אמת או חובה

מצב חדש בבית: המטבח שלי צריך לספק ארוחות מלאות סביב השעון. נגמרו לי הילדים שמקבלים צהריים בגן + עוד לא התחילו לי בני הנוער שיושבים עם חברים לאכול בחוץ = שפחתכם היא טבח צה"לי שמאכיל ארבעה גדודים ביום ומקנח את הזיעה בסינר. 

קפיצת גדילה. כמו של תינוק, רק של משפחה. אך אתמול הייתי חותכת תפוח אחד לכולם. היום הם שואבים את כל סלסילת הפירות במהירות של 100 מגה, שותים סטייקים לארוחת בוקר, וכשהצלחת ריקה - לועסים את השולחן. ברוך השם, שרק ימשיך. תדירות האספקה מדהימה. איך יכול להיות שהם כל הזמן בשריים, כי כל הזמן הם עם שניצל בפה, ובמקביל נגמרים לנו עשרה קרטוני חלב בשבוע? ולאן נעלמות הקניות? אני ממלאת מזווה גדוש, וכנופיית ליסטים עוקצת את התכולה, מותירה גרגירי שומשום דבוקים למדף ודלת נעה על צירה. ברוך השם. לא מתלוננת. רק אל תשאירו על המזרן את הכפית הדביקה של המעדן. 

כהיערכות לאזעקת הרעב היומית, הכנתי סיר אורז גדול ולידו - סורי, אין לי את זה ביותר ירושלמי - סיר שעועית לבנה ברוטב עגבניות. הילדים חדרו אל היעד רעבים. התחלתי להגיש. בעודו בוחש בצלחתו, שאל אחד הקטנים מה שמתי ברוטב. הם שונאים עגבניות. עניתי אמת לשעתה: יש בזה שעועית ורוטב שעועית. הבינוני הלך למטבח לקחת כוס מים וצעק: אז למה יש פה רסק עגבניות? הסברתי שתכננתי להכין פסטה ברוטב עגבניות, ונזכרתי שהם לא אוהבים עגבניות, אז הכנתי משהו אחר. הבינוני חזר מהמטבח ואמר שרסק העגבניות פתוח. השנייה הרחיקה את הצלחת. מה קשור עגבניות! צעקתי. זה שעועית ברוטב שעועית! אכלתי את כל הסיר לבד. 

•  •  •

עת השתחררתי הרופאים המליצו לי ביקור חודשי אצל ליטל ציפורניים, ואני מקפידה ללכת ולראות בזה מדיטציה. ישבתי שם וחשבתי על השקרים. השקרים שאנחנו מספרים לילדינו ושום נזק לא נגרם להם - מפיית השיניים ועד שעועית ברוטב שעועית. שום נזק, למעט הידיעה שאמא לא דוברת אמת. שקרים שקטים, שקרים קטנים, בתוך ליבנו ישנים. 

וכמה שהאכילו אותי מזה, ככה אני מאכילה את הילדים. קולה זה למבוגרים. אם תבלעי את המסטיק, תהיה לך חסימת מעיים. לא מצאתי בסופר את השוקולד שביקשת. אין בזה קישואים. אל תעשה את זה, העיניים ייתקעו לך ככה. זה דבש בבננה. 

השקרים הם הקביים שלנו. איך אפשר בכלל לשרוד את טורנדו גידול הילדים בלי לאיים בשוטר. בלי להגיד שהמחשב צריך לנוח עכשיו, אחרת יהיה לו וירוס. שנשיקת אימהות מרפאת פצעים כי יש בה חומר מיוחד. שלא זרקתי את היצירה. שלא, את לא יכולה את הטלפון של אמא, הולכת להיגמר לי הבטרייה. וכן חמודים, אנחנו הולכים לישון מייד אחריכם. וביום שישי בבוקר: גם אמא ואבא תכף הולכים לעבודה. ובדרך למקווה: אני הולכת לחברה. 

שניצל עשוי משניצל, שיקרו מיליונים. לא דיברנו עליכם באנגלית, משקרים כעת עשרות אלפים. הציור מקסים, איך עשית את זה? מתפעמות דורות של נשים עייפות שאין להן כוח למצוא עידוד מדויק יותר. אבא התפלל מוקדם וחזר לישון, ממלמלים דורות של אבות. "רד־בול שורף לילדים את הכבד. אני מכירה ילד שמת מזה". "המנגינה של האוטו־גלידה? זה סימן שנגמרה להם הגלידה". אין לנו ברירה אלא לשקר. רק סופרמן יכול אחרת. 

אנחנו דור שלישי ל"חדר מיון סגור" ו"הולכים הביתה, הים הולך לישון". אנחנו מגלגלים קדימה את מה שאמרו לנו, הרבה אחרי שגילינו את הכזב. כל החילונים מקנאים בדתיים בסתר והיו מתים שיהיה להם כזה שולחן שבת. אם אתה רוצה להיות חזק, תאכל את הקציצה. אנחנו שומרים לכם את כל הציורים במקום מיוחד. רחב היתה מוכרת מזון.

כדי לחסום מליבם כאב ופחד אנחנו אומרים להם שהדגים לא מתו, החזרנו אותם לחנות. שלכל סיר יש מכסה. שסבתא נסעה לטיול והיא תחזור פעם. ש"אבא ואמא נפרדים אבל ממשיכים לאהוב אחד את השני". שהבית נעול, וגנבים לא יכולים להיכנס סתם כך. ואיזו תשובה יכולה להיות לשאלה "אמא מה זה פורנו?" שנשאלתי אחרי שבחדשות דיברו על טראמפ וכוכבת הפורנו, אם לא משהו שהוא על גבול השקר.

מצעד השקר ההורי הגדול יכלול גם את "טוב, נראה". "אחשוב על זה". "אדבר על זה עם אבא ונחליט". וכמובן, "אמא ואבא לא משקרים אף פעם". הם רואים אותנו משקרים לאחרים עליהם, ויודעים שאנחנו יודעים, וכולם בסדר עם זה. "בני איחר לבית הספר מסיבות אישיות". "בתי לא עשתה את שיעורי הבית בחופש שלא באשמתה". כולם משתפים פעולה במשחק המילים. 

בישראל אנחנו משקרים שקרים שזר לא יבין. שהפיגוע נורא רחוק. ש"הם" לא יכולים להגיע אלינו. שלא יכול לקרות משהו נורא ליד הבית שלנו. בטלמון, יישוב אהוב שבו גרתי במשך שנים ארוכות, בכל פעם שהיה נופל החשמל - והוא היה נופל כל הזמן - הייתי רצה לנעול את הדלת. תודעת מחבלים חזקה. כשהילדים שאלו למה, אמרתי שצריך לנעול את הדלת בגלל חזירי הבר. בטיולי השבת הייתי אומרת להם לא להתרחק ממני יותר מדי, כי "יש חזירי בר". כשיתגייסו לקרבי הם יהיו נחושים להילחם בחזירי בר. והנה השקר הישראלי מכולם: הם לא יתגייסו, לא לקרבי ולא לא־לקרבי, כי עד שיגדלו לא יהיה צבא. תקוות האימהות הכי כוזבת והכי מכאיבה. 

ולמרות המריחות האלה על קירות חייהם, הם דבקים באמת. מסתכלים בעיניים פשוטות על המבוגר המחרטט, ואומרים אמת. אתה יודע שהתבגרת כשאתה משקר בלי קושי. 

•  •  •

כשאבא של טלי נפטר, היא סיפרה איך הניח תפילין כל יום מימיו. בגטו הצליח להחביא את התפילין. כשהיה מאושפז במצב קשה, בניו הניחו איתו. כך עד יומו האחרון. הבן שלי שמע את הסיפור שבוע לפני הבר־מצווה. הוא החליט לא לפספס, הכריז תחרות עם עצמו, שלא ייפול לו יום מהלוח. 

ובאחד הימים בחופש הגדול, שלושה שבועות אחרי הבר־מצווה, הוא התעורר מאוחר ושכח, ושיחק בפורטנייט, ושכח, ופתאום שקעה השמש, והוא התקשר אלי מהבית של אבא שלו מבולבל ושאל אם מותר להניח עכשיו. הסתכלתי אל החלון. היה חושך בחוץ. העצב נשפך מהנייד שלי. הלך היום. הצטערתי שלא הייתי שם כדי להזכיר לו מוקדם יותר. רציתי כל יום, הוא אמר, ועכשיו זה אבוד. 

נפילה כזאת היא התרסקות. כמו בדיאטה. כאשר אבדתי - אבדתי. שלוש דקות ישבתי מול הטלפון הסגור. התקשרתי אליו שוב. אמרתי שביררתי. אשכנזים מניחים תפילין 30 יום לפני הבר־מצווה? מתברר ש־30 הימים הראשונים הם פיילוט! לא סופרים אותם. זה כדי להתרגל. אז לספרדים זה 30 יום אחרי הבר־מצווה. והנה, בדקתי ביומן. אנחנו שלושה שבועות אחרי. הכל בסדר. נפל לך יום אבל בכלל לא התחילה הספירה. מזל שאתה ספרדי. זה היה השקר הכי יקר בחיים שלי. והילד נוחם, ואור בקע מהנייד, ומאז הוא מניח בלי לפספס, עומד במטרה שהציב לעצמו, ואין חלל פנוי.

emilya@israelhayom.co.il(איור: בת־אל בן חורין)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו