מלכת האימה

כשקתי בייטס פוסעת לחדר, אני נדרך. אחרי הכל, זאת האישה שקשרה את ג'יימס קאן למיטה ב"מיזרי", התעללה בו בסאדיזם והפכה לשם נרדף לטירוף.

אבל למרבה הפלא, בייטס בת ה-70 מתגלה כדודה לבבית וחביבה. לא גבוהה, שיערה הקצר והאפור מסורק לאחור, ולאורך כל הראיון היא שומרת על חיוך ומוכנה לענות לכל שאלה בכנות ובאדיבות מופגנת. אחרי יובל במקצוע, ואחרי שכבשה יותר מ-120 תפקידים מוערכים בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה, בייטס יודעת שהתפקיד האייקוני של הפסיכופטית, שעליו זכתה גם באוסקר, הוא הסיבה העיקרית שבנתה לה את הקריירה.

"כשאמות, יכתבו על המצבה שלי קתי 'מיזרי' בייטס", אמרה פעם. "אמא שלי מעולם לא הבינה את המהומה שהיתה סביב הסרט, היא פשוט חשבה שגילמתי בו את עצמי. אז אולי אני קצת משוגעת באמת. החרטה הכי גדולה שלי בחיים היא שלא לקחתי את אמא איתי לטקס האוסקר, שבו זכיתי. לה עצמה הגיעה אוסקר על זה שהיא גידלה אותי".

הזיהוי שלה עם סרט האימה האלמותי הביא לה לפני חמש שנים את ההזמנה להצטרף לסדרה "אימה אמריקאית", הפרויקט הממושך והמצליח ביותר של ריאן מרפי, יוצר הטלוויזיה החזק בהוליווד. מרפי (52), שכבר זכה בשישה פרסי אמי על הסדרות שיצר, חתם לאחרונה על עסקה בשווי 300 מיליון דולר לחמש שנים כטאלנט של נטפליקס. הוא כבר עובד על סדרה שבה יככבו ברברה סטרייסנד וגווינת' פאלטרו (הנשואה לשותפו העסקי, בראד פלצ'וק).

מאז עלתה לאוויר ב־2011, היתה "אימה אמריקאית" מועמדת ל־89 פרסי אמי, וזכתה ב־16. הסדרה, ששבה מדי סתיו לקראת חג ליל כל הקדושים בארה"ב, נהנית ממעמד של קאלט בז'אנר האימה וזוכה לרייטינג נאה של קרוב ל־3 מיליון צופים בממוצע. לאחרונה הודיעה הרשת על חידושה לשתי עונות נוספות.

את העונה החדשה, "אימה אמריקאית: אפוקליפסה" (שלישי ב־22:45 ב־yes EDGE וב־yes VOD), מובילה, כרגיל, זוכת האמי שרה פולסון. העלילה נפתחת הפעם באסון גרעיני עולמי, שהפך את הצלת האנושות למלחמת קיום ממשית, כשבעולם נטול ממשלות ומדינות פועל גוף מסתורי המכונה "קואופרטיב", שמחזיק בבונקר אפל קבוצה קטנה של ניצולים, שמהם ייבחרו אלה שישרדו בניסיון לשמר את האנושות. 

את הבונקר מנהלת וילהלמינה ונאבל (פולסון), ואילו בייטס היא מרים מיד, יד ימינה המשליטה סדר מבלי לחסוך באלימות. המצטרפת הטרייה לקאסט היא ג'ואן קולינס, אלקסיס האלמותית מ"שושלת", שמשחקת כאן בתפקיד שולי.

העונה החדשה מפזרת למעריצים לראשונה רמזים מהותיים על הנושא הכללי המקשר בין העונות, המכנה המשותף הלא ידוע שאותו שומר מרפי קרוב לחזהו. היא מחזירה לשם כך אלמנטים ודמויות מהעונות השנייה והשלישית, כולל דמותה של ג'סיקה לאנג, חברתה הטובה של בייטס.

"אני מרגישה שהרף הכללי עלה העונה", מגלה בייטס בראיון לקידום העונה החדשה. "זה מפני שכל מה שקורה בטלוויזיה מעלה הילוך. לנו, הדמויות, יוצא לקלל ולהשתלח זו בזו, וזה תמיד כיף".

אתם, השחקנים, מקבלים מידע על מה שיקרה בכל פעם בפרק הבא?

"עד עכשיו אני עצמי לא יודעת מה קורה בהמשך. גם אם ארים טלפון ליוצר, אין מצב שהוא יגלה לי. אני מקבלת את זה וחיה את הדמות מרגע לרגע. בעיניי יש בזה הרבה חן. 

"לפני שלושה חודשים חגגתי 70, וההשתתפות בסדרה בהחלט מרככת את המכה (מחייכת). יש לי שם תסרוקת מודרנית ומסוגננת כזאת, וזה גורם לי להרגיש צעירה. אני במערכה השלישית של הקריירה, אבל ממשיכה לחדש לקהל ולעצמי. בתוך תוכי אני יודעת עד כמה אני צעירה, אבל כשאני מביטה במראה - זה נראה אחרת. אני מודה על כל יום שיש לי, ומשתדלת לנצל את הזמן כמיטב יכולתי".

אחרי שש עונות בסדרה, איך את מצליחה להמציא את עצמך מחדש?

"שיחקתי בחיי בלא מעט סדרות, וברוב המקרים ההרגשה היא של שחייה במים רדודים, בלי להיכנס לעומק. ב'אימה אמריקאית' כל תסריט הוא כמו ספר מתח. אתה מגלה לאט־לאט פרטים חדשים ומבין בסוף איך הכל מתחבר. 

"הפעם אני אובססיבית במיוחד לדעת מאיפה מגיעה הדמות שלי, ללמוד מונחים שקשורים אליה. אני נעזרת לשם כך יותר מתמיד באינטרנט. זה מזכיר לי את תחילת הקריירה, כששיחקתי בתיאטרון ובכל יום למדתי משהו חדש. אני רק מקווה שהצופים רואים איזו עבודה מצוינת אני עושה (צוחקת)".

"לנו, הדמויות, יוצא בעונה החדשה לקלל ולהשתלח זו בזו, וזה תמיד כיף". ב"אימה אמריקאית: אפוקליפסה"

היא מודה שהסדרה "אימה אמריקאית" באה לה בזמן הנכון, בדיוק כששקעה לנקודת שפל בחייה - הן מקצועית והן בריאותית. 

"ב־2011 כיכבתי בסדרה בשם 'החוק של הארייט', שבוטלה אחרי שתי עונות בלבד. טענו שהיא פונה לקהל מבוגר מדי, שלא נחשק על ידי המפרסמים, ושהיא לא מביאה רייטינג הולם.

"במקביל נאלצתי לעבור כריתת שד כפולה, עקב סרטן. הרגשתי שהעולם אומר לי, 'קדימה גברת, את זקנה מכדי לככב בטלוויזיה, וגם אין לך יותר ציצים. לכי מפה!' זאת היתה הפעם השנייה שבה מחלת הסרטן פגעה בי. ב־2003 התמודדתי בהצלחה עם סרטן השחלות.

"בקיצור, הייתי במשבר. אחרי ההחלמה נפגשתי לארוחת צהריים עם ג'סיקה לאנג, ביקשתי ממנה שתארגן לי פגישה עם ריאן מרפי, ולפתע השמיים חייכו אלי. קיבלתי חיים חדשים במקצוע - עם שינוי שרק יכולתי לחלום עליו. 

"הכרתי הרבה קולגות בגילי לאורך השנים, מפוצצים בכישרון ובאמביציה, אבל בדרכם לא נקרו הזדמנויות גדולות כמו שלי - והם נשרו. אני מממשת את עצמי גם למענם. מול כל הדחיות שאנחנו מקבלים, צריך לקום בכל בוקר ולנסות מחדש".

ל"אימה אמריקאית" הצטרפה בייטס בעונתה השלישית ("הכישוף"), שעסקה בקבוצת מכשפות בניו אורלינס. אז גילמה אשת חברה מהמאה ה־19 שהחזיקה בעבדים שחורים ועינתה אותם באכזריות, עד שנלכדה בידי מכשפת וודו. התפקיד זיכה אותה בפרס אמי לשחקנית משנה במיני סדרה. בעונות הנוספות גילמה אישה מזוקנת בקרקסי פריק שואו שפעלו בארה"ב באמצע המאה הקודמת, פקידת קבלה במלון שורץ ערפדים ורוצחת שקיבלה את הכינוי "הקצבית".

ב־2012 זכתה באמי ראשון כשהתארחה בסיטקום "שני גברים וחצי", בתור רוח הרפאים של דמותו של צ'ארלי שין. בזכות הג'וב המזדמן פיתח עבורה יוצר הסיטקום, צ'אק לורי, את הסדרה "הפוכים" בנטפליקס, שבעטייה נעדרה מהעונה הקודמת של "אימה". הסדרה, שבה גילמה פעילה ללגליזציה של סמים קלים לצרכים רפואיים, בוטלה בתום עונה אחת. 

משהתפנה הלו"ז שלה הצטלמה בייטס לסרט קולנוע חדש, על שופטת בית המשפט העליון האמריקני רות ביידר גינסבורג. בדרמה, שתגיע לאולמות בסוף השנה ותפזול לאוסקר, היא מגלמת את דמותה של הפעילה הפמיניסטית דורותי קניון.

העבודה בטלוויזיה השתלבה תמיד עם פועלה הקולנועי. "בעשור האחרון שחקנים גדולים מסתפקים בתפקידי משנה. כל מה שהכרנו השתנה. כש'החוק של הארייט' בוטלה (סדרת דרמה משפטית שאותה הובילה בתחילת העשור, וששרדה רק שתי עונות; ד"כ), חששתי ממה שזה אומר לגבי המשך הקריירה שלי. האם אני זקנה מדי להופיע בטלוויזיה? האם פה הכל נגמר עבורי מקצועית? 

"לכן, כשקיבלתי את ההצעה מריאן מרפי להצטרף לסדרה הפרועה שלו, התלהבתי וקפצתי כמו ילדה קטנה. אני מאושרת שיש היום כתיבה נהדרת לטלוויזיה, שקמה לתחייה. המשמעות היא שרבים כמוני יזכו לעתיד במקצוע ויתוגמלו על הוותק שצברו כשחקנים. 

"בנוסף, אנחנו נחשפים לשחקנים צעירים בתחום ומרחיבים את גבולות הקהל שמכיר אותנו. כולם מרוויחים בסופו של דבר. אני מרגישה אנוכית ואסירת תודה על כך שזה קרה לטובתי".

"אימה אמריקאית" היא ביזארית למדי.

"הקונספט אכן ביזארי, ואין דבר דומה לזה בטלוויזיה, לכן הסדרה נוגעת בקהלים בכל העולם. אני שחקנית שנהנית לחבוש פאות ולהתהדר במבטא, ילדה נצחית שאוהבת להתחפש. הסדרה זימנה לי לא מעט הזדמנויות כאלה, אבל היו גם מקרים שבהם הרגשתי חשופה יותר ועירומה".

למשל?

"גילמתי בכמה עונות דמויות של אמא, וזה היה תפקיד שלא יכולתי להבין לגמרי, כי אין לי ילדים. מצד שני, מדובר באהבה ללא תנאים, וזו היתה נקודת המוצא שלי בגילום התפקיד".

מעולם לא רצית להיות אמא?

"לא. אף פעם לא חשתי את הצורך או האינסטינקט הזה. גילום של אמא הצריך ממני, לפיכך, בעיקר הפעלה של הדמיון. האימהוּת היא לא חלק מחוויות חיי. אני נהנית מילדים בחיק המשפחה לכמה שעות - ואז שולחת אותם לביתם".

בייטס, בתם של מהנדס מכונות ושל עקרת בית מממפיס, טנסי, למדה תיאטרון בתיכון ובאוניברסיטה פרטית בדאלאס. בגיל 22 עקרה לניו יורק לפתח קריירת משחק בברודוויי. ב־1983 הופיעה במחזה זוכה פרס הפוליצר "לילה טוב, אמא", מאת מרשה נורמן, והיתה מועמדת בפעם היחידה לפרס הטוני.

בקולנוע הופיעה לראשונה ב־1971 בסרט "התפשטות" של מילוש פורמן, אבל לא הותירה חותם עד "מיזרי" ב־1990. בין לבין הגיחה להופעות אורח בסדרות "ספינת האהבה", "קגני ולייסי" ו"פרקליטי אל.איי". בסוף שנות ה־80 הכירה את השחקן טוני קמפיזי ונישאה לו ב־1991, כעבור שש שנים התגרשו - ללא ילדים -  ומאז שומרת בייטס על פרטיות, מסרבת לנפק מידע על חייה הרומנטיים.

ב"מיזרי", על פי רב המכר של אמן ספרי האימה סטיבן קינג, גילמה בייטס את אנני ווילקס, אחות מעורערת בנפשה שאוספת לביתה סופר מפורסם שהיא מעריצה (קאן), אחרי שנפצע בתאונת דרכים. היא כולאת אותו ומענה אותו - בפרשנות פרוורטית למקצועה. דמותה נחשבת עד היום לאחד הייצוגים המעוותים של נבל בתולדות הקולנוע.

"כולם סביבי ידעו שזה יהיה להיט, אבל אני בעיקר שמחתי על ההזדמנות האדירה שנפלה בחלקי, כי מתי מישהי כמוני מקבלת תפקיד ראשי?" סיפרה בעבר בראיון למגזין "Interview". "בהוליווד את אחת משתיים - או צעירה נוצצת שתמיד תזכה בגבר בסוף הסרט, או דמות משנה עם עומק, לא יפה מספיק כדי להחזיק סרט בעצמך, ותמיד רק 'החברה של', רוצחת או משהו כזה. מבחינתי, בהיעדר נשיות אלגנטית יש מקום להרבה עוצמה.

"אנני ווילקס היתה דמות ששיקפה בעיניי את אמא אדמה ואת כל האתגרים הסביבתיים שניצבים מולנו. נשים מתחילות לקבל היום יותר כוח בחברה, ונוצר מאזן בין גבריות לנשיות שבו אנחנו מבינים מחדש את הדינמיקה ביניהן. 

"אני אישית תמיד התמודדתי עם סוגיות של נשיות. עוד כנערה התבודדתי, לא יצאתי לדייטים, ניגנתי בגיטרה וכתבתי שירה לבד בחדר שלי. והיום, גם אם יגידו לי שאני נאה ונשית, זאת מחמאה שיכולה רק 'לעבור' לידי. 

"נוח לי יותר להיבחן לתפקידי האישה בעלת הכוח, המכוערת, הלא נעימה. אולי כי אני יודעת שאין לי דרך לנצח באופציה האחרת. אני רק מקווה שהוליווד לא תמשיך לדחוף אנשים למשבצות ותעלים את אלה שלא מתאימים לשבלונה שלה. 

"יש מספיק נשים חזקות שיכולות להוביל סרטים גם אחרי גיל 40, 50 ויותר. אני רוצה שכולנו נוכל לעבוד במשחק, ואני ממשיכה לנסות את מזלי".

פחדו ממנה במכולת. בתפקיד האייקוני ב"מיזרי" 

הזכייה באוסקר בגיל 42, היא אומרת, שינתה את חייה. "אחרי 'מיזרי' הייתי סקרנית לראות אם אנשים ייבהלו ויברחו ממני כשיראו אותי במכולת. מצד שני, התחלתי לקבל שכר טוב יותר, לעבוד עם יוצרים מוכשרים יותר, לקבל הצעות טובות יותר לפרויקטים - אבל גם לקבל הרבה יותר חשיפה ופחות פרטיות. מעולם לא סומנתי ככוכבנית עולה ובולטת בשמי הוליווד, וכמו שאמרתי, תמיד קיבלתי תפקידי עומק.

"בתחילת דרכי זו היתה בעיה אמיתית, כי לא הייתי יפה מספיק כדי שילהקו אותי לתפקידים שמקבלות שחקניות צעירות. תמיד קיבלתי דברים מורכבים ומאתגרים יותר, המבוגרת, העוף המוזר, כאלה. זה היה קשה. נאלצתי להתמודד אז עם האופן שבו אנשים בחנו אותי פיזית. תמיד רציתי לומר להם, 'אתם יודעים, אני אדם אמיתי, עם רגשות'".

לאורך כל חייה התלבטתה, לדבריה, בנוגע למקצוע שלה. "לא הייתי בטוחה שעשיתי את הבחירה הנכונה. חשבתי לעצמי, 'במה התפקיד הזה עוזר לעולם?' הייתי מותשת בכל פעם מחדש מפרויקטים טוטאליים וממושכים, והייתי צריכה לעצור ולקחת פסק זמן לעצמי".

ב־1995 שיחקה בסרט הדרמה "חשדות מהעבר", שבו גילמה אם שנושאת צלקת של התעללות פיזית שחוותה, כמו בתה. "יום אחד הלכתי למכון יופי בשכונה, ופתאום ניגשה אלי אישה וחיבקה אותי. היא הודתה לי וסיפרה שעברה בעצמה מסכת ייסורים של אלימות. לא ידעתי איך להגיב. התסריט התבסס על ספר של סטיבן קינג, ואני רק שיחקתי בו. אבל האישה הזאת החליטה לשנות בעקבות הסרט את חייה.

"זה כוח אדיר שיש לך כשחקן, אם אתה חודר אפילו לליבו של אדם אחד. אתה מרגיש באותו רגע את הערך של מה שאתה עושה. מבין שכל צופה מפרש אותך בדרכו".

ב־1997 השתתפה ב"טיטאניק" של הבמאי ג'יימס קמרון, הסרט השני הרווחי בהיסטוריה (אחרי "אווטאר" שלו). 

היא גילמה את מולי בראון, פעילה חברתית אמריקנית בתחילת המאה הקודמת שהיתה מהניצולות המפורסמות של אסון האונייה. בסרט היא עוזרת לדמותו של לאונרדו דיקפריו לכבוש את ליבה של קייט ווינסלט.

כעבור שנה היתה מועמדת לאוסקר על הופעתה בדרמה הפוליטית הקלילה "צבעים אמיתיים", על חוקרת פרטית שמנסה לחשוף סקנדלים מביכים על פוליטיקאים - בהשראת דמותה של יועצת פוליטית שעבדה עם ביל קלינטון כשהיה מושל ארקנסו בדרכו למרוץ לבית הלבן.

"דיים ג'ודי דנץ' זכתה באוסקר באותה שנה, ורובין וויליאמס, שהגיש לה את הפסלון, אמר לי אחר כך שהוא הצטער שלא השם שלי היה במעטפה. הוא היה כל כך אדיב אלי", היא מספרת. 

וזאת לא היתה הפעם היחידה שבה הקומיקאי האהוב, שהתאבד ב־2014, היה נחמד אליה. "כשזכיתי בגלובוס הזהב על 'מיזרי', בעידן לפני הטלפונים הסלולריים בכל פינה, הלכתי מאחורי הקלעים כדי לצלצל לאמא שלי מטלפון ציבורי. 

"לא היה לי אסימון, אז רובין נתן לי אחד. בזכותו יכולתי להודיע למשפחה שלי שזכיתי. לעולם לא אשכח לו את האדיבות כלפיי. רציתי להקדיש לו את הזכייה השנייה שלי באמי, כי זה קרה מעט אחרי מותו".

לאחרונה התארחה בייטס בסדרה הנצפית ביותר בארה"ב, "המפץ הגדול", בתפקיד אמה של איימי פארה פאולר (מים ביאליק). סרט הקולנוע הבא שלה, לצד קיט הרינגטון (ג'ון סנואו מ"משחקי הכס"), הוקרן בבכורה בפסטיבל טורונטו.

"אני משתדלת לדחות תפקידים שאני מרגישה שהם נחותים בשבילי כשחקנית. אני לא צריכה 'עוד' סתם תפקיד מחורבן כדי להמשיך למלא את הרזומה", היא אומרת לסיום. "אני לא אוהבת תפקידים שבלוניים של נשים נמרצות יתר על המידה, או של איזו דתייה פנאטית. אני מרגישה שיש בהם סיכוי להשפלה בשבילי, ואני לא רוצה להיות שם. 

"אני רק רוצה להמשיך לעבוד כאישה בגיל השלישי, בתעשייה שנותנת חופש לאינדיבידואל. אני רוצה להיות עדיין רלוונטית. ולא צריך להיות מושלמת כדי להיות יוצאת דופן".

איך היית רוצה שיזכרו אותך?

"כשחקנית שהצליחה להצחיק אנשים, לגרום להם לבכות ולהתרגש. שיזכרו שהצלחתי להכניס מעט אנושיות לדמויות פיקטיביות שאחרת לא היו נראות אמינות".

dudic@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו