בואו נחזור שבע שנים לאחור. אילו ידעתן אז את מה שאתן יודעות היום, הייתן מתלוננות נגד חנן גולדבלט- "לא. מבחינה אישית, זה לא היה שווה את זה", אומרת מאיה, "גם אם מבחינה ציבורית כן. התהליך ריסק אותי. הוא יצר טראומה על טראומה. אילץ אותי לעמוד בהתמודדויות שלא רציתי בהן, כאמא לתינוקת קטנה, כמי שהצליחה להתחתן, לבנות סוף סוף חיים". מאיה אומרת את זה בלי להסס. אחרי כל השנים היא מרוקנת מכוחות. רוח הלחימה למען הוצאת הצדק לאור, שנשבה בעבר במפרשיה, שככה. "אני לא בטוחה ששווה להתלונן", מסכימה לילך (שם בדוי). "אני לא מרגישה שכל מה שקרה עם גולדבלט באמת מרתיע עברייני מין אחרים, שפועלים בדרכים דומות של מרמה, של ניצול יחסי מרות. גולדבלט בטח יניח את הפרשה הזאת מאחוריו. אבל בשבילי זאת לא 'פרשה'. אני, הפראיירית, לעולם לא אמשיך בחיים שלי כמו שצריך". אין הבדל בין לילך של אחרי הגשת התלונה לבין לילך של היום- "אני משתפרת לאט לאט, החלטתי להילחם כי אני רוצה לחיות. אבל אני לא יודעת אם כל אחת מסוגלת להוציא את עצמה מהטראומה הזאת. בתחילת הדרך הייתי בשפל של השפל. לא היתה לי משפחה להישען עליה, כי ההורים שלי לא תמכו בהגשת התלונה, ולא היה לי בן זוג. הפכתי לחיה. כועסת, תוקפנית, אומללה, ממורמרת. היו בי זעם ואגרסיות שהייתי חייבת להוציא. לשבור חפצים, לצעוק, לבעוט בקירות, לדמם החוצה את הזיהום שהיה בתוך הגוף שלי. כמו שהקאה אמורה לגרום לך בסופו של דבר להרגיש יותר טוב, אני רציתי להקיז את הדם שלי. עדיף היה לי לשבת כמה שנים בכלא, כמוהו, מאשר לעבור את מה שעברתי". טען שהיה "קל דעת"
צילום: דני ברנר
שלושה חודשים לאחר מכן הוגש נגדו כתב אישום שייחס לו שישה אישומים של מעשי אינוס, מעשה סדום, ביצוע מעשים מגונים תוך ניצול יחסי מרות וניסיון לביצוע מעשים מגונים בשש נערות ובחורות צעירות, בנות 15 עד 21, שאותן לימד משחק. כל זאת במרמה ותוך שימוש בשיטה ששימשה אותו כ-20 שנה: כמעט בכל המקרים ביקש "לאמן" את קורבנותיו במשחק, בדגש על סצנות מיניות, שלשם ביצוען המשכנע היה על הנערות להפוך למפתות, להתפשט, להשתחרר במיטה יחד איתו. התסריטים היו דמיוניים, פרי עטו, וסבבו סביב יחסים בין גבר מבוגר, בגילומו של גולדבלט, לבין בחורה צעירה. בכמה וכמה מהמקרים היה מדובר ביחסי מין בין אב לבתו הקטנה.
במשפט שהתנהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב הצליחה התובעת, עו"ד רקפת מוהר, להביא לכך שבאופן חריג יעידו גם ארבע מתלוננות נוספות, שעל תלונתן חלה התיישנות. התלונות האלה כוללות כמה מהמעשים האיומים והאלימים ביותר שביצע גולדבלט, והטראומה לא מרפה מהקורבנות גם אחרי 20 שנה. כנראה גם לא תרפה לעולם. גם המקרים האלה עטופים במרמה וכוללים אינוס, מעשים מגונים ומעשי סדום.
שופטי בית המשפט המחוזי הרשיעו את גולדבלט פה אחד בחמישה מן האישומים וזיכו אותו באישום אחד, הקל מכולם. הם העדיפו באופן גורף את עדויותיהן של המתלוננות, כולל אלה שתלונתן התיישנה, על פני עדותו של גולדבלט, שהכחיש את המיוחס לו.
עדותו כונתה "רוויית שקרים"; השופטת רות לבהר שרון כתבה בהכרעת הדין כי "הוכח מעל ומעבר לכל ספק שהנאשם נהג לפתות בנות צעירות ממנו בעשרות שנים, שאותן הכיר במסגרת קורס משחק שבו לימד... ונתן להן להבין שעתידן המקצועי בתחום המשחק תלוי בו... הוא פיתה את הקורבן, רכש את אמונה, ביצע את זממו והותיר אחריו נערות פגועות וחבולות נפשית ממעשיו".
על גולדבלט נגזרו שבע שנות מאסר. הוא נכלא, ובמהלך ריצוי עונשו עירער לבית המשפט העליון. זה שינה, ברוב של שניים מתוך שלושה שופטים, את אחד מסעיפי האונס לקבלת דבר (יחסי מין) במרמה בנסיבות מחמירות, והפחית את עונשו לשש שנות מאסר.
כשגולדבלט שוחרר השבוע, לאחר שנוכה שליש מתקופת המאסר בשל התנהגות טובה וקבלת אחריות שנויה במחלוקת על מעשיו, הוא בחר לומר: "אני מצטער ומתנצל על דברים שעשיתי ועל דברים שאמרתי בעבר".
הפרקליטות התנגדה לשחרור המוקדם. נציגיה טענו כי גולדבלט לא לקח אחריות מלאה על מעשיו ולא הודה בעבירות באופן אותנטי. הוא עדיין הכחיש חלק מהעבירות ולא הביע אמפתיה כלפי קורבנותיו, אלא טען שהיה "קל דעת".
"אני לא יודעת איזה מסר ילדו-ת, נערות ונשים שנפגעו מינית קיבלו מהשחרור המוקדם של גולדבלט, עם חצי החרטה שלו", אומרת מאיה בתגובה לדברי ההתנצלות. "אני בטוחה שמסר נכון לא עבר שם. וצר לי. באמת, באמת צר לי שאני לא מעבירה את המסר שכל כך חשוב להעביר לבנות כאלה - רוצו להתלונן. כי אם מישהי תשאל אותי היום אם לרוץ ולהתלונן, אני אהיה חייבת לספר לה שקיימת אפשרות סבירה שהתוקף שלה יכחיש הכל, וקיימת אפשרות שהסובבים שלו יתקפו אותה, וקיימת אפשרות שגם כשהוא ייכנס לכלא הם ימשיכו לתקוף ולבקר אותה, וקיימת אפשרות שבסוף, ועדת השחרורים תעניק לו הנחות ותשחרר אותו שחרור מוקדם".
לחיות את הטראומה מחדש
לפי נתוני מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי עבירות מין, אחת מכל שלוש נשים חו-וה פגיעה מינית בחייה. רובן אינן מספרות על הפגיעה, אינן פונות לקבלת סיוע ובוודאי אינן פונות למשטרה. בשנת 2011 הגיעו למרכזי הסיוע 40 אלף פניות, 90 אחוזים מהן - נשים. רק 20 אחוז מהפונים התלוננו במשטרה. מנתוני משטרת ישראל עולה כי כ-70 אחוזים מתיקי עבירות המין שנחקרים מדי שנה, נסגרים. לרוב, סיבת הסגירה היא מחסור בראיות או מכיוון שזהות העבריין אינה ידועה.
במרכזי הסיוע אומרים שמעטות הנפגעות שיוצאות בתחושת הקלה וביטחון כתוצאה מהגשת תלונה למשטרה. רבות מהן חשות כי לא התחשבו בצורכיהן ולא הגנו על פרטיותן, וכי ההליך משחזר את חוסר האונים ואובדן השליטה שחוו בזמן הפגיעה. בעוד המדינה משקיעה משאבים עצומים בשיקום עברייני המין, בקורבנות היא לא משקיעה דבר.
"הקושי מתחיל בעצם הגשת התלונה, וצריך חוסן וכוח ותמיכה משפחתית כדי לעבור את זה", מסבירה מירי מרגלית, רכזת הליך פלילי במרכז הסיוע בתל אביב. "יש פחד שקשה להסביר במילים, רק מלראות שוב את מי שפגע בהן. ההליך מאוד קשה, והוא כולל את חשיפת הפרטים האינטימיים ביותר, שוב ושוב, בשפה יבשה, מדויקת, איטית. חלקן נדרשות להתעמת עם עבריין המין, ואחר כך להעיד במשפט כשהוא יושב מולן. אנחנו יכולות ללוות אותן לאורך כל הדרך, להכין אותן לכל, לתמוך בהן. ועדיין, מדובר בתהליך קשה, שאין בו מספיק חשיבה על הקורבנות".
עבור לילך, למשל, היה מדובר בתהליך ארוך ביותר. "במשטרה זה היה מסע של שבועות, בכמה תחנות משטרה. כל יום שמונה שעות לפחות. בבית המשפט העדתי במשך יומיים, כשגולדבלט יושב מולי, מרחק קצר ממני".
"עליתי להעיד ללא עדשות מגע כדי לא לראות אותו", מאיה נזכרת. "עמדתי על הדוכן כשמשקפי הראייה שלי לצידי, ולא עלי. המחשבה שאראה אותו ברור מולי שיתקה אותי. כמעט בכל הדיונים התייצבו גם החברים שלו, אושיות התרבות שניזונו מסיפוריו ובזו לנו, המתלוננות. מה שקרה לי הוא שהרבה מעבר לצורך להוכיח למשטרה ולשופטים שאני דוברת אמת, פתאום הרגשתי שאני חייבת להסביר את זה לכולם, לכל העולם. לטוקבקיסטים המרושעים, לחברים שלו, לציבור. שישמעו אותי מול ההכחשות הגורפות והשקריות שלו.
"מעולם לא חיפשתי נקמה. נולדה לי תינוקת, ופתאום יצאו ממני כל כך הרבה כעסים. אני, שכל כך רציתי לגונן על הילדה שלי, כעסתי שלא גוננו עלי. כעסתי שהאיש הזה, שחינך דורות של ילדים, עושה דברים איומים לילדות. זה שאב אותי, רגשית ופיזית.
"קיבלתי תמיכה עצומה ממי שהיה בעלי, גם הרבה אחרי שהפסיק להיות בעלי. הוא לא עמד מהצד, הוא עבד בזה. אני עבדתי בזה. שנינו, מתוך דבקות ותחושת שליחות להוציא את האמת החוצה, נשאבנו לתוך הסיפור והוא הקיף אותי, מחוץ לבית ובתוכו, ופלש לכל חלקה טובה. לא הבאתי בחשבון שזה יטרוף את החיים שלי".
איפה זה נכח בחיים שלך קודם-
"היו לי סיוטים בלילות, ובעלי דאז היה עד להם. הייתי צועקת מתוך שינה, מתעוררת באמצע הלילה. עשיתי הרבה השלכות ממה שעבר עלי כנערה למה שמתרחש במערכת הזוגית שלי, וכלפי גברים באופן כללי. זה היה כמו גיבנת, משהו שקיים תמיד בתת-מודע שלי. הפרסום של הסיפור שלי והמשפט הפכו את הכל מפצע פתוח לגידול סרטני.
"אובחנתי כפוסט טראומטית. לא ממה שקרה לי 20 שנה קודם, אלא ממה שהוביל בסופו של דבר לכניסתו של גולדבלט לכלא. ואני חשבתי שפוסט טראומה היא נחלתם של מי ששבו משדה הקרב או של נשים שעברו אונס אלים ואכזרי. בגלל שלמדתי על בשרי שמשקיעים משאבים בשיקום העבריין ולא בשיקום הקורבנות, החלטתי ללוות בעצמי נפגעות עבירות מין".
מחיר גילוי הסוד
דליה (שם בדוי) אומרת שאותה לא עניין אם גולדבלט ייצא אשם או לא. היא נפגעה על ידו כשהיתה בת 15 וחצי. "מה שהיה לי חשוב הוא להקשיב לילדה המסרבת לשתוק שעדיין נמצאת בתוכי ולאפשר לה לדבר. עשיתי את זה בחירוף נפש רק כשהבנתי שבנותיי עלולות לעבור חוויות כאלה, והחלטתי שאני עושה את זה למענן. לצערי, בתהליך הזה אין דבר שהייתי יכולה לעשות אחרת. זו מציאות חיים שנקלעים אליה, חוויה של התעללות מינית מתמשכת, ששרטה את נפשי והשפיעה מאוד על מי שהפכתי להיות.
"כל מה שעשיתי, וכל ההתנהגויות שלי כאמא וכאישה, מושפעות מהצלקות שהותיר בי גולדבלט, בעליבותו. כל מה שעשיתי היה המשך ישיר וטבעי לטראומה המכוערת הזאת. אני כבר לא שופטת את מעשיי ולא מטילה את האשם בי ובסביבה שלי, אלא רק בגולדבלט. אני עסוקה בריפוי שלי, כדי להיות חזקה למען בנותיי ולמען כל הנערות שחוות אובדן נעורים מבזה שכזה.
"להיות קורבן עבירה מינית זה מצב מתמשך שמורכב משלבים. מין ספירלה, שמתחילה אי שם בהתעללות המינית עצמה, ומשם את בעצם נמצאת במצב של השהיה לקראת מתן תגובה אוטומטית לטראומה. אני מצאתי עצמי במרתון של עשייה והישגים, לימודים, תארים, ובהמשך זוגיות ואמהות. מהבחינה הזו, התפקודים עובדים על אוטומט. הכל טוב ויפה למראית עין. כמובן, מדי פעם יש משיכות כלפי מטה, אבל הנפש ממאנת להתפרק.
"בסוף מגיע הטריגר, ואיתו ההתנפצות. את כבר לא מי שהיית בפני עצמך. את מבינה שהיית קורבן להתעללות מינית, שהיית נערה ששימשה גבר סוטה לצורך סקס מעוות. מי יכול לא להתנפץ עם ההבנה הזאת? בשלב הזה צללתי עמוק יותר אל עצמי ואל עברי. החלטתי לפתוח את הסיפור ולנקות את עצמי משאריות הזוהמה שהוא הותיר בגוף שלי ובנשמה שלי כילדה.
"הגילוי של הסוד וחשיפתו במעגל רחב יותר של הסובבים אותי היה השלב הכי קשה. זאת היתה ועודנה טראומה משפחתית מדממת. לעולם לא אסלח לעצמי שהפגשתי אותם עם החוויה הזוועתית שעברתי. הוריי, שהם אנשים למופת, נאלצו בערוב ימיהם להרגיש שכשלו, כי אולי אילו נהגו אחרת, לא היה קורה מה שקרה לי. ההורים שלי התפרקו מולי.
"מהרגע שחשפת את עצמך ושיתפת את האנשים היקרים לך במה שעברת, את יכולה לעמוד בפני אנשים רחוקים יותר, ואת גם מסוגלת, בתמיכת משפחתך, לעמוד מול מי שפגע בך ולתבוע עשיית צדק. אמנם נשאבתי לאחור והוצפתי בזיכרונות, והתקופה הזאת היא שלב מאוד מתעתע ומטלטל. אבל גיליתי בי עוצמות שהובילו אותי להרגיש חזקה ולהגיש תלונה במשטרה".
"התפוררו לי החיים"
מי שלא זוכה לתמיכה משפחתית, וחלק מהמתלוננות בפרשה לא זכו לתמיכה כזאת, מוצאת את עצמה במקום אחר. "במצב שאני הגעתי אליו, רק פסיכיאטר וכדורים פסיכיאטריים עזרו לי", מגלה לילך. "מצד שני, הכדורים גם פגעו בי מאוד: נמחק לי הזיכרון, התחלתי לגמגם, איבדתי שליטה נפשית ופיזית. מאדם פעיל ודינמי הפכתי לאדם כמעט מת. רציתי להגיד משהו ושכחתי מה. הייתי נכנסת לאוטו ושוכחת לאן התכוונתי לנסוע. התפוררו לי החיים. אז ברחתי לחו"ל, כדי להישאר בחיים. מהיום להיום. לקחתי את מעט החסכונות שהיו לי ועליתי על הטיסה הראשונה לארה"ב. בלי לתכנן כלום, בלי ליידע את ההורים שלי. ברחתי. אני כל השנים בטיפולים מכל הסוגים. טיפולים ממושכים ויקרים, שאני מממנת לבד".
גולדבלט, בניגוד מוחלט לנשים שבהן פגע, עבר שיקום ממושך בכלא במימון המדינה. עכשיו, למשך שנה לפחות, יעבור טיפול פרטני וישתתף בטיפול קבוצתי לעברייני מין. בנוסף, הוא יעבוד במשרדי אמ"י, איגוד אמני ישראל. שתי הצעות עבודה שהגיש לרשות לשיקום האסיר נפסלו: האחת - לשמש מורה למשחק; והשנייה - עבודה בסוכנות רכב, כיוון שהדבר כלל נהיגה, מה שמקשה על מעקב אחריו. גולדבלט יהיה נתון לפיקוח תעסוקתי. גורמי הרשות לשיקום האסיר ישמרו על קשר עם המעסיק ואמורים לערוך ביקורות פתע, כדי לוודא שגולדבלט אכן עובד בהתאם לתנאי שחרורו.
אריאל אבקסיס, ראש תחום עבריינות מין ברשות לשיקום האסיר ומנחה קבוצה ייעודית לטיפול בעברייני מין שבה אמור גולדבלט להשתלב, אומר שאם היה מסתכל רק על הקורבנות, לא היה משחרר שחרור מוקדם אף אסיר. "אנחנו מסתכלים על המסוכנות העתידית ואיך אפשר להפחית אותה ולמנוע קורבנות עתידיים".
בלי להתייחס נקודתית למקרה של גולדבלט, אבקסיס מסביר כי "אם עבריין המין מכחיש מכל וכל את המעשים, אנחנו לא נבנה עבורו תוכנית שיקומית, וזה יקשה על שחרורו המוקדם. ההכחשה היא משתנה רציף, לא בינארי. יש רמות שונות של הכחשה, והן חלק מעיוותי החשיבה של עברייני מין; תירוצים והצדקות שעברייני מין יוצרים לעצמם כדי להמשיך לפגוע. למשל ייחוס הדדיות למעשים, הפחתה בחומרת המעשים, קבלת אחריות רק על חלק מהמקרים. אנחנו כבר לא פוסלים על הסף מי שלא מקבל אחריות מוחלטת ומלאה. אנחנו מזהים מוקדים כלשהם שמהם אפשר להתחיל את העבודה השיקומית".
ואיפה המתלוננות במשוואה הזאת-
"אני מסכים שיש פה ליקוי. המדינה משקיעה בפוגעים יותר מאשר בנפגעים".
"את נחב?-לת בכל מקום ובכל סיטואציה בדרך לעשיית הצדק", אומרת דליה. "כולם הולמים בך. מנסים לבדוק מה כוונותייך האמיתיות. במשטרה רושמים את התלונה, מצקצקים מולך ומשתוממים. בבית המשפט סנגורית מנסה להציג אותך כמתלוננת סדרתית ורומסת כל דבר שתגידי. עיתונאים עטים עלייך כדי להשיג סקופ או אייטם צהוב ומבחיל. רודפים אותך במסדרונות בית המשפט, דוחפים לך מיקרופונים לפה, מצלמים כל חלק מפנייך, מגופך, מישבנך. העיקר לזכות בך קודם ולהשיג את המתחרים.
"אחר כך יש קיתונות של העלבות בכלי התקשורת. חברים שלו שמלכלכים עלייך. כל מי שיש לו מה להגיד בטוקבקים המפגרים האלה. ואת מנסה לשרוד את העלבונות ואת ההאשמות ולהישאר בצל, כי יש לך כבר מה להפסיד בשלב הזה, יש לך משפחה וקריירה.
"בשבע השנים האחרונות ישבתי בחדרי לילות כימים וכתבתי, בשביל ריפוי עצמי. כתיבה מטלטלת, מלו-וה בייסורים ובחיבוטי נפש. אם גולדבלט יקרא את מה שכתבתי ויתנצל, אני אהיה מוכנה להאמין שבאמת הוא הבין את חומרת מעשיו, ואברכו לרפואה בשארית חייו העלובה. אני מוצאת את עצמי מרחמת על הרגעים שלו עם עצמו. רק הוא ואני יודעים מה עשה בי. זו לא אשמתי, ובאיזשהו מקום, בתחתית הנקייה שאולי נמצאת בנשמתו, הוא מבין ומודע למעשיו.
"הזמן הנכון להתלונן מגיע, במוקדם או במאוחר. אני מבקשת מכל אחת שתיקח את כל הזמן שהיא זקוקה לו כדי להיות בטוחה שיש לה די כוחות, ואז שתצא למסע החשוב הזה".
חודשים ספורים לפני פתיחת החקירה התרחש האירוע האחרון שבו הורשע גולדבלט - מעשה מגונה בתלמידה בת 15 וחצי. "למרות השבר הגדול שכל הפרשה הזאת יצרה בחיי", אומרת מאיה, "בלילה, כשאני הולכת לישון, אני גם זוכרת שממש עצרנו אותו. הוא פעל בשיטה שלו עד הרגע האחרון. אם לא היינו עוצרות אותו, אולי הוא היה ממשיך לפגוע בנערות נוספות".
* * *
תגובת עורכי דינו של גולדבלט
"חנן מרוסק וחסר כל"
עורכי הדין רחל תורן ואריאל סלטו, סנגוריו של גולדבלט, מסרו בתגובה:
"הסיקור התקשורתי של הפרשה לאורך כל השנים גדוש במידע שגוי. המרואיינות בכתבה העידו בבית המשפט, ובסופו של יום החליטו השופטים להרשיע את חנן בעבירת אונס אחת משנת 99', בעבירת מרמה אחת, בניסיון למעשה מגונה (בכך שביקש לקבל נשיקה ובקשתו סורבה), וכן בשני מעשים מגונים (כשעיסה את גבה של מתלוננת לפני 17 שנים, החדיר לרגע את ידו למכנסיה ונגע בישבנה. לאחרת אמר שתחליף בגדים בנוכחותו, כשהיא לבושה בתחתונים וחזייה, ואחר כך כשנישקה אותו פער את פיו). אלה העבירות, וכל שאר התיאורים אינם ממין העניין.
"חנן שהה במעצר בית מלא במשך שלוש שנים ולאחריהן יותר מארבע שנים נוספות במאסר. הוא מכה על חטא וקיבל אחריות מלאה על מעשיו כבר לפני כמה שנים. בשנים האחרונות הוא טופל במחלקה לעברייני מין, וכל רשויות המדינה הרלוונטיות המליצו על שחרורו, המלצה שאומצה על ידי ועדת השחרורים ושהפרקליטות בחרה שלא לערער עליה.
"חנן בן 71, מרוסק וחסר כל, ועתיד לבלות את שארית חייו בצל הפרשה.
"בצד החמלה שיש לגלות כלפי נפגעות עבירה, יש לאפשר גם לאסירים שטופלו וששילמו את חובם לחברה להשתקם. הרושם הנוצר הוא כי העיסוק בפרשה חרג מכל פרופורציה, והגיעה העת לחדול ממנו ולהניח לחנן".
naamal@israelhayom.co.il טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו