האם ששכלה את ילדיה בביתר עילית: "תתפללו עלינו שיהיו לנו עוד ילדים"

"את יודעת, שני הילדים שלי היו קדושים", דבורה גינזבורג פורשת את ידיה. "אפרת נולדה בעשרת ימי תשובה. צבי נולד ביום כיפור, אחרי שההיריון שלו התחיל עם תאומים. אחד התאומים לא שרד את השליש הראשון, ואז נולד צבי, מתנה שקיבלנו למשך שנתיים.

"ועכשיו", היא עוצרת, מניחה את ידיה על בטנה, "עכשיו תתפללי עלינו שיהיו לנו עוד ילדים. בעזרת השם, בעוד תשעה חודשים אני אהיה פה אפילו עם שלישייה", היא מבקשת, והלב יוצא אליה.

שבוע וחצי חלף מהיום הנורא שבו איבדה את אפרת בת ה־4 וצבי בן השנתיים, שניים מחמשת ילדיה. ילדונת מלאת שובבות ופעוט שרק החל לדבר, שגופם לא עמד בלהבות הגדולות שפרצו בביתם שבביתר עילית. שבוע, ודבורה מגלה בעצמה תעצומות נפש גדולות, כאלו שמעולם לא חשבה שטמונות בה.

בכל בוקר מאז האסון היא מנסה לאסוף את עצמה מחדש. דבורה מהדקת את שיערה בתוך כיסוי הראש, מסדרת את סיכות הביטחון שעל דש החולצה, שנועדו לשמור על הצניעות גם אחרי מנהג האבלות של קריעת החולצה. "דברים שנוגדים את הטבע", תקרא להתנהלותה בשבוע האחרון. "נוגדים את טבעו של אדם שאיבד שניים מילדיו, שרוצה לשקוע".

אבל דבורה ובעלה ראובן בוחרים בדרך אחרת, ומגלים יכולות שלא ידעו שטמונות בהם. היכולת לחייך. לצחוק. לנהל שיחה. להסתכל באלבומי התמונות ולברך שוב ושוב על "שלושת הנסים", שלוש הבנות ששרדו את האש. איילת (10), רחלי (9) ואלישבע (6 וחצי).

"אני מאמינה שיהיו לנו רגעים קשים, אבל אנחנו לא יכולים עכשיו להרשות את זה לעצמנו", היא מנסה לשמור על ארשת פנים שלווה, לשדר כוחות, אבל מבקשת לא להרחיק ממנה את חבילת הממחטות, זו שמצילה אותה כשהיא כבר לא יכולה לכאב, לדמעות.

"אחרי האסון אמרתי לראובן שאם הוא נופל, אני נופלת יחד איתו. אבל אנחנו צריכים לעשות דברים למען הבנות. ולמענן אנחנו נעשה הכל. אנחנו נחייך, נשמח איתן עם מדבקות שהן קיבלו במתנה, נקום בבוקר. הכל בשבילן. אנשים מתחילים להדריך אותי מה לעשות איתן, אבל אני מאמינה שכמו שהלב שלי אמר לי עד עכשיו, אני אקשיב לו גם עכשיו".

דבורי, היא נקראת בפי חבריה. בת 32, גדלה בירושלים במשפחה בת שמונה ילדים. למדה בסמינר החדש בירושלים, וכיום עובדת כגננת בחדר של בנים בביתר עילית. סבא רבא שלה, ד"ר יצחק רפאל ז"ל, היה ממנהיגי המפד"ל וכיהן כחבר כנסת ושר. המשפחה גם קשורה לרב מימון, מחותמי מגילת העצמאות.

ראובן (רובי), בן 32, גדל בבני ברק במשפחה בת שישה ילדים. למד בישיבת אור ישראל בפתח תקווה, וכיום לומד כאברך בכולל. הוא נכדו של הרב יחזקאל לוינשטיין, דמות רוחנית ידועה ששימש משגיח בישיבות מיר ופוניבז'. הוא מופנם יותר ממנה, ובוחר להתכנס באבלו ולא להצטרף לשיחה.

• • •​

הם הכירו בשידוך לפני 11 שנים וחצי, ומאז מתחזקים זוגיות יפה, אוהבת. "התחלנו באהבה גדולה ונמשיך באהבה גדולה", דבורה מנסה לחייך. "אנשים אמרו שאירוע כזה יכול לעשות כזה בעיות בשלום בית. אבל אצלנו הבית מתנהל בהרמוניה, אני מאחלת לכל עם ישראל הרמוניה כזו. ואני יודעת שזה רק מחזק אותנו.

"אנחנו תמיד משלימים אחד את השני. מכבדים. למשל, ישבנו פעם לאכול יחד, והתכוננתי לקום כדי להביא רוטב. ראובן התחיל לריב איתי שהוא יקום כדי להביא לי את הרוטב. מצאנו את עצמנו מתווכחים מי מאיתנו יעזור לשני, ואיילת צחקה ואמרה שסוף סוף היא רואה אותנו רבים".

מייד לאחר החתונה הם עברו לבית בביתר, שאותו רכשו ישירות מהקבלן. אחותה הגדולה של דבורה ודודתה מצד אמה כבר גרו ביישוב. דבורה וראובן בחרו את הריהוט, את הארונות, אספו זיכרונות של 11 שנים, שעכשיו כמעט לא נותר מהם דבר.

בבית הזה גידלו את חמשת ילדיהם. איילת ("מתאים לה עם שני י', ששם ה' יהיה איתה"), רחלי, אלישבע, אפרת וצבי. מהתמונות שרצות על מצגת במחשב, שהכינו במשפחה לאחר האסון, ניבטת משפחה מאושרת. ילדים שצוחקים, משחקים, יושבים כולם מסביב לשולחן ומרדדים בצק למשחק, ולא משנה הפרש הגילים. מעולם, מדגישה דבורה, הם לא היו בצהרונים של יום לימודים שמסתיים מאוחר.

"הייתי מסיימת את העבודה שלי בחדר ב־13:30 ואוספת את הילדים הביתה. מכינה להם ארוחת צהריים, משחקת, משוחחת, עוזרת. כולם היו מספרים מה עבר עליהם היום, לפעמים היו רבים מי יספר לי ראשון מה היה".

"כששאלו את אנשי הכיבוי איך הילדים לא שרדו, אמרו להם שהשאלה היא איך שלוש הבנות הנותרות כן שרדו". בית המשפחה אחרי השריפה // צילום: מרים צחי

גם את חופשת הקיץ האחרונה בילתה עם הילדים. הקימה מעין קייטנה משפחתית, ומדי יום כתבה להם את התוכנית לאותו יום על הלוח שעל המקרר. יצירה, משחק, הכל תחת הכותרת "קייטנת פרח", ראשי תיבות של "פה רק חיוך".

"הסיסמה שלנו היתה 'הכל סביב פורח, בלב שלי שמח'. וזו הסיסמה שאני ממשיכה גם עכשיו. שאנחנו נמשיך להיות שמחים".

אף שהיא ובעלה חיים ממשכורות נמוכות, הם לא החסירו מילדיהם דבר. "הילדים קיבלו תמיד ים של חום ואהבה, ויקבלו ים של חום ואהבה. תמיד הסתפקנו במה שיש, לא היינו צריכים ראוותנות. תמיד היו מעדנים לכבוד שבת, והם מעולם לא הרגישו שחסר משהו.

"כולם ידעו שאבא יושב ולומד תורה, וזה נותן לנו את הכוח. היתה בבית אווירה נעימה, שגרמה לנו להבין עד כמה התורה מחייכת. בכל פעם שראובן היה יוצא מהבית, צבי היה שואל אותו אם הוא הולך לכולל. גם כשהלך להוריד את הזבל. כי זה היה תמיד דבר טוב, שהוא הולך לכולל".

• • •​

האסון קרה ביום שלישי בשבוע שעבר. דבורה וראובן יצאו מהבית אחרי שהשכיבו את הילדות לישון. דבורה עוד קילחה אותם לפני השינה, והספיקה, כמדי ערב, לומר עם כל הילדים את תפילת "שמע ישראל". גם עם צבי הקטן, שהיה חוזר אחריה. "זה היה המשפט האחרון שלהם, 'שמע ישראל', ונשיקה".

על מה שקרה לאחר מכן היא מתקשה לדבר. דוד שלה, הרב יהודה רפאל, מספר ש"הילדים מעולם לא נשארו ללא בייביסיטר, אבל באותו ערב איילת אמרה לאמה שהיא תשמור על כולם, ואחת השכנות נכנסה אליהם בכל רבע שעה לראות שהכל בסדר".

לפי צוות החקירה המיוחד שהוקם על ידי מכבי האש, סביב 9 בערב נפלה מנורת הלוגן על אחת המיטות בחדר הילדים והציתה את המצעים. יהודה מספר שאיילת, האחות הגדולה, התעוררה כנראה מהעשן, העירה את רחלי, ושלחה אותה אל השכנה, לקרוא לעזרה. במקביל, היא נכנסה לחדר ונתנה יד לאלישבע, שמיטתה היתה בין המיטות של צבי ואפרת. "אלישבע היתה היחידה שנענתה לקריאות שלה, ואיילת הרימה אותה ויצאה איתה מהחדר, לא עזבה אותה גם כשנפלה שוב פעמיים מידיה".

ילדיה צבי ואפרת ז"ל

להבות עצומות ועשן כבד בקעו מהדירה שבקומה השנייה בבניין המדורג, צובעים את קירות המבנה בפיח שחור. השכנים החלו לנסות לחלץ את מי שאפשר. מהר מאוד, עם כניסתם של הכוחות אל חדר הילדים בבית משפחת גינזבורג, נתגלו ממדי האסון.

"בדיעבד, כששאלו את אנשי הכיבוי איך הילדים לא שרדו, אמרו להם שהשאלה היא איך שלוש הבנות הנותרות כן שרדו", מוסיף יהודה.

ההורים, שנקראו במהירות לחזור לביתם, רצו לכיוון האמבולנס ופגשו שם את הבנות. הם כבר הבינו שרק הן נותרו בחיים.

דבורה לוקחת נשימה עמוקה. "רצתי לאמבולנס, ראיתי את הבנות כשהפנים שלהן מכוסות פיח. אמרתי לעצמי שמה שאני אומרת להן עכשיו זה הדבר שהן יזכרו כל החיים. אמרתי לה' שייתן לי כוח ופניתי לאיילת. אמרתי לה, "תגידי אחריי: 'כל מה שה' עושה - הכל לטובה'. ולא ויתרתי. 'כל מה שה' עושה - הכל לטובה'.

"הקול שלה רעד, היה לה קשה, אבל היא אמרה. ורק אז אמרתי להן מה קרה. הן לא הבינו. ואני לא מאחלת לאף אחד להיות במצב נורא כזה", קולה רועד.

ביום רביעי בצהריים נקברו צבי ואפרת גינזבורג בבית העלמין שמגר בירושלים, מכיוון שבביתר עילית אין בתי עלמין. שתי חלקות קבר קטנות, זו לצד זו, תלולית חול לצד תלולית חול, ושלטים קטנים עם המילים הבלתי נתפסות, "הילד צבי", "הילדה אפרת".

"כתוב בתהילים, 'משפטֶךָ תהום רבה'", בכה האב מעל הקברים הטריים. "משפטי השם הם תהום רבה, אבל לא חשבתי שבבת אחת אפשר ליפול לשתי תהומות. הקדוש ברוך הוא נתן לנו שתי נשמות קדושות, טהורות. התיקון שלהם, ושלנו, שהם יחזרו בחזרה מהר".

• • •​

עם היוודע דבר האסון, הבינו בביתר עילית שהמשפחה צריכה מקום חלופי לגור בו ולשבת שבעה. מהר מאוד התגייסו חברי הקהילה, מצאו להם בית שהיה בשלבי בנייה אחרונים, מרחק כמה רחובות מהבניין שבו גרו. קומה שלישית, ללא מעלית, אתגר שלא מונע מהמוני המנחמים להגיע, כשהשכנים בקומות הראשונות מציעים למבקרים לעצור אצלם להפסקת מים.

הנשים יושבות בחדר אחד, הגברים בסלון. דבורה וראובן מחזקים אחד את השני, וגם את הנוכחים, ודבורה מנסה לשמור על ארשת פנים בטוחה ושמחה, בעיקר בשביל הילדות.

"תאמיני לי, אני אפילו לא יודעת של מי הבית הזה בפועל. אנשים טובים מהעיר נתנו לנו לגור פה. עד יום שלישי שעבר לא היה כאן כלום. לא היו דלתות, לא היה מטבח, לא היה ריצוף. ב־4 בבוקר נסעו לבית לחם והעירו את הפועלים, פתחו חנויות של כלי בנייה במיוחד, כל הקהילה המדהימה שלנו בעיר השתלטה על הכל ויצרה בשבילנו בית נעים לתקופה הזו".

גם הנהלת אגף האכיפה בבני ברק, שבה מתגורר אביו של ראובן, התגייסה לעזרה ואספה עבור המשפחה כמה אלפי שקלים. "כי מי כעמך ישראל", אומרת דבורה. "אני גאה להיות חלק מהעם הזה, ואין מספיק מילים כדי לומר תודה למשפחה שלי, ולכל עם ישראל, ולבורא עולם. בזכות האנשים המדהימים פה אני לא אעזוב את ביתר. זו קהילה של מלאכים".

מהבית השרוף כמעט לא נותר דבר. בני משפחה וחברים, שביקרו בדירה לאחר האסון כדי לאמוד את הנזק, צילמו תמונות קשות. נקודות חשמל שנשרפו וניתקו ממקומן, ארונות בגדים ומשחקים שאוכּלו כמעט עד תום. הקירות שחורים, רק הזיכרונות טמונים בהם. דבורה מנסה לא לחשוב על מה שקרה ברגעים האיומים ההם. להישאר עם חיוך, גם כשכואב, לחזק את הילדות.

על הריהוט, הבגדים והמשחקים שהיו בבית השרוף, נאלצו דבורה וראובן לוותר. גם אלו שלא נשרפו התמלאו בפיח ובריח. פריטים בודדים, ובהם אלבומי הינקות של צבי ואפרת, הצליחו להציל. גם הם השחירו מפיח, אלא שבמהלך השבעה דאגו אנשים טובים להחליף את הכריכות החרוכות בחדשות, צבעוניות. אלבום ורוד לאפרת, אלבום תכלת לצבי, ובפנים חיים קצרים של צחוק.

הנה אפרת בתלתלי זהב ופנים שובבות, מעוטרות במדבקות עגולות צבעוניות. "הבת הפלפלית", מגדירים אותה הסובבים. השנה החלה את לימודיה בכיתה א' והצטרפה לאחיותיה שכבר לומדות בבית הספר. ילדה מצחיקה, שנונה, שאהבה לשחק בבובות וביצירה. דבורה אומרת שהיא נחשבה למלאת קדושה, לאחר שנולדה בעשרת ימי תשובה, בין ראש השנה ליום כיפור.

בתמונה אחרת, באלבום התכלת, נראה צבי בגיל חודש, פניו זורחות. "בן אחד אחרי ארבע בנות", עיניה של דבורה נוצצות. "כמה צדיק היה, בסך הכל בן שנתיים, אבל שר שירים, מכיר את אותיות האלפבית בלשון הקודש, ואפילו חוזר ואומר 'אמן' על תפילות.

"זו מתיקות שאין לתאר, היינו מטורפים עליו", היא אומרת, ומייד מתקנת. "עדיין מטורפים עליו.

"הברית שלו היתה פה בביתר, בחול המועד סוכות. בגלל המשפחה הגדולה יש אצלנו הרבה שמחות. ולא תמיד כולם מגיעים, כי לא יכולים להפסיד עבודה. אבל כאן היה חופש, אז כולם הגיעו, כולל כל הילדים. בעזרת השם, ישתתפו איתנו בעוד שמחות".

• • •​

בצהרי יום שלישי השבוע, עם תום השבעה, עלו מספר מצומצם של קרובי משפחה לקברי הילדים. דבורה וראובן, שהכאב הכריע אותם, העדיפו להישאר בבית. אבל המציאות חזקה מהכל והם כנראה יחזרו לבית שנשרף, לאחר שיעבור שיפוץ כולל ושיפור תשתיות. "אני מרגישה שהמקום שלי הוא שם", אומרת דבורה. "אנשים באים ומנחמים על הבית, שחבל שהוא הלך, אבל מבחינתי זה חסד השם. אני מרגישה שעכשיו זה הזמן להתחיל את הכל מחדש, והבית ישתנה, אבל כנראה נחזור אליו. וכן, אני מסוגלת להיכנס לשם. אני מסוגלת להכל".

"הבית שלנו מתנהל בהרמוניה, ואני יודעת שזה רק מחזק אותנו". דבורה וראובן גינזבורג

בינתיים הם בבית החלופי. הוריה של דבורה באים משכונת הר נוף בירושלים, לעיתים ישנים בדירה. משפחתו של ראובן מגיעה בכל יום מבני ברק. המוני מבקרים מקיפים את המשפחה, עוטפים אותם בעזרה ובמילים טובות, והיא מצידה מחזקת בחזרה.

"אני לא טיפוס חזק באופי שלי. תמיד אמרו על אחותי הגדולה שהיא החזקה במשפחה. אני לא הייתי מסוגלת לשמוע על אסונות. אם מישהו היה חולה במחלה קשה, הייתי מבקשת שלא יספרו לי, כי זה היה רודף אותי שבוע שלם, ולא הייתי מצליחה לישון בלילה. עכשיו אני מרגישה שה' איתי, נותן לי כוחות.

"פתאום, אני מוצאת את עצמי משתמשת במשפטים שעליהם חונכתי כל השנים, ולא היה לי צורך להשתמש בהם. הרי זו לא חוכמה להגיד שאני אוהבת את ה' כשהכל טוב. החוכמה היא להגיד את זה כשלא טוב, ואני מרגישה את זה גם עכשיו.

"הרבנית ימימה מזרחי, רבנית מאוד מוכרת, ביקרה אותי ואמרה לי שיש לי ליווי", דבורה מסמנת בידיה על כתפה הימנית, ולאחר מכן על השמאלית. "על כתף זו נמצאות האימהות שלנו שרה ורבקה, ועל הכתף השנייה רחל ולאה. ואני תיקנתי אותה, שבעלי איתי מימיני, ומסביבנו כל השאר.

"ועכשיו טוב לי להמשיך להחזיק באמונה שנשארתי עם שלוש מתנות. היום אמרתי לראובן שלא סתם קראנו לילדה אלישבע. כי אלי היא שבה. אני לא חושבת שמישהו יכול לראות אותה ולא להישאר מאמין. הרי הכל פה הוא מעל הטבע. זה שהיא ניצלה, זה מעל הטבע. מעכשיו נחגוג לבנות שלנו יום הולדת שני, בראש חודש חשוון. יום הולדת שבו הן ניצלו".

בשבוע של השבעה הבנות לא הלכו לבית הספר. "בהתחלה אלישבע עוד הלכה, אבל אחרי שני שיעורים ביקשה לחזור הביתה". עכשיו הן יושבות בחדר סמוך. לבושות יפה, שיערן אסוף בקפידה, מתפנקות זו ליד זו.

"הכל פתוח, ואנחנו מדברות על הכל, ואפשר להגיד הכל", אומרת עליהן דבורה, נדהמת מהכוחות שלהן, מתעצומות הנפש הגדולות, שבלי משים היא מעבירה להן בעצמה. "אני נותנת להן את האפשרות להיפתח, לדבר על התחושות שלהן, ובמקביל, להיות ילדות שמשחקות וצוחקות ונהנות.

"אנשים טובים מהקהילה ומכל רחבי הארץ מעניקים להן מתנות ופינוקים, מנסים להמתיק את הכאב. גם ילדים מהבניינים הסמוכים לבית הזמני, שלא הכירו אותן קודם, נרתמו לעזרה. משפחה אחת נתנה עגלת בובות, רבים נתנו משחקים, מדבקות.

"שאלתי את איילת איזו מתנה היא רוצה על זה שהצילה את אלישבע, והיא אמרה הובר בורד", דבורה מחייכת. "מישהו כתב את זה באיזה פורום של ביתר, ובתוך כמה שעות היה לנו כזה בבית".

הלב מחסיר פעימה כשהיא מספרת שאחת הילדות של קרובי משפחה אמרה לאלישבע בת ה־6 וחצי שהיא רוצה מתנות כמו שלה. "אלישבע ענתה לה: 'אל תתפנקי, האחים שלך לא נפטרו'".

• • •

לאחר האסון נפתח קמפיין גיוס המונים לסיוע למשפחה. בסרטון שהופץ ברשתות החברתיות, דבורה וראובן פונים בכאבם אל לב הציבור.

"אני הבטחתי לבנות שאנחנו נמשיך להיות משפחה שמחה ונגדל אותן בשמחה", אומרת שם דבורה בדמעות. "ובעזרת השם, ה' ישלח לנו עוד ילדים ונמשיך להיות חזקים ומאושרים. אבל אין כוחות לבד. זה ניסיון קשה. אני צריכה את העזרה שלכם".

כמיליון שקלים כבר נתרמו בקמפיין שהסתיים בתוך שבוע, אבל המשפחה עדיין זקוקה לכל עזרה שתוכל לקבל. גם עבור שיפוץ הדירה ושיקום חייהם, וגם עבור הטיפול בילדות, אלו ששרדו ללא פגיעה פיזית, אבל נפשן הרכה מצולקת לנצח.

"בעזרת השם, עם טיפול נכון הן ייצאו מזה", מבטיחה דבורה. "זה לא בזכותי, זה רק מהקדוש ברוך הוא. אם היית מכירה אותי קודם, לא היית מאמינה שאני מסוגלת לדבר ככה. מסוגלת להיות חזקה ככה. אבל אני מקבלת הרבה כוחות מהאמונה".

batchene@israelhayom.co.il

לסיוע למשפחת גינזבורג ניתן לתרום לבנק מרכנתיל 17, סניף 734, חשבון 5804, על שם ראובן ודבורה גינזבורג

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו