להקדים או לחכות

סוף השבוע הנוכחי אמור להיות מבחן, עוד מבחן, לכנות כוונותיו של חמאס. אם הגדר תהיה שקטה, אם לא ישוגרו בלונים ועפיפונים, יוכיח חמאס כי פניו אכן לרגיעה, ויוכל לטעון כי ירי הרקטה לבאר שבע היה טעות, פליטת כדור, פרצה שנסגרה.

אם זה לא יקרה, תתקשה ישראל להימנע לאורך זמן מפעולה. ניסים, דינם שהם עתידים להסתיים. שלשום בבאר שבע היה נס: מערכת ההגנה האווירית לא פעלה, הרקטה פגעה ישירות בבית. הפער בין נפגעים בנפש לנפגעי חרדה היה 45 שניות של תפקוד מושלם של האם. טוב יעשה פיקוד העורף אם יגייס את המשפחה לקמפיין ההסברה הבא שלו על כיצד יש לתפקד בשעת חירום.

גם בגוש דן היה נס. לא רק כי הרקטה לא פגעה ביעד - היא כנראה כוונה לאחת הערים באזור - אלא כי התושבים כלל לא ידעו בזמן אמת שהיא נורתה. בשונה מיישובי הדרום, שבגלל הזמן הקצר שבין השיגור לפגיעה האזעקות בהם מופעלות אוטומטית, בגוש דן האזעקות מופעלות ידנית, על ידי חיילים בחמ"ל של פיקוד העורף (שיושב באחד מבסיסי חיל האוויר, כדי להיות מסונכרן עם מערך ההגנה האווירית).

החיילת שישבה במשמרת ביום שלישי בלילה ראתה את השיגור. המכ"ם חישב מייד כי הרקטה לא תפגע בשטח מיושב אלא תיפול בים. בידיה היתה האפשרות אם להיות ראש גדול, לא לקחת סיכון ולהפעיל את האזעקות, או להיות ראש גדול יותר, לסמוך על המערכת ולתת לתושבי גוש דן להמשיך לישון בשקט. היא בחרה באופציה השנייה; זה היה הפער בין בוקר שקט אתמול במרכז, לבוקר עצבני במיוחד עם לחץ כפול ומכופל "להיכנס בהם".

במסרים שהעביר שלשום לישראל, טענה צמרת חמאס כי היא לא אחראית לירי. "טעות", כינו זאת בארגון. עובדתית, נראה שהגרסה הזאת נכונה: על פי כל הסימנים הירי הזה אכן נעשה שלא בהנחיה מגבוה. עושה רושם שיחיא סינוואר ואיסמעיל הנייה אכן הופתעו; בעיקר הם חששו מזעמם של המצרים, שאנשיהם שהו באותה שעה ברצועה בעוד ניסיון לקדם את שיחות הפיוס והרגיעה.

את ישראל זה לא צריך לעניין. הרקטות שנורו שייכות לחמאס. הן נמצאות במתקן שלו. הן מוקמו, מבעוד מועד, כך שיפגעו בשתי ערים מרכזיות בישראל. יתכבד הארגון, אומרים בישראל, וישמור טוב יותר על מתקניו, על אנשיו ועל האמל"ח שלו, ולא יגלגל עיניים בדיעבד, ואם יש לו בעיה עם סוררים מתוכו - שיאתר אותם ויטפל בהם.

 

המחיר של "הכל או כלום"

זה, בתמצית, המסר שהועבר לשלל המתווכים (מערבים וערבים) שניסו אתמול ושלשום לכבות את האש שפרצה בדרום. אי אפשר לסמוך עוד על חמאס. הוא לא עומד בהסכמים איתו, והוא לא שולט בשטח. ראשיתו של המשבר ביום שישי שעבר. זה אמנם היה יום השישי השלישי ברציפות שבו היתה אלימות על הגדר, אבל בפעם הזאת נתוני היסוד היו שונים: גם בגלל היקף האלימות, ובעיקר ניסיון הפריצה של כ־20 מחבלים לשטח ישראל, שהסתיים בהריגת שלושה מהם (בסך הכל נהרגו בשבוע שעבר 7 פלשתינים ו־204 נפצעו), ובעיקר בגלל כפיות הטובה של חמאס, שהבעיר את הגדר שעות לאחר שהוכנסו לעזה 4 מכליות עם סולר.

הזרמת הסולר היא הסיפור כולו על קצה המזלג. בעזה יש כארבע שעות חשמל ביום. זה מה שהרשות הפלשתינית, שדרכה עובר הכל, מוכנה לתת, כחלק ממאמציו של אבו מאזן לחנוק את חמאס. האו"ם, מצרים, קטאר - כולם ניסו ללחוץ על אבו מאזן להתגמש, ולו כדי למנוע קטסטרופה הומניטרית ברצועה. לשווא; יו"ר הרשות חזר ואמר שזה הכל או כלום: או שהוא מקבל את השליטה המלאה ברצועה, לרבות בלוחמים ובנשק, או שמצידו היא יכולה להיחנק.

אחרי שנכשל בכל ניסיונותיו לפתור את המשבר, ומחשש שזעם התושבים יופנה כלפיו, הסיט חמאס את האש לישראל. האירועים על הגדר, שהחלו ב"צעדת השיבה" ב־30 במארס, ונמשכו אל טרור העפיפונים והבלונים, נועדו לומר לישראל - תפתרי לנו את הבעיות, או שתידרדרי למלחמה שאת לא רוצה בה. בישראל אכן פעלו; ממניעים הומניטריים, וממניעים מעשיים. מלחמה היא תענוג קטן, ומקבלי ההחלטות רצו להיות מסוגלים להסתכל במראה ולומר לעצמם ביושר שעשו הכל כדי להימנע ממנה (בטח כאשר הקשב הביטחוני מופנה לצפון).

כחלק מכך אפשרה ישראל, בסיומו של מו"מ ארוך ומתיש, את הכנסת הסולר לרצועה במימון קטארי. זה היה לכאורה אירוע טקטי, אבל מאחוריו עמד הישג אסטרטגי עצום לחמאס: לראשונה הוא קיבל יחס של ישות עצמאית, והפסיק להיות סניף של הרשות הפלשתינית. העולם, ואפילו ישראל, הכירו בו דה־פקטו כמדינה שדברים מתנהלים מולה במישרין; מעשית, גם אם לא רשמית.

בישראל היו בטוחים שחמאס יאמר תודה. יישב בשקט, ויקבל עוד סולר ואולי גם הטבות נוספות. אבל חמאס נהג הפוך. האירועים על הגדר, שעות ספורות לאחר שקיבל את הסולר, היו אלימים מאוד. הם הבהירו כי הארגון נקט שיטה של להגביה את האש בניסיון לקבל עוד הטבות, תוך ניצול רצונה של ישראל להימנע ממלחמה.

 

מספיקה מנהרה אחת

שר הביטחון ליברמן אמר השבוע בשיחות סגורות שזה היה מבחינתו הקש האחרון. שלחמאס יש פגם גנטי, והוא בועט בדלי בכל פעם. שרק אצלנו בוחרים לשמוע את מתק השפתיים של מנהיגיו, ולהתעלם ממעשיהם בשטח. שכמו אצל היטלר או חומייני בעבר, גם כאן אנחנו משכנעים את עצמנו ש"יהיה בסדר", וכשנתעורר ונבין שלא בסדר כבר נשלם מחיר.

השיטה הזאת של הקלות תמורת אלימות צריכה להיפסק, הוא סבור. כל האפשרויות מוצו בשבוע שעבר, ועכשיו צריך לדבר עם חמאס בשפתו, שפת הכוח. ללכת למהלך אלים, מראשיתו, גם כדי לקצר את משך המערכה וגם כדי להנחית על הרצועה מהלומה כזאת שתבטיח שקט לשנים. האלטרנטיבה היא עוד אירועים, עוד בלונים, עוד רקטות וחלילה גם הרוגים וחטופים, ואז פעולה. עדיף להקדים מאשר לחכות.

 

שינוי קו בתזמון לא מפתיע. ליברמן עם הרמטכ"ל // צילום: אריאל חרמוני/משרד הביטחון

 

מתנגדיו של ליברמן טוענים שזה הכל פוליטיקה. שעד יום שישי שעבר הוא דיבר בזכות שיקול הדעת והמחשבה המעמיקה, אבל עונת הבחירות, ומצבה של מפלגתו בסקרים, הובילו אותו לשנות קו. לנפתלי בנט זה קרה לפניו; גם כמה מראשי מפלגות האופוזיציה דחקו השבוע לפעולה, שלא יהיה להם שום חלק באחריות לתוצאותיה.

מי שהתלהבו פחות לשעוט לרצועה הם ראש הממשלה נתניהו והרמטכ"ל איזנקוט. זה לא רק האופי שלהם, שמחפש פתרונות יצירתיים למצבים מורכבים, אלא בעיקר הניסיון. שניהם בוגרי מספיק סבבים כדי לדעת את מחירם (לא מעט הרוגים ונזק בצד הישראלי, והרבה יותר בצד הפלשתיני), את הקלות שבה אלה שצידדו בהם הופכים לגדולי המקטרגים שלהם (מתוך הקואליציה ובציבור), ואת הסיכוי הקלוש לשנות באמת מן היסוד את המציאות ברצועה ("במקרה הטוב המערכה תסתיים בנקודת ההתחלה שלה, במקרה הסביר בנקודה רעה בהרבה", אמר השבוע בכיר מדיני).

בין שני הקטבים האלה נע הקבינט שלשום. ההימנעות מהצהרות דרמטיות בסיומו יכולה להעיד שהגענו לקצה: שמרווח התמרון הצטמצם לאפס, ואם לא יחול שינוי משמעותי - נידרדר למערכה. סביר שישראל תבכר מערכה אווירית, מנגד, כדי לצמצם למינימום את היקף הנפגעים; ניסיון העבר מלמד שאתה יודע איך אתה נכנס למערכות כאלה, אבל לא איך אתה יוצא מהן. מספיקה מנהרה אחת, אירוע חריג אחד, וגם כוחות היבשה יחצו את הגדר.

דומה שרק חמאס יכול למנוע זאת. הירי השבוע לכד אותו בפינה, ולא משנה אם הוא היה מכוון או שגוי. חובת ההוכחה עליו, וממנה ייגזר ההמשך - שקט או הסלמה. אם בעזה ימנעו היום אלימות על הגדר, הדילמה תחזור לישראל. אם נראה מהדורה חוזרת של ימי שישי האחרונים, חמאס בוחר במלחמה. יחד עם השיגורים לבאר שבע ולגוש דן תהיה לישראל מלוא הלגיטימציה - פנימית ובינלאומית - לפעול נגדו, בהיקף שתבחר.

סיור קצר בדרום העלה שסימנים למלחמה אין עדיין בשטח. גם אם בישראל נפל הפור, ה"פעל" טרם ניתן. תגבור הכוחות יתבצע היום כמדי שישי, לקראת אירועי הגדר. נכון לאתמול גם לא גויסו מילואים. מהלכים כאלה ייתנו אינדיקציה לחמאס, וישללו אפשרות למכה מפתיעה כמו זאת שפתחה את מבצעי עופרת יצוקה ועמוד ענן (להבדיל ממבצע צוק איתן, שישראל נגררה אליו). זה לא אומר שאי אפשר להתחיל במהלך אווירי, ולצרף כוחות קרקע בהמשך, אבל בהינתן איום המנהרות והצורך לאבטח - ואולי לפנות - את יישובי העוטף, נדרשים מהלכים מסוימים, שנראה כי טרם בוצעו.

גם בעוטף מבינים שעכשיו זה הזמן. שאחרי חודשים של טרור ושריפות וחיים שאינם חיים, יש הזדמנות לשינוי. יכול להיות שהדרך לשם תעבור בימים או בשבועות של לחימה, ואולי אפילו בפינוי זמני מהבית, אבל זה שווה מבחינתם את השקט שאמור לבוא אחר כך: צוק איתן אפשר 44 חודשי שקט, והציפייה כעת היא לחזור ל־29 במארס - יום לפני שהמהומה פרצה.

ספק אם זה יקרה בלי מהלך דרמטי. גם אם הגדר תישאר היום מיותמת, דבר בבעיות היסוד של עזה לא ישתנה. חשמל, מים, ביוב, תעסוקה - כל אלה ימשיכו לייצר לחץ על חמאס למצוא פתרונות. עם כל הכבוד לסולר הקטארי, מדובר בפלסטר, לא יותר. עזה זקוקה לשיקום עמוק, יסודי, שלא נראה באופק: לא רק כי אבו מאזן מערבב ומכשיל, אלא כי ישראל לא תאפשר אותו בלי פירוז מלא של הרצועה - שחמאס לעולם לא יסכים לו.

המשמעות היא שהמערכה תגיע, במוקדם או במאוחר. זה מה שעמד בתקופה האחרונה, ובעיקר השבוע, בלב הדילמה הישראלית: להקדים או לחכות. יש נימוקים טובים לכאן ולכאן. הבחירות לרשויות המקומיות, למשל, והפגיעה בשנת הלימודים, והחשש מגלישה לחורף, והידיעה שאין מלחמות טובות - כל אלה בצד המרסן, נוסף על הרצון למנוע נפגעים כמובן. מאידך, קיים החשש התמידי שנופתע וניגרר לפעולה בנקודת פתיחה רעה יותר, שבה ההישג כבר יהיה בידי חמאס.

 

לעזור לרמטכ"ל לנצח

הרמטכ"ל היה השבוע בביקור עבודה בארה"ב, כאורחו של מקבילו האמריקני. בחלקה השני של הנסיעה הוא היה אמור להשתתף באירוע התרמה גדול של "אגודת ידידי צה"ל בארה"ב ובפנמה", שהתקיים שלשום בניו יורק. ביום שלישי בערב נחת איזנקוט בעיר, ובדרכו למלון קיבל את ההודעה על הירי לבאר שבע. הוא הסתובב - וחזר לשדה התעופה. טיסת אל על עוכבה בכמה דקות כדי לאפשר לו לתפוס אותה לארץ.

איזנקוט ספג השבוע ביקורת לא הוגנת מצידו של ח"כ דוד ביטן. כדרכו, הוא הבליג; אין לדרג המקצועי הזכות להתעמת עם נבחרי ציבור. כדרכו, הוא גם נפגע; פחות מהסגנון, ויותר מהתוכן. איזנקוט לא קובע את המדיניות, הוא מיישם אותה. מי שאחראית, לטוב ולרע, היא הממשלה. בסמכותה להחליט אחרת, והוא יבצע.

 

ניסים, דינם להסתיים. הריסות הבית שנפגע מרקטה // צילום: דודו גרינשפן

 

בצה"ל חוששים שזה היה סימן לבאות. שאם המערכה בעזה תצליח, הקרדיט יהיה של הפוליטיקאים, ואם היא תיכשל - האחריות תוטל על הצבא. לא שהצבא פטור מאחריות, בטח אחרי הצהרותיו בתגובה להתראות של נציב קבילות החיילים בריק על מצב צבא היבשה. אך להגינות בסיסית מצפים במטכ"ל, ולמצער - לשותפות גורל.

איזנקוט אמור לסיים את תפקידו בעוד 72 ימים. מחליף עדיין אין, וכמו שהדברים נראים גם לא בטוח שכדאי לו להוריד את טבלת הייאוש מהמקרר. איש אמנם לא מדבר על הארכת קדנציה, וגם הוא שולל זאת בתוקף, אבל בצירוף נסיבות של מערכה בדרום ושנת בחירות זה עשוי לקרות. דברים מוזרים מזה כבר אירעו.

גם כאן, מתחייבת החלטה. המחליף, ולא משנה מי זה יהיה, חייב זמן להתכונן ולחשוב. במציאות הביטחונית הקיימת, עם הנפיצות בצפון ובדרום, לא הגיוני שלא לתת למי שימלא את התפקיד הסופר־רגיש הזה את מלוא התנאים להצליח.

זה לא אומר בהכרח שאסור להחליף את איזנקוט; חוק הוא חוק, וצריך לפעול לפיו למעט במקרים חריגים. זה כן אומר שחייבים להחליט: לרמטכ"ל לוקח זמן לגדול לתוך התפקיד. זה לא קורה ברגע. מי שרוצה רמטכ"ל מנצח, צריך לעזור לו לנצח. עיכוב ההחלטה עושה בדיוק את ההפך מזה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו