"השואה איננה מאורע היסטורי. השואה חורגת מההיסטוריה. לא היה מאורע כזה, ואני מאמין ומקווה שלא יהיה״, כך אמר אלי ויזל, הוגה דעות, סופר, חתן פרס נובל לשלום ושורד השואה הידוע ביותר, שהיום - 30 בספטמבר - מציינים תשעים שנה להולדתו. בעיר הולדתו, סיגט, יתקיימו שורת אירועים מיוחדים בצל הזיכרון הטרי מראשית החודש שעבר, כשבית ילדותו הושחת בכתובות אנטישמיות.
קביעתו של ויזל, שנפטר לפני שנתיים, חשובה ומרתקת על רקע מכלול פעילותו, במשך יותר משישים שנה, למען זכויות האדם, ומעורבותו הפעילה והאין- סופית למניעת מעשי השמדת - עם נוספים. על פעילותו זו הוענק לו ב- 1986 פרס נובל לשלום. אין איש אחד נוסף בעולם שהסיק, בדומה לויזל, את המסקנות האוניברסליות מאירועי השואה וההשמדה ההמונית של היהודים באירופה. על רקע זה ניתן לראות את פעילותו למען נפגעי מדיניות האפרטהייד בדרום אפריקה, שבטי האינדיאנים בדרום אמריקה, העמים בדרום מזרח- אסיה, נפגעי הרעב באפריקה ומלחמת האזרחים ביוגוסלביה.
בטור זה אבקש להתייחס דווקא למסירותו האין סופית לנושא זיכרון השואה ולקחיה, תוך הצבתה במוקד תשומת הלב של העולם כולו, ובהקשר הנוכחי - הבלטת ייחודיותה ההיסטורית והחד - פעמית. ובלשון אחר: על אודות המסר האוניברסאלי של המוסר היהודי.
הלכה למעשה, בענין זה החריג ויזל את השואה מחוץ ליכולת ההבנה ההיסטורית. בלשונו הסביר, כי "השואה היא האירוע האולטימטיבי, המסתורין המוחלט. רק מי שהיה שם יודע מה היה. האחרים לעולם לא יידעו".
לימים נפתח ויכוח ארוך שנים בשאלה, שאין זה המקום לפרטו, בדבר ה"יעילות" שבהשארת השואה מחוץ לחקירה ההסטורית; וביחוד החשש כי הגדרתה כחריגה עלול לשרת דווקא את המכחישים המתועבים - החריפים ביותר.
"נאום האדישות"
עדות מדהימה לגישתו זו של ויזל משתקפת דווקא מבעד לנאום המכונן שנשא בבית הלבן ב 1999 - על פי הזמנת נשיא ארה"ב דאז, ביל קלינטון - לסיכום האלף השני, נאום שנחשב לאחד החשובים ביותר על תולדות האלף השני והמאה ה 20 בהיסטוריה - בו שטח את גישתו בדבר סכנת האדישות באלף השני. זו נובעת, לדידו, מאדישות החברה שהינה הרעה החולה הגדולה ביותר. החלק המוכר בנאום הינו: "ההיפך מאהבה אינו שנאה, הוא אדישות". וגם: "האדישות איננה מעוררת תגובה, אדישות איננה תגובה, אדישות איננה התחלה. היא סוף".
בין היתר, מונה ויזל בנאום שורת אסונות שהתחוללו במהלך המאה שחלפה - בהם שתי מלחמות עולם, רצף ההתנקשויות, מרחצי הדמים בקמבודיה וניגריה, הודו ופקיסטן, אריתריאה ואתיופיה, בוסניה וקוסובו.. - ובמהלך משלים, הוסיף: "ובמישור אחר, כמובן, אושוויץ וטרבלינקה", בשורת ההצלחות מנה כמובן את תחיית ישראל על אדמת האבות.
אלי ויזל, בדרגש האמצעי, שביעי משמאל, עם שחרורו מידי הנאצים // צילום: רויטרס
אגב, באותו נאום ממש, לא הסתיר דבר ולא נמנע מאיזכור ההחלטה האמריקאית לסרב לקבל את הספינה "סנט לואיס" שהובילה כאלף פליטים יהודים לחופי ארה"ב והוחזרה כמו שהיא לאירופה (רובם נרצחו לבסוף על ידי הנאצים). "מה קרה? אינני מבין. מדוע האדישות, ברמה הגבוהה ביותר, לסבל הקורבנות?", תמה ויזל שזיהה היטב את הזירה האמריקאית ככזו שיש בה פתיחות לזוועות הסבל והצליח לטוות בה במרוצת השנים רשת קשרים עניפה, בין היתר באמצעות תיווך שאלת מקומו של אלוהים בשואה.
כך, למשל, כבר עשור ומחצה קודם לכן, די היה בנוכחותו המוסרית של ויזל כדי לבקר ציבורית ובאופן ישיר את נשיא ארה"ב דאז רונלד רייגן, ידיד למדינת ישראל ולעם היהודי , על רקע ביקור מתוכנן של האחרון ב 1985 בבית קברות של חיילי אס.אס בעיר ביטבורג שבגרמניה -“אדוני הנשיא, זה אינו מקומך. מקומך הוא עם קורבנות הס.ס”, פנה אליו ישירות ובכך הוטבעה דמותו כסמל אוניברסלי לקרבנות סבל ורדיפות.
המסר האוניברסלי של המוסר היהודי
על רקע גישתו זו, יקל עלינו להבין כיצד התייחס ויזל למאמר של המחזאי היהודי הנודע ארתור מילר בשנות ה 70 בו התייחס האחרון לשואה כ"תקרית בהיסטוריה העולמית". ואמנם, ככל הידוע מילר העניק לויזל דחף מכופל להיאבק נגד התפיסה הזו (ועוד המושמעת מפי יהודי) וסביבתו של ויזל ציינה, כי שמר על מאמרו זה של מילר בארכיון שלו, בבחינת זרז מוטיבציוני לפעילותו רבת ההיקף, עד יום מותו: לעשות כל לאל ידו כדי למנוע שואה נוספת ולפעול כדי להוציא את העולם מאדישותו.
ויזל עצמו נדרש לתיאור הלכי נפשו (אם נרצה: מדרג ההיררכיה המוטבע במעשיו) ומודל המסר האוניברסאלי של המוסר היהודי. כך אמר ויזל: "אני צריך להגדיר את עבודתי: כשאני נלחם באנטישמיות זה חלק מעבודתי למען זכויות האדם. כשאני עובד למען הזיכרון זה חלק מעבודתי למען זכויות האדם. אני יהודי. כל הקורה את בני עמי - חשוב לי. פחדי היהודים, תקוותיהם, חשובים לי, והקדימויות שלהם - הן גם שלי. אך הן אינן בלעדיות. כן, אני עובד למען העם היהודי, אבל לא רק למען העם היהודי. זה הדבר החשוב ביותר עבורי. אני בן להורים יהודים ואני בן לעם היהודי. ואני גם לוי, צאצא ישיר של משה. היהודי שבי אומר לי להקשיב לזולת. אלה רעיונות פשוטים מאוד. אינני זקוק לפילוסופיה כדי להצדיק או להסביר את מעשיי, אני עושה את זה מפני שאני יהודי", סיכם.
ואולי, יותר מכל אלה מעיד עשרות מונים על "המקום" שהנחיל ויזל לשואה דווקא המכתב שהעניק לו בר הפלוגתא אבא קובנר, המשורר והלוחם מגטו וילנה, מייד לאחר זכיית הראשון בפרס הנובל לשלום. המכתב התגלה במהלך ארגון ארכיון ויזל ע"י ד"ר יואל רפל ובתמציתו כתב קובנר: "יהודי שמזלו הרע איתרע לו להיוולד אל המאה ה 20 ואת חירות הניצול הוא בחר להפוך לחובת העדות לכל ימי שארית חייו הוא שכפה היום (יום קבלת הנובל) על עולם ומלואו להכיר מחדש בעוצמת החוויה היהודית ההיסטורית ובייחודה בזיכרון הקולקטיבי של האנושות". לכן, "בהענקת הפרס.. יש משום הכרה עולמית בייחודיותו האוניברסאלית של מסר השואה היהודית .. כצו פדגוגי לחינוך, לאומץ לב, להבדיל בין טוב לרע, כערך ניצחי לכל הדורות". כך, אינטואיטיבית, סימן קובנר את מקומה של השואה אליבא דה ויזל. אם כן, ייחודה של השואה בזיכרון הקולקטיבי של האנושות, הכרה במסר האוניברסאלי של המוסר היהודי.
אין הדבר יקל בעייני ויזל, שעבורו היתה השואה שקולה למעמד הר סיני. לתפיסתו, ההיסטוריה היהודית התחלקה לשלושה: עד מעמד הר סיני, מאז ועד השואה - ומהשואה ועד ימינו אנו. ובימינו אנו, וברוח כתיבתו של ויזל, השאלה שלעולם נשארת איתנו היא אחת - האם העולם למד את הלקח?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
