יהדות רודוס, היסטוריה

לילה שקט השתרר בעיר העתיקה של רודוס, שעה שפסעתי לאט בסמטאות העקלקלות, הריקות מאדם ונראות כאילו לא השתנו במאומה מאז ימי הביניים. קולות השיחה שהדהדה לפתע בין האבנים הישנות היו מוזרים. זאת לא היתה יוונית, וגם לא אחת השפות של התיירים הפוקדים את האי היווני הזה, הקרוב כל כך לחופי טורקיה. כשהתקרבתי ראיתי שני אנשים מבוגרים שישבו על מדרגת כניסה נמוכה לאחת החצרות. עכשיו כבר שמעתי את המילים בבירור, ולא היה מקום לספק - הם דיברו ביניהם בלאדינו.

כשניגשתי אל שני הקשישים, ראיתי באור הירח החיוור את הקעקוע על הזרוע של אחד מהם - מספר בספרות דהויות. כך הכרתי את סמואל מודיאנו. בגיל 13 וחצי סמואל, שקרוי בפי כל סמי, נתפס עם כל המשפחה והובא לאושוויץ. למזלו, הוא היה נער גבוה ולכן נשלח לעבודות פרך ולא לתאי הגזים. סמי שרד את התופת, ואחרי המלחמה מצא את עצמו באיטליה.

בדומה לכל שורדי השואה מקרב יהודי רודוס (למעט אחת, בת הדודה של סמי) הוא לא שב להתגורר באי, אבל כוח בלתי ברור ממשיך למשוך אותו למקום, שהיה בית לדורי דורות של בני משפחתו.

רבים מצאצאי יהודי רודוס ממשיכים לפקוד את האי בכל קיץ. ייתכן שדווקא הזמן שכאילו נעצר מלכת בסמטאות מפתה אותם לחזור לכאן שוב ושוב. ברחובות מרוצפי האבן לא צריך דמיון מפותח כדי לצלול במעמקי ההיסטוריה מאות שנים אחורה. גם איסאק (יצחק) חביב, שנולד להורים יוצאי רודוס אחרי מלחמת העולם השנייה, מגיע בכל שנה ממקום מושבו בדרום אפריקה לחמישה חודשים לפחות.

חביב הוא הרוח החיה מאחורי שימור המסורת של יהודי רודוס וטיפוח בית הכנסת "קהל שלום". הוא שוקד על התחזוקה הפיזית של המקום, ומנהל את המחקר על ההיסטוריה המרשימה של הקהילה, על עליותיה ומורדותיה. בשקדנותו, ובסיפורו המשפחתי, איסאק מגלם את מה שעבר על יהודי האי במאה השנים האחרונות.

כשנכנסים למתחם בית הכנסת, רצפת "ווצאלוטו" (או "שישיקוס" בלאדינו), כרטיס הביקור של האי, תופסת מייד את העין. אבנים קטנות בצבעים שחור ולבן משתלבות ויוצרות צורות גיאומטריות מרהיבות כמנהג העיר העתיקה של רודוס. למרבה הפלא, גם בתוך בית הכנסת הרצפה מרוצפת חלוקי אבן אלה. המראה המופלא, שממגנט ואינו מרפה, מרמז על האופי המיוחד של הקהילה שבנתה את בית התפילה הזה לפני כמעט חצי מילניום.

זהו בית הכנסת העתיק ביותר מבין אלה שממשיכים להתקיים ביוון, אם כי יהודי רודוס מבחינים בין האי שלהם לבין יוון גופא, שאליה רודוס סופחה רק לאחר מלחמת העולם השנייה, ומוחים בתוקף על תיוגם כ"יהודים יוונים". הוא נבנה בשנת 1577, כפי שמעידה הכתובת המהללת את כיור הרחצה במקום, ושמו המלא היה "קהל קדוש לשלום". 

יהודים חיו ברודוס גם לפני הגעת מגורשי ספרד, אבל עדויות כתובות על אורח חייהם טרם נמצאו. לפי המסורות שהועברו בעל פה, היו אלה היהודים הרומניוטים שהתיישבו באי כבר אחרי חורבן בית המקדש השני, ולפי גרסאות אחרות אף לפניו. אפילו לסיפור של קולוסוס מרודוס, אותו פסל ענק של אל השמש היווני הליוס שהיה לאחד משבעת פלאי העולם העתיק, היה, כך מסתבר, הקשר יהודי.

האנדרטה לזכר יהודי רודוס 

לאחר התמוטטות הקולוסוס הונחו השרידים העצומים שלו בנמל העיר במשך כאלף שנה, עד שנרכשו ופונו על ידי סוחר ממולח. מי היה אותו סוחר? שמו לא השתמר, אבל המסורת שמועברת ברודוס מדור לדור מתעקשת שהיה יהודי.

בשנת 1309 רודוס נפלה לידי הצלבנים, אבירי המסדר סנט ג'ון, שפרעו ביהודים. למרות זאת הקהילה היהודית התרגלה לשלטון האבירים, ובסוף המאה ה־15 אף עזרה להם להגן על האי מפני הטורקים, מה שגרם לשליטים הנוצרים להתיר ליהודים לבנות את בית הכנסת שכונה "קהל הקדוש הגדול". כאשר בשנת 1522 הטורקים בכל זאת כבשו את רודוס, נפתחה הדרך להגעת היהודים הספרדים. במקביל, היהודים הרומניוטים, שאולצו להתנצר, יכלו לחזור ליהדות.

 

עלילות דם

כפי שקרה לא מעט במהלך ההיסטוריה, חילופי השלטון שינו את המעמד היחסי של הקהילות: כעת דווקא היהודים נהנו מחופש פולחן, ובניגוד לנוצרים שגורשו מהעיר העתיקה של רודוס לאזור הכפרי, ליהודים הותר להישאר בה, ברובע שכבר נחשב ליהודי, ושיותר מ־300 שנה לפני כן תואר על ידי הנוסע המפורסם בנימין מטודלה. היחס המועדף של הטורקים במשך מאות שנים היה נוח ליהודים, אך בד בבד היה קרקע פורייה לצמיחת העוינות מצד הנוצרים. 

ביטויים לאותה עוינות פרצו מדי פעם, כפי שקרה לדוגמה בסיפור עלילת הדם ברודוס בשנת 1840. הקהילה היוונית האורתודוקסית האשימה אז את היהודים באי ברצח של ילד נוצרי למטרת פולחן, ומצאה אוזן קשבת אצל הקונסולים של מדינות אירופה ואצל המושל העות'מאני יוסוף פאשה.

כמה ימים לפני כן האשמה דומה הופנתה ליהודי דמשק, ו"ההודאות" של העצורים מקרב יהודי דמשק, שניתנו בעינויים קשים, שימשו את המעלילים ברודוס בתור הוכחה ניצחת לאשמת היהודים. 

חגיגת בר מצווה בבית הכנסת המקומי

שיטות החקירה העות'מאניות ברודוס התבססו בעיקר על עינויים. אחד היהודים שהוחשדו בחטיפת הנער היה אליקים סטמבולי - הוא נעצר, הולקה 500 מכות על כף רגלו, עונה שוב בנוכחותם של נכבדים רבים, כולל המושל, הקאדי, הארכיבישוף היווני וקונסולים אירופאים. בעינויים מחרידים "הודה" סטמבולי ברצח שלא ביצע והפליל יהודים אחרים, מה שהוביל למעצרים נוספים. בין המעונים החדשים היו ראשי הקהילה היהודית והרב הראשי של רודוס. 

הרובע היהודי נחסם, ובמשך 12 ימים לא ניתנה לתושביו אפשרות לקבל מים ודברי מזון. מספרים שבמהלך המצור היה ניסיון להבריח גופה לתוך הרובע היהודי ובכך להביא להפללת היהודים - ורק בנס הניסיון הזה סוכל. כעבור חודשים ארוכים, שבמהלכם סבלו היהודים מהתנכלויות היוונים הנוצרים ומאלימות, הם זוכו מכל אשמה. 

קולות מן העבר מורגשים היטב בין הקירות הלבנים למשעי של "קהל שלום", אפילו כשהבניין ריק לגמרי. קשתות שחוצות אולם תפילה, עמודי כורכר שאופייניים לאי, שאריות ציורי קיר של עשרת הדברות וסמלים יהודיים מן המאה ה־18, כתובות הקדשה לבני הקהילה מן העבר, שלטי שיש ישנים שמציינים את התורמים - בין כל אלה לא התקשיתי לראות בעיני רוחי את נאשמי עלילת הדם באים ממש לכאן להתפלל, לשטוח תחינות חרישיות להצלה ולמצוא נחמה. 

איסאק חביב מראה בגאווה שני ארונות קודש בקיר המזרחי של בית הכנסת, הממוקמים באופן סימטרי משני צדי פתח הכניסה. לתופעה החריגה הזאת אין הסבר חד־משמעי. חביב עצמו שמע גרסאות שונות לדבר, אבל אחרי שראה תמונה מבית הכנסת העתיק של סרדיס, וגם בו שני היכלים, התעלומה קיבלה ממד חדש. מי יודע, אולי בית הכנסת של רודוס משמר מסורת עתיקת יומין ששורשיה הולכים לאחור הרבה מעבר להגעת צאצאי מגורשי ספרד...

 

הקשר האיטלקי

לפני כמאה שנה מנתה קהילת יהודי רודוס בערך 6,000 איש. בגלל העוני הכללי באי, החלה הגירה מאסיבית לארה"ב, לדרום אמריקה ולמושבות האירופיות באפריקה. כשני שלישים מהיהודים עזבו עד סוף שנות ה־30, וכפי שיתברר במהרה, הצילו את עצמם מן התופת העתידה להתרגש. ביניהם היתה גם משפחת אביו של איסאק חביב, ששמה את פעמיה לאפריקה.

באופן פרדוקסלי, גם חקיקת חוקי הגזע נגד היהודים על ידי השלטון האיטלקי בשנת 1938 "עזרה": ליהודי רודוס נהיה קשה במיוחד למצוא עבודה (בעקבות החוקים החדשים הם, למשל, לא יכלו למלא תפקיד במערכות ציבוריות), וזה דחף אותם להגר.

בשנת 1903 הברון רוטשילד ואשתו עברו דרך רודוס בדרכם מפריז. הם פתחו באי בית ספר "אליאנס" שנועד לילדים יהודים, וידיעת השפה הצרפתית, שפת הקדמה בעיני הרוטשילדים, היתה לאחד מתנאי הקבלה אליו. כאשר בעקבות מלחמת העולם הראשונה האי החליף ידיים וסופח לאיטליה, גם השפה האיטלקית הפכה לנפוצה בין היהודים, וגם היא נתפסה ככרטיס כניסה אל עולם מתקדם ונאור.

מבט על קירות בית הכנסת "קהל שלום" ועל הכניסה

ההשפעה האיטלקית קיבלה ביטוי אפילו בתוך בית הכנסת פנימה. בשנות ה־30 התווספה אליו מרפסת גלריה, ובה הותקנה עזרת הנשים. הנשים בקהילת יהודי איטליה באותה עת כבר היו נוכחות בתפילה בחלל המרכזי, והאופנה הזאת הגיעה גם לרודוס. לפני כן נהגו הנשים לשבת בחדרים סמוכים לקיר הדרומי של בית הכנסת, שדרכו אפשר היה להשקיף ולהאזין באמצעות חלונות מסורגים ומקושטים.

חביב מספר על בית המדרש לרבנים שפעל באי. לדבריו, מי שיזם את הקמתו היה המושל האיטלקי של האיים האגאיים מריו לאגו, שהיה ידוע ביחס של כבוד כלפי הגיוון התרבותי של האיים, ובאהדה כלפי היהודים. בוגרי בית המדרש קיבלו תעודה איטלקית ממלכתית, וחתימת המושל התנוססה במרכזה.

אחרי חקיקת חוקי הגזע בית המדרש נסגר, אם כי חביב משער שהסיבה היתה בעיקר תקציבית. בית הספר היהודי המשיך לפעול באי עד שההיסטוריה היהודית של רודוס באה אל קצה באבחה אחת.

הגרמנים כבשו את רודוס ואת יתר האיים האגאיים בספטמבר 1943, לאחר שאיטליה פסקה מלהילחם לצד היטלר. במשך חודשים הגרמנים לא עשו דבר ליהודים - לא היו השפלות פומביות, לא היתה דרישה לענוד טלאי צהוב, ולא הוקם גטו, כפי שנעשה בסלוניקי, למשל. השקט היחסי, שהופר דווקא על ידי ההפצצות הבריטיות (שבהן נהרגו כמה יהודים) העלים מעיני היהודים את הזוועה שציפתה להם. 

לפני כשנה חביב גילה שבאפריל 1944 המשטרה האיטלקית של רודוס מסרה את רשימות היהודים לגרמנים. את הרשימות האלה חביב עצמו חשף במקרה לפני שנתיים בבית הכנסת: העוזרים שלו לא ייחסו להן חשיבות, ורק עיון מעמיק גילה שמדובר במרשם מפורט ביותר שהוכן בשנת 1938. יש בו הכל, כנגד כל ראש משפחה מצוין שהוא שייך ל"גזע היהודי", ומופיעים הכתובת ומספר הנפשות במשפחה.

 

אל פי הזאב

ביום 18 ביולי 1944 העיתון המקומי של רודוס הודיע כי כל הגברים היהודים מגיל 16 ומעלה חייבים להתייצב למחרת בבניין ששימש מיפקדת חיל האוויר האיטלקי, בטענה שיישלחו לעבודות יזומות. הגברים צייתו, וכעבור יום הוזמנו גם הנשים "לקבלת הוראות", כביכול.

הנשים שהגיעו לבניין קיבלו בשורת איוב: אם לא תתייצבו למחרת עם הילדים ועם חפצי ערך, נאמר להן, הגברים שלכן יוצאו להורג. אמו של איסאק חביב כתבה בזיכרונותיה שברירה לא היתה להן: "היינו רק הנשים והנערות, והלכנו ישירות אל פי הזאב". הנשים והילדים הצטרפו אל הגברים, והוחזקו במפקדה במשך שלושה ימים.

בשעה שתיים אחר הצהריים של 23 ביולי הגרמנים הפעילו בעורמה את אזעקות ההגנה האווירית של רודוס. התושבים, כצפוי, רצו למקלטים בציפייה להפצצה, שכלל לא היתה. במקום זאת, הגרמנים, שבתחבולה הזאת סילקו מן הרחובות עדים פוטנציאליים, הובילו במהירות את כל היהודים לנמל והעמיסו אותם על דוברות משא ענקיות. יהודי רודוס החלו את הדרך העגומה אל מחנה ההשמדה באושוויץ. 

הספינות עוד חיכו באי סאמוס, כי הגרמנים חסידי היעילות ביקשו לצרף למשלוח את יהודי האי קוס, שנתפסו רק ב־25 ביולי. ב־31 ביולי השיירה הגיעה לאתונה, והיהודים הועברו למחנה הריכוז חיידרי, שם הגברים הופרדו מנשים. ב־3 באוגוסט הגיעו קרונות הבקר הידועות לשמצה, ויהודי האיים האגאיים החלו את המסע האחרון אל מפעל המוות הגדול בעולם, מסע שנמשך 13 ימים וגבה קורבנות כבר בדרך. 

אחד הסבים של איסאק חביב נפטר בקרון בדוחק הנורא, היתר ירדו אל הרציף של אושוויץ. מתוכם כ־600 צעירים הופרדו כדי לעבוד, וכל האחרים מתו כעבור שלוש שעות. פחות מ־200 יהודי רודוס שרדו את המחנות. אחרי מלחמת העולם השנייה אמו של חביב הכתיבה את קורותיה בשואה למכרה איטלקייה. היא לא העזה לספר את מה שעבר עליה למשפחה ולילדים, אבל אחרי שנים הרשימות נמצאו.

כך למד איסאק את מסלול העינויים של אמו, שכלל גם את דכאו וברגן־בלזן. התלאות לא פסקו אפילו אחרי שהבריטים שחררו את ברגן־בלזן והמלחמה הסתיימה. מתברר שאחרי השחרור קבוצה קטנה של נערות יהודיות מרודוס המשיכה לסבול מיחס נורא גם מצד המשחררים, בגלל אזרחותן האיטלקית. בעיני הבריטים, שלא ממש דקדקו, הן היו אזרחיות איטליה, משמע אזרחיות אויב.

 

מהצלה להשמדה

כמו במקרה של תפוצות אחרות, הסיפור הנורא של שואת יהודי רודוס לא נעדר סיפורי הצלה. במרכזי שבהם כיכב הקונסול הטורקי באי סלאחטין אולקומן, שהצליח להציל 42 יהודים בטענה שהם אזרחים טורקים. אולקומן לא היסס ללכת לגסטאפו, וניצל את המעמד הניטרלי של טורקיה במלחמה כדי לדרוש להוציא אותם מבניין מיפקדת חיל האוויר, שבו הוחזקו. הדרישה נענתה, ו־42 היהודים האלה קיבלו פטור מן ההשמדה. אחד מהם, שהיה אז תינוק בן שנה, ממשיך להגיע לרודוס מארה"ב בכל שנה.

והיו גם סיפורים הפוכים, שעליהם אני למד ממבט על לוח הזיכרון שבחצר בית הכנסת, ובו רשימת המשפחות של יהודי רודוס שנרצחו בשואה. בין כל שמות המשפחה הספרדיים (אלחדף וסונסינו, קפלוטו ופלומבו, ונטורה ובנבנישטי) אני מוצא פתאום שם משפחה אשכנזי אחד. איך זה יכול להיות, אם ברודוס מעולם לא היתה אוכלוסייה יהודית אשכנזית? חביב חולק איתי את סיפורה הבלתי ייאמן של ספינת המעפילים "פנצ'ו", שבה ניסו במאי 1940 כ־500 יהודים, רובם אנשי בית"ר, להימלט מסלובקיה. 

כעבור יותר משלושה חודשי הפלגה מפרכת התפוצץ דוד הספינה, שהיתה בעצם גרוטאה עלובה, והיא נסחפה אל הסלעים של אי בודד קטן - כמילי - שבים האגאי. כעבור עשרה ימים מטוסי סיור איטלקיים זיהו מן האוויר את הניצולים, כאשר המזון והמים כמעט אזלו, וחילצו אותם לרודוס. את הפליטים היהודים מאירופה שיכנו במגרש כדורגל מקומי, שעליו הוקמו אוהלים מאולתרים. בגלל הקור ותנאי החיים הקשים נפטרו חלק מהניצולים, עוד שניים נספו בים האכזר בניסיון נואש לברוח לארץ ישראל, והאחרים הועברו אחרי שנתיים למחנה "פרמונטי די טרזיה" בדרום איטליה. 

ההגליה לאיטליה, שהיתה בעלת הברית של הגרמנים, נראתה מסוכנת ביותר, כמעט גזר דין מוות, ולכן כאשר למשפחה אחת - משפחת פאן, שאביה החזיק במקצוע חיוני לאי - הוצע להישאר ברודוס, היא נראתה בעיני כולם כבת מזל.

המשפחה הסכימה בחפץ רב ונשארה, אבל לגורל דרכים משלו. למרות כל החששות, המגורשים ל"פרמונטי די טרזיה" לא נפגעו ושרדו את המלחמה, ואילו משפחת פאן גורשה לאושוויץ עם יתר יהודי רודוס ונספתה שם. ההצלה בדרך נס סללה את הדרך להשמדה.

 זה לא הפרדוקס היחיד בקשר המשולש של היהודים, האיטלקים ורודוס. כחודש לפני מציאת הניצולים בכמילי והצלתם האצילית, הפציצו באכזריות מטוסי חיל האוויר האיטלקי, מהטייסת שחנתה ברודוס, את תל אביב וגרמו לעשרות הרוגים אזרחים, ובהם ילדים ותינוקות. מי יודע, אולי היו אלה אותם מטוסים ואותם טייסים - הם שהרגו, והם שהצילו...

 

כמו מצבה מלאת משמעות

ברוב ימות השנה בית הכנסת "קהל שלום" נותר שומם. צאצאים של יהודי רודוס אוהבים לבקר אותו, וגם תיירים ישראלים מזדמנים אליו בין השיטוטים סביב חנויות המזכרות והמסעדות. לאחרונה פשט המנהג לערוך בו חגיגות בר מצווה.

לפני שנה היה זה סם קופלר, נער יהודי מארה"ב, שביקש לעשות בר מצווה שונה מאחרים ולציין את ההגעה לגיל מצוות באחת הקהילות שנכחדו בשואה. הורי הנער מצאו את בית הכנסת של רודוס, ובחגיגה שנערכה בין הקירות העתיקים שלו שום עין לא נותרה יבשה. 

מאז התקיימו כמה טקסים דומים, ובאחד מהם הניחו תפילין (לראשונה בחייהם!) ארבעה דורות של צאצאי יהודי רודוס. עם זאת, ברור לכל שאי אפשר להפיח חיים בגוף מת, ו"קהל שלום" - עם כל ההוד וההדר שלו - משול למצבה מפוארת ומלאת משמעות על קברה של יהדות רודוס ההיסטורית. את התחושה משלימה המצבה השחורה הניצבת בסמוך, ב"כיכר המרטירים היהודים", לזכר גירוש היהודים למחנות ההשמדה ורציחתם שם.

קהילות של יהודים יוצאי רודוס פזורות היום בעולם, חלקן במקומות מפתיעים ביותר. אפילו בלובומבאשי הנידחת שברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, לשעבר אליזבטוויל, שם נולד וגדל איסאק חביב, נשאר בית הכנסת של יהודי רודוס (פעם כיהן בו רב מבוגרי בית המדרש לרבנים של רודוס), ושלושה יהודים פוקדים אותו מעת לעת. בשיאה מנתה הקהילה הזאת, שהתיישבה בקרבת הגבול עם זמביה, 2,000 יהודים, אבל במרוצת השנים כולם עזבו - מי לישראל, ומי לגולה אחרת.

לאט לאט רוב צאצאי היהודים של רודוס מתקבצים בישראל, וגם חביב יודע שכאן טמון העתיד. "כל כך הרבה מן ההיסטוריה היהודית שוכן ברודוס", הוא מסכם ומביט בבית הכנסת שנשתמר מימים עברו, "וזה העבר, השמח והעצוב. אבל העבר נכרת ביד הגורל, ועכשיו נותר רק לשמוח שהתחלנו לשלוט בגורל היהודי. בישראל כמובן".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו