אנשים מדווחים לאחרונה על מצוקה לנוכח התמונות של חיילי צה"ל, שנאלצים להתמודד עם עפיפונים או עם זרי בלונים צבעוניים. החיילים חגורים ומאובזרים מכף רגל ועד ראש. העפיפונים הם בסך הכל עפיפונים. קני סוף, נייר וחוט. שלא לדבר על הבלונים.
האנשים הטובים והנבוכים שמדווחים על מצוקה מול התמונות הללו, חשים שהם בצד הלא נכון או הלא מוסרי של המתרס. הם טוענים ברצינות שבעצם קיומן של התמונות האלה, העזתים מנצחים מראש. כן, הם לא טיפשים. הם יודעים שאין שום דבר תמים בבלון נפץ, ושעפיפון תבערה הוא בסך הכל אמצעי חבלה מעופף. הדברים האלה שורפים, מחריבים והורגים. ובכל זאת, אומרים הנבוכים, התמונות, התמונות. אני באמת חושב שהאנשים האלה מבולבלים בקטע מסוכן.
ההתחזות של הרוצח המיתמם היא אולי הבלוף הישן ביותר בעולם. אין באמת שום דבר חדש, מרגש או מקורי במיוחד בפצצה שמתחפשת לבלון. סיפורי העם שלנו ושל אחרים מלאים בתעלולים עתיקים, שכל המטרה שלהם היתה לדחוף את הסכין קצת יותר עמוק.
יעל שלנו, אשת חבר הקיני, לא התנפלה על סיסרא ברעש ובצלצולים. היא בסך הכל הבטיחה קצת חלב חם לחייל עייף. ואז, בדיוק כשהגנרל חשב שהוא הגיע לתחנת פינוקים של הוועד למען החייל, היא גרמה לו לעודף ברזל במוח. גם הסוס המפורסם מטרויה היה תרגיל די בסיסי, שבחן את החולשה של מנהיגים למתנות.
אבל אפשר להניח שאחרי המקרים המפורסמים האלה אף איש צבא באסיה הקטנה לא מיהר להיענות לנשים זרות עם כוס חלב ביד ובזנט חלוד מאחורי הגב. אני מניח שגם במרחב היווני קשה היה למכור את השטיק המשומש עם הסוס, אחרי הפעם האחת ההיא שבה התברר מה קורה כשנותנים למתנה כזאת להתגלגל פנימה.
מי שלא ניסה לעטוף את מזימתו הקטלנית בנייר עטיפה צבעוני או בפיתויים רכים, ניסה לפחות להדביק לה שמות תמימים. ההיסטוריה של הלוחמנות האנושית מלאה בדוגמאות של כלי הרג איומים שמתקשטים בכינויים מתוקים, שהלב נמס. איך אפשר לפחד ממשהו שקוראים לו קטיושה?
קטיושה היא בסך הכל נערה סלאבית חיננית וארוכת ריסים, שיוצאת מדי פעם לשוח, ולא חתיכת צינור מעופף וגדוש בכוונות רעות. ומה נגיד על בזוקה, ורימון? האם יש פרי יפה יותר, חגיגי יותר? הרי מדובר בפרי מלא סגולות רפואיות, והחיסרון היחיד שלו הוא הכתמים שלא יורדים בכביסה. בשביל זה לצעוק "רימון", להימלט בבהלה ולהשתטח כמו מטורפים?
• •
לאמריקנים יש גישה משלהם. לכלי הנשק האימתניים שלהם הם בוחרים שמות מתוך העיזבון של אויבים ישנים, שכבר מזמן נמחקו מעל פני היבשת. לטיל המתקדם והלא כל כך תמים שלהם הם קראו טומהוק. מי שקרא ערימות של ספרי קאובויים בנעוריו, זוכר בדיוק מיהו ומהו הטומהוק. מדובר במין גרזן הטלה. כלי ציד של הילדים האמריקנים (האינדיאנים), שהובסו וכמעט נכחדו. על שם אחד השבטים שלהם, האמריקנים קראו למסוק התקיפה שלהם אפאצ'י.
גם אנחנו לא פראיירים. עוזי הוא בסך הכל בחורצ'יק לעניין. אולי לא ההיפסטר הכי מעודכן בעיר. ייתכן שהוא אפילו חוטא פה ושם בבדיחות שאפשר למות, מפזם שירי קומזיץ מעצבנים, ואפילו מחזיק שפם וסנדלים. אשתו עוד עלולה להתגלות כמישהי עם צמות וקול רם מדי, שקוראים לה רות'קה. אבל הוא בסך הכל בחור טוב, ולא מזיק, אותו עוזי. הוא בטח לא חתיכת מנגנון קצר קנה ועצבני, מברזל מחוסם שהקליעים שלו, תשעה מילימטר האחד, יכולים לקרוע למישהו את הסרעפת.
גם גליל הוא בסך הכל חבל ארץ ירוק וחביב. כשאומרים גליל, חושבים על גבינות צאן, צימרים, זעתר, שמן זית וטיול אבובים. כשאומרים גלילון, זה בכלל נשמע כמו וופל קטן שהולך יופי עם הקפה. מה הקשר בכלל בין גליל, גלילון או נגב? איך אפשר בכלל להשיב מלחמה, כשבצד שמולך מוצגות מילים כל כך תמימות ושוחרות טוב?
העניין הוא שאף אחד לא אוכל את הבלוף הזה. אף אחד, אלא אם כן הוא ישראלי. אף עם, מעולם, לא התמוגג מכך שלמסוקי הקרב של האויב יש שמות של עופות נודדים. וגם אם נצבע את טנקי המרכבה שלנו בוורוד ונשלח את חיילי גולני בתחפושות של חד־קרן, לא יעלה בדעתו של מישהו בצד השני להניח את נשקו כי בדברים כל כך חמודים אי אפשר לפגוע.
למה? זה כל כך פשוט, שכמעט מעליב להסביר את זה. אבל לא נורא. אנחנו חלק מעם של גאונים וחתני נובל, אבל רק אצלנו הוציאו מיליונים על קמפיין הרכבת שאומר "קודם יוצאים, אחר כך נכנסים". לכן לא נתנשא ונאמר לאט וברור, שברגע ששורפים לי את הבית, את השדה או את התחת, הדבר האחרון שאכפת לי הוא אם כלי ההרס מצא את דרכו אלי בעזרת כדור פורח, להקת זרזירים או משגר איום ונורא עם שם רוסי. כוונה רעה ורצחנית היא פרצוף שכל מסיכה אמורה להיקרע מעליו. ויפה שעה אחת קודם.
אבל אנחנו לא לומדים. דווקא אנחנו, שכבר ירו עלינו מתוך אמבולנסים, פעוטונים, מסגדים ובתי ספר. אנחנו, שכבר קברנו צעירים שכל עוונם היה תמימות יתר. אנחנו, שלמדנו לאט־לאט שהעובדה שהאויב לא לובש מדים, לא מסמן את עצמו ככוח צבאי, ולא מקבל על עצמו כללי מלחמה מקובלים, לא נובעת מכך שאין לו תקציב, אלא מבחירה מושכלת וזדונית. אנחנו עדיין אוכלים את הלוקש של הבלון והעפיפון?!
• •
פתאום נזכרתי בסיפור האידיוטי על אחד המפקדים שלי בצבא. כמו כולנו, גם הוא הרגיש זוועה מול הצורך להתמודד עם אוכלוסייה אזרחית בלבנון. בעיקר הילדים. אז הוא קיבל החלטה, ולקח איתו לסיור בקסבה כמה סוכריות באפוד. בפעם הבאה שיגיעו ילדים, הוא אמר, נפנק אותם בסוכריות. גם אני חשבתי שזה מקסים מצידו.
מה שהופך את סיפורנו לאידיוטי הוא העובדה שהמ"מ טמן את הסוכריות האלה בפאוץ' של הרימון. בלב הקסבה של צידון (או דאמור, או ביירות, מי זוכר) הוא ראה לפתע ילדים מביטים בו בחשש. המבט ההוא והחשש ההוא שכל חייל מכיר. כלומר, כל חייל שנאלץ לעמוד מול אויב שלא מוכן להתנהג כמו צבא.
המ"מ חייך לעברם חיוך קסדות עקום כזה, שנלחץ בין הסנטרייה לרצועות המתוחות. הילדים התקרבו בחשדנות. המ"מ הכניס יד רכה לפאוץ', והוציא את הרימון כדי להגיע לממתקים. אבל ברגע שהילדים הבחינו ברימון, הם רצו לכל עבר ונעלמו בסמטאות.
הוא הרגיש כמו אידיוט גמור, ובצדק. אני רק חושב שמדובר באידיוטיזם טרגי וחף מפשע. הילדים שברחו אולי פספסו סוכרייה, אבל עשו את המעשה הנכון והנורמלי. אבל על הישראלים מודל 2018 שלא רואים את הפצצה שמאחורי הסוכרייה, הבלון או העפיפון, אין לי שום דבר טוב להגיד.
(איור: אלירן הרוש)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו