מה עדיף – מפגש עם אלוהים או הכנסת אורחים?

פרשת השבוע וירא נפתחת כך: א וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה, בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא; וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל, כְּחֹם הַיּוֹם. ב וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, נִצָּבִים עָלָיו; וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה. ג וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי, אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ--אַל-נָא תַעֲבֹר, מֵעַל עַבְדֶּךָ. (בראשית י"ח: א'-ג').

נשאלת השאלה: למי פונה אברהם באומרו "אדוני"? רבים פירשו שהוא מדבר עם שלושת האנשים ומזמין אותם להתארח בביתו אך לא כך סברו כמה מחכמי התלמוד: "אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה, דכתיב 'ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך, אל נא תעבור מעל עבדיך'" (שבת קכ"ז ע"א, וכן שבועות ל"ה ע"ב). רש"י מפרש במסכת שבת: "והניחו [כלומר, את ה'] והלך לקבל האורחים". כלומר לפי הפירוש הנועז הזה ה' נתגלה אל אברהם בפסוק א' אבל כאשר ראה אברהם שלושה אנשים הבאים לקראתו, הוא אמר בפסוק ג': "אדני", כלומר ה', "המתן לי כאן עד שאכניס האורחין" (רש"י בשבועות).

פירוש זה מוביל אותנו למתח שלעיתים קיים בין קיום מצוות שבין אדם למקום כגון תפילה, לימוד תורה, שבת וכשרות, לבין קיום מצוות שבין אדם לחברו כגון הכנסת אורחים, ביקור חולים, לוויית המת וניחום אבלים. קשה לקבוע מסמרים בדבר, אבל יש לי רושם שכאשר גדולי הפוסקים נתקלו בהתנגשות חזיתית בין מצווה שבין אדם למקום לבין מצווה שבין אדם לחברו, הם התאמצו לעזור לאדם המסכן שעמד בפניהם.

את הסטורי שלנו כבר בדקתם היום? הצטרפו כאן לאינסטגרם של ישראל היום

הגישה הזאת מתבטאת בסיפור שחווה אביו של הרב אליוט דורף, יושב ראש ועד ההלכה של כנסת הרבנים בארצות הברית, כשהיה בן חמש עשרה: בערב שבת נכנס הנער למשרדו של הרב שלמה שיינפלד, הרב האורתודוקסי העיקרי של מילווקי, וויסקונסין בשעה שהרב החזיק בידו עוף וביקש להחליט אם העוף כשר או אם לאו. תוך כדי בדיקת העוף, שאל הרב את האישה שהביאה את העוף שאלות רבות על המצב הפיזי והכלכלי של בעלה ושל משפחתה. לאחר שהוא פסק שהעוף כשר והאישה עזבה, שאל הנער את הרב: "למה שאלת כל כך הרבה שאלות על משפחתה?" הרב שיינפלד השיב: "אם אתה חושב שהכשרות של עופות תלויה רק במצבם הפיזי, אתה לא מבין כלום בהלכה!" כלומר, לנוכח המצב הכלכלי של האישה ושל משפחתה, הרב היה חייב להקל ולהתיר את העוף אחרת לא היה להם מה לאכול בערב שבת.

קבעו שאישה הייתה ספק ממזרת בלי לחקור. הרב דובי חיון // צילום: הרצי שפירא

דוגמה אחרת מופיעה בספרו החדש של חיים באר "קשר לאחד". בשנת 1963 עמד הנער חיים באר בחנות ספרים ברחוב מאה שערים על מנת לקנות אתרוג לחג הסוכות. הרב אריה לוין, שהיה ידוע כצדיק, נכנס לחנות על מנת לקחת את האתרוג שבעל החנות הזמין עבורו. הרב אריה לקח את האתרוג במהירות, הכניסו לכיסו והזדרז לעזוב. חיים באר רץ אחריו ושאל אותו: "למה כל שאר הקונים עיינו באתרוגים בזכוכית מגדלת על מנת לקנות אתרוג מהודר, ואילו אתה הצצת באתרוג ועזבת במהירות"? הרב אריה לוין השיב שיש רק שתי מצוות בתורה הכוללות את השורש "הדר" – "פרי עץ הדר" (ויקרא כ"ג:מ'); "והדרת פני זקן" (ויקרא י"ט:ל"ב). אני הייתי חייב להחליט איזו מצווה קודמת לחברתה. אני בדרך להביא את השיניים התותבות של איש זקן מן המעבדה לבית האבות שלו על מנת שיוכל לאכול ארוחת ערב. עכשיו תסלח לי, אני ממהר לאוטובוס מספר 11 שיגיע בכל רגע".

לדאבוני, כאשר הממסד הרבני במדינת ישראל כיום נתקל במתח בין מצוות בין אדם למקום לבין מצוות בין אדם לחברו, הוא בדרך כלל מעדיף את המצוות שבין אדם למקום. הוא מקשה על גרים ועל עגונות, על זוגות צעירים המבקשים להינשא ועל ספק ממזרים, על עולים מאתיופיה ומחבר העמים. כולנו שמענו בקיץ האחרון על המקרה שלהרב דובי חיוןשהשיא אישה שבעיני רבני הרבנות הראשית נחשבה "ספק ממזרת", רק מכיוון שהם מעולם לא טרחו לחקור את המקרה שלה. ברגע שהרב דובי חיון ביצע תחקיר, הוא גילה שהעד שהעיד נגדה שיקר ובפועל לא הייתה שום מניעה הלכתית להשיא אותה כדת משה וישראל. הרב חיון מייצג רבנים מכל הזרמים הצועדים בעקבות אברהם אבינו, הרב שלמה שיינפלד והרב אריה לוין שמקלים במצוות בין אדם למקום על מנת להחמיר במצוות שבין אדם לחברו. אני מקווה ומתפלל שרבנים כאלה יהיו לרוב במדינת ישראל.

הרב פרופ' דוד גולינקין הוא הנשיא של שוחרי עמותות שכטר ופרופ' לתלמוד והלכה במכון שכטר למדעי היהדות בירושלים.