תשעה ימים חלפו מאז נכנסה לתוקפה הפסקת האש ברצועת עזה ובשטח שורר שקט, אבל הפעילות על ספינת הטילים אח"י סופה לא נעצרה. החיילים אמנם רחוקים עשרות קילומטרים מזירת הלחימה, אבל התדרוכים הרבים שאליהם הם ממהרים מעידים על תכונה. חלקם מנקים את הספינה, אחרים דואגים לחמש ולהשלים את מלאי אמצעי הלחימה שהתרוקן. "אין לנו זמן לנוח או להתרפק על הצלחת המבצע ועל השגת היעדים", מספר מפקד הספינה, רס"ן ר', "אנחנו כבר מתכוננים למבצע הבא. יש הרבה פעילויות ומבצעים ששייטת הסטי"לים עושה, אבל אי אפשר לדבר עליהם, ורמת הסיווג הגבוהה לא מאפשרת לרובם להגיע אל התקשורת. אני מדבר איתך על לפחות 30 מבצעים בשנה, שאח"י סופה משתתפת בהם". לוחמי הספינה כבר רגילים להיות "שקופים", כאלה שעושים את עבודתם בשקט, ממש מתחת לרדאר. הם לא זוכים להילה של הטייסים או של אנשי הקומנדו. העובדה שאור הזרקורים במבצע "עמוד ענן" הופנה הפעם גם אליהם, בניגוד לכרגיל, תופסת אותם קצת נבוכים: השתיקה הפכה עבורם לחלק בלתי נפרד מהשיגרה, עד כדי כך שגם כשניתנת להם ההזדמנות לדבר, המילים לא יוצאות להם בקלות מהפה. "התהילה שלנו נובעת מעצם החשאיות שאופפת את כל מה שאנחנו עושים", מסבירים החיילים על הסיפון, כשאני מנסה להבין אם הם מתוסכלים מהאלמוניות שנגזרה עליהם. רק כשאני שואלת אם הם לא מתקנאים בטייסים הנערצים, אחד הלוחמים מסנן: "גם כשכבר עושים עלינו כתבה, מדברים על חיל האוויר". צחוק של מבוכה נשמע בחדר, אך הוא לא פוגע ולו לרגע בצניעות של הלוחמים המיוחדים הללו. תקיפות חיל הים במבצע "עמוד ענן"
צילום: דובר צה"ל
"אסור למצמץ לרגע"
בשבוע שעבר, בימים המתוחים של המבצע, שייטה אח"י סופה מול עזה. נוכחותה בים, במרחק לא רב מהחוף, חשפה את יושביה לסכנת ירי מתוך הרצועה, ולכן היא לא הגיעה אפילו פעם אחת למצב של עגינה מוחלטת. היא תמיד היתה בתזוזה, וחייליה שמרו על ערנות מירבית מפני אפשרות שיותקפו.
באחד מלילות המבצע, בסביבות שתיים לפנות בוקר, זה כמעט קרה. אמצעי המעקב התריעו מפני מטרה ביבשה שעלולה לירות לעבר הספינה, והאזעקה הופעלה.
התותחן, סמל קיריל: "כל 60 הלוחמים קפצו בבת אחת ורצו לעמדות. היו לי דפיקות לב מואצות כשהבנתי שאולי יירו עלינו בעוד רגע. שניים מהחבר'ה שרצו מהר עפו במדרגות. אבל לא היה פחד ולא היתה היסטריה. היה ריגוש עצום, והאדרנלין זרם בגוף, אבל אני לא זוכר תחושת פחד".
הם אפילו מצאו על מה לצחוק. "בזמן שכולם רצו ומיהרו, גם הטבח נכנס למטבח, כי הוא לא רצה להפריע לכולם להגיע לעמדות שלהם. מאז אנחנו מסתלבטים עליו, שגם בזמן אזעקה הוא מתייצב בעמדה שלו".
"ההגנה על ביטחון הספינה מצריכה דריכות מלאה כל הזמן", אומר סרן עודד, קצין ההגנה והאלקטרוניקה של הספינה. "צריך לעקוב אחרי כל מטרה שעשויה לצאת מהים ולוודא שהיא לא מסכנת אותנו. המוטו שלנו בפעילות הוא שאסור למצמץ לרגע, כי ברגע שממצמצים, דברים רעים קורים".
וירו עליכם? הייתם בסכנה-
"נקודת ההנחה היתה שבדיוק כמו שיש בעזה טילים נגד מטוסים, כך גם ינסו לפגוע בספינות. אמנם לנו אין את כיפת ברזל, אבל יש לנו אמצעים אחרים שמסייעים לנו ליירט פצצות מרגמה ורקטות קסאם".
אחרי התשובה המתחמקת אני מבינה שהיו ניסיונות לפגוע בספינה, אך היא התגוננה בהתאם. מעבר לזה הם כבר לא מסכימים לומר.
סכנה נוספת שארבה לפתחם של הסטי"לים הגיעה מסירות הדיג העזתיות. במבצע "עופרת יצוקה" ניסו סירות דיג עם מחבלים להתקרב לכוחותינו, אבל הפעם הגיזרה הזאת היתה שקטה.
את הזמן הממושך בלב ים ניצלו אנשי הספינה גם לאיסוף מודיעין על מטרות. "כשאנחנו מזהים שיגורים לעבר ישראל, אנחנו מדווחים לחיל האוויר, וככה סוגרים מעגל בין כל הגורמים ומסייעים גם מרחוק", אומר סרן עודד. "העובדה שלא תמיד מבחינים בנו מסייעת לנו מאוד".
לדברי סמל אנריקה, טכנאי המכ"ם, "החלק הקשה ביותר בהגנה על הספינה הוא זמן התגובה הקצר שיש מהרגע שבו מזוהה מטרה שעשויה לסכן אותנו ועד לרגע שצריך לירות לעברה. מהשנייה שטיל משוגר לעבר הספינה יש לנו בערך 20 שניות עד לפגיעה, מה שאומר שבתוך חמש שניות אני צריך לדעת בוודאות אם יורים לעברי, ובתוך ארבע שניות נוספות - להוציא את הטיל. הלחץ ברגעים האלה מטורף, אבל צורת העבודה הזאת מספקת את התוצאה האולטימטיבית".
סרן עודד: "מול חופי עזה הייתי בביטחון מלא מול המערכות. הדריכות הגבוהה והמקצועיות של החיילים איפשרה זיהוי מטרה בתוך שתי שניות בלבד. אני נמצא בחיל הים כבר שבע שנים, ואני יכול להגיד שהסטי"ל שלנו בטוח היום יותר מאי פעם מול חופי האויב, ורמת ההגנה שלנו טובה גם בהשוואה לציים אחרים בעולם".
"זה רק קצה הקרחון"
בניגוד לטייסי חיל האוויר, שיכלו לרדת מהמטוס בין גיחות ההפצצה ולקחת אוויר, הלוחמים באח"י סופה היו סגורים בספינה ימים ולילות ארוכים. הם חיו בג'ט-לג: רוב שעות היום נוצלו למנוחה ולשינה, רוב שעות הלילה - לתקיפות. זה לא שחסר משהו; בחדר הלוחמים, למשל, יש מסך טלוויזיה ואפילו פלייסטיישן להפגת השעמום. אבל חוסר הוודאות יכול לפעמים להוציא את האנשים משלוותם.
"כשיוצאים למבצע כזה, אנחנו אף פעם לא יודעים מראש לכמה זמן עלינו להיערך", אומר סגן גד. "לפעמים שוהים בים שבוע, לפעמים שבועיים, ולפעמים גם חודש".
איך מתמודדים עם חוסר הידיעה-
"זה משהו שאנחנו כבר רגילים אליו. העבודה שלנו קשה ואפורה, אבל הידיעה שאנחנו מגינים על הבית מסייעת ומגדילה את המוטיבציה. ברור שהחשיבות של המבצע היתה ברמה הלאומית, אבל היא בהחלט לא גולת הכותרת של המבצעים שבהם השתתפנו. זה רק קצה הקרחון של מה שאנחנו עושים. רק שעל השאר אנחנו לא יכולים לדבר".
במה שונה המבצע הזה מקודמיו-
"המבצע הזה נקרא מבצע 'רועש', כלומר כזה שאי אפשר להסתיר אותו. מעורבים בו גורמים רבים, ואי אפשר לפספס את הנוכחות שלנו מול חופי עזה".
הסיור על הספינה העצומה, שמשתרעת לאורך 62 מטרים, לא משאיר מקום לספק. הצפיפות רבה, אך הסדר רב: אין הרבה מקום לבלאגן. אחד החיילים ממהר להסביר שהמרחב האישי של כל אחד הוא מטר מרובע אחד בלבד. מהר מאוד אפשר להבין כי דווקא התנאים הקשים והקלסטרופוביה שמרגישים בספינה הם גם אלה שהופכים את הלוחמים ליחידה אחת, שפועלת בשיתוף פעולה מלא, כשכל אחד יודע שהתפקוד שלו תלוי בתפקוד של חבריו.
הטילים ומערכות המחשוב חדישים ומשוכללים. "זה הנוקמני וזה טיל הברק", מצביע ר' בגאווה על שני הטילים כאילו היו בניו. הטילים האלה סייעו לו לחזור מהמבצע האחרון עם תחושת סיפוק וניצחון.
הנווט, סמל טל, נמצא על גשר הספינה גם כשהגלים בים גבוהים וכשהגשם לא מפסיק לרדת. הוא מוקיר תודה לים שנשאר רגוע לאורך שמונת ימי "עמוד ענן". "בעבודה על הגשר אין מצב לרגיעה, והדריכות גבוהה מאוד. אנחנו העיניים של הספינה, ולכן אנחנו חייבים להיות בערנות לאורך כל שעות היממה. יש מצבים שבהם אני לא קם מהכיסא במשך משמרת שלמה, אפילו לא לשירותים, רק כדי לא להעיר את החבר שלי שישן. יש תחושת סולידריות והקרבה של אחד למען השני, והיא מתבטאת באופן הפשוט ביותר במשפט 'כשהגלים מתחזקים, החזקים מתגלים'".
יש גם ריבים-
"יש מתיחויות, בוודאי, וגם אם אתה רב עם מישהו, אין לך ממש לאן לברוח. הסיכויים שתיתקל בו גבוהים מאוד, ולכן חייבים לדעת לוותר, להתקדם ולהמשיך הלאה".
סגן גד: "כולם יודעים שבים לא רבים. כשמגיעים לחוף, מדברים על הכל ופותרים את המחלוקות. זה מצריך בגרות מצד החיילים".
סמל ליאור, טכנאי המכ"ם של הספינה, מתגורר באשקלון. הוא ראה במו עיניו את הרקטות ששוגרו מלב שכונות המגורים בעזה לעבר עירו, ולא תמיד היה יכול לסייע. "זאת תחושה מטורפת. אני נמצא בים, בלי קשר עם הבית, רואה את הרקטות שעפות על אשקלון, ולא יודע אם המשפחה שלי מוגנת או לא ומה מצבה. הדאגה כפולה. בסוף הלחימה גיליתי שאחת הרקטות נפלה פחות מקילומטר מהבית שלי".
אז איך מתמודדים-
"בזמן הלחימה כל המחשבות מוסטות הצידה והראש כולו מכוון ללחימה. אבל ברגע שמפסיקים ויש קצת זמן, המחשבה על הבית לא מרפה".
סגן גד: "אני זוכר שקיבלנו דיווח ששוגר טיל לעבר ירושלים, ואני גר בגוש עציון. אמרתי לעצמי בלב שאין סיכוי שהחמאס יירה לכיוון הבית שלי, כי יש סביבנו המון כפרים ערביים. זה היה מאוד משעשע לגלות אחר כך שדווקא שם פגע הטיל".
"פתחנו וסגרנו את המבצע"
ביום שבו החל מבצע "עמוד ענן" ציינה שייטת הסטי"לים 45 שנים להקמתה. במהלך השנים האלה היא השתתפה במבצעים בעלי חשיבות אסטרטגית ולאומית. היא נחשבת ליחידה המבצעית ביותר בצה"ל, תואר שנקבע על פי קריטריונים של מספר המבצעים, שעות הפעילות המבצעית ורמת הסיכון בפעילות. אף שהישגיה חבויים מהעין הציבורית, היא זכתה בשנה החולפת בפרסים רבים, ובהם פרס הרמטכ"ל ופרס שר הביטחון.
ההודעה על תחילתו של מבצע "עמוד ענן" תפסה את החיילים אחרי שבועיים רצופים שבהם לא יצאו הביתה. ההסלמה בדרום, בשילוב הידיעה על חיסולו של רמטכ"ל החמאס אחמד ג'עברי, לא הותירה ספק בליבם: הם הבינו שהפעם, בניגוד למבצעים המודיעיניים הרבים שאליהם הורגלו לצאת, הם יזכו להשתתף בלחימה רב-מערכתית משולבת, עם כוחות אחרים.
"ההתרגשות לקראת ההשתתפות בלחימה היתה גדולה מאוד", מספר סגן גד, קצין הגשר של הספינה, שאחראי לניווטה. "הרגשנו חלק ממערך לוחם גדול, וסוף סוף ניתנה לנו ההזדמנות ליישם במציאות את כל מה שלמדנו בתיאוריה".
לוחמי סופה אספו מטרות מודיעין תוך כדי לחימה והפגיזו את המטרות העוינות באופן מדויק להפליא. כך היה בפעולה של הפצצת מחנות החמאס בצפון הרצועה, בהשמדת מתקן חמאס הקרוב לביתו של ראש הממשלה הפלשתיני איסמעיל הנייה, ובחיסול פעיל הג'יהאד העולמי, אחמד נאחל.
"הספינה שלנו היתה אחת הדומיננטיות במבצע", אומר רס"ן ר'. "אנחנו פתחנו וסגרנו את המבצע, וזה כבוד גדול מאוד. בשייטת 3 יש כ-13 ספינות, והספינה שלנו היא מדגם 4.5, שאמצעי הלחימה שבה מיוחדים לתקיפה מדויקת של מטרות. יש לנו את התותח, שהוא באמת תותח תרתי משמע; הוא מסוגל לירות 80 פגזים בדקה, לטווח של עד 16 ק"מ. טילי ה'גיל' שעל הספינה מאפשרים ירי מדויק מהסוג שרואים בטלוויזיה, כזה שנכנס דרך חלון עד שהוא מגיע למטרה המדויקת ומשמיד אותה".
ההכנות לקראת היציאה למבצע כללו גם הכנה מנטלית ופסיכולוגית והצטיידות בכמויות גדולות של מזון וביגוד. ר': "קיימנו שיחה עם הלוחמים, בדקנו שכולם מאורגנים, ווידאנו את הכשירות של כל המערכות. ברגע שיוצאים מהנמל, כולם עושים סוויץ' בראש ועוברים למוד מבצעי. אפשר היה לחוש בהתרגשות באוויר ולראות את הרעל של החיילים בעיניים".
רבות מהמטרות היו מוכרות למפקדים עוד לפני היציאה למבצע, אך במהלך הלחימה התווספו עוד ועוד יעדים לתקיפה, ואיתם התגברה תחושת חוסר הוודאות לגבי משך הפעילות והשהייה בלב ים. "בנק המטרות שאוסף המודיעין חולק בין החילות השונים שהשתתפו בלחימה", מסביר ר'. "חיל הים מקבל בדרך כלל פגיעות מדויקות ("כירורגיות"), ואז צריך להחליט איזו יחידה תבצע את ההפגזות ואיזו יחידה את התקיפה המדויקת".
רוב המטרות נמצאות ביבשה, וכוללות פגיעה במבנים של ארגוני הטרור. לעיתים פוגעים גם במחבלים, כמו בחיסול של נאחל. אך לדברי קצין הנשק, סגן דניאל, לפני התקיפה מתבצע וידוא של ניקיון השטח מאוכלוסייה אזרחית. "כאחד שהיה שותף גם בבחירת המטרות וגם בביצוע הירי, אני גאה מאוד בהומניות של האופן שבו פעלנו. מבחינתי, לא היה אישור לבצע פגיעה במטרה בלי שנדע בוודאות שאין באזור אזרחים לא מעורבים. השתמשנו באמצעים לראייה תרמית, וברגע שזיהינו דמות שלא אמורה להיות שם - לא תקפנו. בעת תכנון התקיפה נלקח טווח ביטחון רחב מאוד, שמונע מאיתנו לפגוע במבנים סמוכים שלא צריכים להיפגע".
נושאי התפקידים בספינה מחולקים לארבע מחלקות - גילוי, ניווט וקשר (גנ"ק); נשק; מכונות; והמחלקה האלקטרונית. "אין מצב שמשהו יעבוד לבד", מסביר סגן גד, "כולם עובדים יחד, וזה מה שיוצר את הסטי"ל. האימרה שאנחנו כמו משפחה היא לא קלישאה. אני מרגיש שהפגזתי מטרות בדיוק כמו מי שלוחץ על הכפתור, כי הלחיצה שלו תלויה בניווט של הספינה והבאתה לנקודה שממנה התותח צריך לירות".
עם הדגל בראש התורן
"שלושה ימים אני בעזה / והפגזנו מטרה / המכונאים עוד לא יודעים / כי הם יושבים בבקרה / על הכפתור לחץ נפוסי / ולגיל זה לא נורא / הוא בחור נורא אופטימי / הוא חושב שהוא עוד יירה / על כל אלה, על כל אלה / הטכנאים שלא יורים / כל השירות אתם תמשיכו / להפגיז רק באימונים".
(מילים: סמל גל, נגד הקשר בספינה. לחן: על פי "על כל אלה" של נעמי שמר)
כל אחד התמודד עם הקשיים בדרכו שלו. סמל גל כתב יומן אישי, שבו פירט את שעות ההקפצות, התקיפות והרגשות שחווה. "זה עזר לי לפרוק מתח. השתדלנו לפתוח כל בוקר בשיר ישראלי, שהיינו משנים לו את המילים. זה היה מין הומור שובר שיגרה. והיה גם השיר שכתבתי".
"ביחידה יש לנו לוחם בשם גיל, שכל הזמן חיכה לרגע שייצא לו לירות, וכמעט תמיד זה התפקשש לו", מספר התותחן, סמל קיריל. "או שמישהו ירה במקומו, או שבסוף בוטל השיגור. צחקנו עליו, אבל אל דאגה - גם הוא ירה בסוף".
כשההודעה על הפסקת האש הגיעה והחבר'ה הבינו שבתוך שלוש שעות הם יעגנו בנמל חיפה, הדריכות נעלמה להם מהפנים. כל אחד מהם חווה את נפילת המתח בדרך אחרת. היה להם קצת זמן להעביר חוויות, וחלקם הצליחו סוף סוף ליהנות מהנוף המרגיע.
"ביום שחזרנו לחיפה השעה היתה מוקדמת, הבוקר היה שקט", משחזר קיריל. "ישראל נמצאת מימין, השחפים עפים לנו מעל הראש, ופתאום אנחנו קולטים להקה של דולפינים שוחה בים. זה הרגע בו הרגשנו את נפילת המתח ופשוט התמסרנו לשקט".
סמל גל: "דווקא באותו יום היה נד מים, שעלה מהים ונראה ממש כמו עמוד ענן. זה היה סמלי. זה ממש לא משנה אם נקבל את התהילה או לא, כי כל אחד מאיתנו יודע היטב מה הוא עשה. תלינו את דגל ישראל על התותח, וככה נכנסנו לנמל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו