חשיפת המנהרה בעזה הוכיחה: פני חמאס אינם לרגיעה

המנהרה שנחשפההיום (חמישי) , ושהובילה פרוזדור חדירה תת קרקעי מחאן יונס לעבר יישובי עוטף עזה, היא הישג מודיעיני לצה"ל, אולם יותר מכל החשיפה הזו מציגה את המצב האמיתי – המערכה הזו רחוקה מלהסתיים ומה שהיה לפני 2014 , אמנם השתנה, אך לא באופן מהותי.

חשיפת מנהרת הטרור בעוטף עזה, על האף האחיזה המודיעינית הארוכה בת מספר חודשים, היא לא הישג ששווה להתפאר בו. החשיפה הזו היא אמנם סיכול של פיגוע חמור ופוטנציאלי, אך היא מציגה באופן חד וברור שפני חמאס אינם לרגיעה, ומעבר לכך, יש לו יכולת אופרטיבית לשוב ולאיים על העוטף בדומה למצב שהתרחש לפני ארבע שנים, אותה סיטואציה שגררה את ישראל למבצע מוגבל.

בעקבות לקחי מבצע "צוק איתן" השקיעה מערכת הביטחון סכומי עתק בסיכול איום המנהרות, המהווה תיגר משמעותי על הריבונות הישראלית מתוך תווך תת קרקעי, ואולם מדובר בעיקר בפעולה שמהותה מגננה. בהינתן שכך, נסו לשער מה מתהווה אם הפעולה הזו "מפספסת" בעיתוי או במיקום, והנה לכם פיגוע תופת שמשנה מצב.

האם זה מה שנדרש? והאם זה מתחבר במשהו למושג "הרתעה"? התשובה היא לא, ולא. המערכת הסיכולית של מנהרות בשטחינו היא "רשת ביטחון" למצב בו נחפרה מנהרה וכל שנותר הוא לפוצץ אותה משטחנו, אולם הפתרון שבאמת נדרש הוא למנוע חפירת מנהרות כאלו בכלל, ולסכל את המצב הזה מיסודו בפרט, כלומר, חמאס צריך להפסיק ולחפור מנהרות, וזאת מתוקף ההבנה שפעולה כזו מהווה בעצם פתיחתה כעילה למלחמה.

צילום: דובר צה"ל

צילום: דובר צה"ל

אבל חמאס, כמו תמיד, מצליח לגרור את ישראל לגחמותיו. הם ממשיכים לחפור ואנחנו משקיעים מיליארדים כדי לגלות, במקום לעשות את מה שבאמת נדרש והוא לגרש את ארגון הפושעים הזה מהרצועה ולייסד מערכת אחרת. כך, הכלכלה הישראלית ממשיכה להיות משועבדת לפרויקטים ביטחוניים, אזרחי העוטף חיים תחת איום מתמשך, ובעצם שום דבר רציני לא קורה כדי לשפר את מצבם באופן מהותי.

לו ראשי חמאס היו מבינים שכל חפירה לכיוונינו מהווה פתיח למהלומה קשה שצמרת הארגון הייתה סופגת, הם לא היו מעזים לעשות זאת מראשית הדברים. אבל מדינת ישראל שאימצה קו תבוסתני כלפי חמאס מתהדרת בהישגים טכנולוגיים מחד, ומנגד ממשיכה ליצור חיים בלתי נסבלים לתושבי העוטף. הדבר הזה ראוי לביקורת חריפה – כך לא נוהגים כלפי אזרחים.

נפתלי בנט, אביגדור ליברמן // צילום: גיל אליהו, ג'יני

פגיעת רקטה בשדרות, אוגוסט 2018 // צילום: דודו גרינשפן

תפקיד המדינה הוא לאפשר להם אורח חיים נורמלי, ותפקיד הצבא הוא למנוע ולא רק להרחיק מהם איומים. בפועל, האיומים מתקרבים, לעיתים מתממשים, ודי בכך כדי לתת לטרור נקודות. מה עוד יקרה עד שנחליט למגר את ארגון הטרור הבלתי מחויב למציאות?

ניתן לשער שרק אירוע חמור מאוד וקשה מאוד ייאלץ את ישראל לצאת למתקפה שתשנה את המצב מיסודו, בדומה לפיגוע הקשה במלון פארק בפסח 2002, בטרם היציאה לחומת מגן. ממשלת ישראל כנראה חייבת לראות מרחץ דמים בכדי להחליט לאבד סובלנות לטרור, ולעשות את מה שנדרש.

במצב הזה אפשר להבין שיש כמה עשרות או מאות אלפי תושבים בסביבת עוטף עזה שישלמו מחיר יקר ביותר בדמים כדי שממשלתנו תיקח את האחריות הנדרשת ממנה ותעיף את ארגון הפושעים מחיינו. בהקשר הזה נדרש לומר שצודק השר וחבר הקבינט נפתלי בנט בביקורתו על מדיניות רופסת כלפי חמאס, בייחוד מצד השר האמון על מערכת הביטחון, אותו אחד שסיפר לנו שתוך 48 שעות ראשי חמאס כבר לא יהיו במקומם... אין מדובר כאן באמירות לריק – ישנם עשרות ומאות אלפי אזרחים שסובלים, ממש כך, מטרור יום-יומי בשעה שבירושלים מחפשים "שקט". ומי באמת נהנה מה"שקט" הזה? בטח לא תושבי עוטף עזה.

מסתבר שהצוק כבר לא כל-כך איתן, וצריך לחפש פטנט אחר – והוא לא יימצא בממד הטכנולוגי, הוא צריך להימצא בממד המנהיגותי, במקום בו לא נמנעים מהחלטות גורליות.

הכותב הינו אלוף משנה במילואים ומחבר הספר "האדם שבטנק"

העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!