. דומה שהחברה הישראלית מעולם לא היתה מפולגת יותר. בחלוקה גסה אפשר לזהות שתי קבוצות: אלה שהצטננו, ואלה שעוד יצטננו. החורף רק התחיל, אבל חוסר האמון והחשדנות בין שני המחנות שובר שיאים. השבוע, אחרי שעברתי ממחנה הבריאים למחנה המקוררים, החלטתי לזעוק את זעקתם. לא עזרו הפרופוליס, הסמבוק, הג'ינג'ר, הוויטמין C וכל המוצרים הטבעיים האחרים - חטפתי צינון באבו-אבואה. לא חום ולא שפעת, פשוט התקררות אסלית. מהצוואר ומטה אתה פופאי, וכל מה שמעל - קטסטרופה. הראש חסום, ושום מחשבה צלולה לא מצליחה לעבור דרכו. הגרון מחרחר כמו רוד סטיוארט, האף דולף כמו חומרים מישיבות ממשלה, העיניים דומעות בלי הפסקה, ולא בגלל המצב. לא ברור מאיפה זה נפל עלי. אני כבר מזמן לא ישן עירום בלילה (אשתי אומרת שזה לא מחמיא לי), לא רצתי בגשם (אני לא רץ גם בשמש) ולא יצאתי עם שיער רטוב מהמקלחת (אני יוצא בלי שיער בכלל). מאז שהתקררתי נאלצתי לבטל את רוב הפגישות. עם האף האדום והמוקיוני הזה אין שום סיכוי שאקבל הלוואה בבנק. ההתעטשויות הבלתי פוסקות מרחיקות ממני טיפוסים שהחשבתי לחברים. אנשים שומעים את קולי הסתום בטלפון ואומרים לי: "ניפגש כשתהיה בריא". "אבל אני לא חולה!" אני אומר להם, "אני רק מצונן". אבל בשלב הזה הם כבר ניתקו. כשאתה מצונן, אפילו המשפחה מתנערת ממך. בהתחלה אשתי ביקשה שאשתמש במגבת שתהיה רק שלי. הסכמתי. אחר כך היא ביקשה שאתרחק מהבנות, שאגיע הביתה רק כשהן ישנות, ושאראה טלוויזיה בחדר העבודה ולא עם כולם בסלון. אחר כך היא רמזה לי שאלך לישון בסלון. אני בטוח שברגעים אלה היא ועורך הדין שלה כבר דואגים להוציא לי צו הרחקה שאוסר עלי להתקרב אל הבית. הדבר המתסכל ביותר בהתקררות זה שאף אחד לא מאמין לך שאתה לא מרגיש טוב. הרי מבחינתך אתה חולה: נכון, לא חולה מאוד, לא גוסס, לא חייב ללכת לרופא, אבל אתה מרגיש זיפת. הצרה היא שהסביבה לא מכירה בזכותך להרגיש מסכן. כך נשמעת שיחת הטלפון שלך עם העבודה: "היי, אני לא אגיע היום". "מה קרה-" "אני קצת חולה. אני מקורר מאוד". "יש לך חום-" "אה... לא ממש". "אז מה הבעיה-" אמרו לי לשתות מיץ תפוזים. שתיתי תשע כוסות, במטרה לתת מכה לגורמי הטרור. לצינון זה לא עזר, אבל הבנות אמרו שיש בשירותים ריח של פרדס. מבחינת הבית, מצונן או לא, אתה אמור להמשיך במטלות הרגילות. אם לא הלכת לעבודה, אתה כשיר להסעות, לקניות ולסידורים. בצר לך אתה מתחיל להגיד שרע לך ומנסה לסחוט רחמים בכוח. אתה מתהלך בבית בטרנינג הישן שמזמן היה צריך להיות בפח, גורר בכבדות את נעלי הבית ומקפיד לא לדחוף את כף הרגל עד הסוף. משום מה אנחנו חושבים שהקטע הזה עם הרגל מחוץ לנעל משדר מסכנות. אבל רק אנחנו חושבים ככה. ויש כמובן את הקטע עם נייר הטואלט. אתה מסתובב עם הגליל ביד, משאיר פיסות משומשות בכל פינה בבית: ליד המיטה, בתוך המיטה, בתוך האגרטל. המהדרין תוחבים ניירות גם בסדקים שבקירות, סטייל הכותל המערבי. אתה דוחס ניירות משומשים לתוך הגליל ונדהם לגלות כמה מקום יש שם. אחרי יומיים של קינוחים, נייר הטואלט מרגיש כמו נייר זכוכית, ואתה מחליט שזה הרגע להשקיע בטישו משודרג עם אלוורה, מנטול, נענע ועוד כל מיני צמחים שלא ברור איך החדירו אותם לטישו. אחרי שגם אפך הסדוק והמשויף לא עשה רושם על המשפחה, ואשתך רומזת שאם היא היתה במצבך לא היית שומע ממנה שום תלונה, אתה עובר לנשק יום הדין: נסיעה להורים. אמא ואבא מבינים מייד שאתה חולה ומבקשים ממך לשכב לנוח. אתה שוכב בחדר שבו גדלת, נהנה מתה ומעוגת שמרים, על האש כבר נח סיר עם מרק עוף, ואתה יודע שהגעת למנוחה ולנחלה. חברים, רק כשאתה מצונן אתה מבין שלמרות כל השמועות והספינים, עדיין אמא יש רק אחת. עיר בהפסקה קבוצת הסטודנטים שעברה לגור בלוד הזמינה אותי השבוע לביקור. מדובר בכ-200 צעירים שעברו לשם אחרי המחאה ההיא בקיץ ההוא, והאמת היא שמגיע להם שאפו גדול. בעולם הציני שבו אנחנו חיים, לקום בוקר אחד, לקחת את הפקלאות ולעבור ללוד - זו הציונות האמיתית. כמו שאמר שם מישהו: "לייבש ביצות כבר לא צריך, אז באנו ללוד". הם גרים וחיים שם על אמת, ומתכוונים להפוך את המקום לבית שבו יגדלו את ילדיהם בבוא העת. כדי שזה יקרה צריך להתגבר על לא מעט בעיות. נתחיל מזה שבלוד אין קולנוע, ויש מעט מאוד בתי קפה. בעוד רמלה, העיר השכנה והמקובלת, נהנית מהערכה מסוימת - בגלל החומוס של חליל, בגלל האתרים ההיסטוריים וכי מוני מושונוב ו"מה קשור" גדלו בה - לוד, האחות החורגת, לא מעלה בך שום זיכרון חיובי. היה לה פעם אד של ניחוח בינלאומי, כשלנתב"ג עוד קראו "שדה התעופה לוד", אבל אז החליטו לקרוא לו נמל התעופה בן-גוריון, וגם טיפת הגלורי הקטנה הזו נעלמה ממנה. תחשבו כמה זה משונה שבלב המדינה יש עיר שיורים בה ברחובות. נכון, גם בנתניה יורים. אבל שם לפחות יש ים וצרפתים. בלוד המתנ"ס סגור, היכל התרבות משווע לתוכן, ובפרסומים של קבלנים שבונים בעיר כתוב "פרויקט מדהים, עשר דקות מתל אביב". כשרודפים אחריך עם אקדח אתה עושה את המרחק הזה אפילו בחמש דקות. הסטודנטים הראו לי היכן הם גרים וסיפרו בהתלהבות על החום והאהבה שמפגינים כלפיהם התושבים. יש לעיר פוטנציאל, יש בה אנשים טובים ואפילו כמה אתרי תיירות מעניינים שצריך לקחת בידיים. חאן ובית בד עתיקים, יפים ומוזנחים, כנסייה חשובה לנוצרים לצד בית כנסת ומסגד. לשכונות הקשות באמת לא לקחו אותי. כנראה אין ביטוח. גויסתי כדי לחשוב איך להביא קצת תוכן תרבותי לסטודנטים ולעיר, אז אם בשבועות הקרובים אנדנד לכם להגיע ללוד, דעו במה דברים אמורים.
