תופי המלחמה
החלטתי להזמין הביתה את המתופף שלנו, שגר בקריית מלאכי, עם משפחתו • האישה נתנה אור ירוק, ובלי לחכות לתמיכה בינלאומית, יצאתי למבצע
,עודכן
ביום שישי שעבר הופיעה תיסלם בזאפה תל אביב. הקהל הורכב מאנשים שקנו כרטיסים מראש, כאלה שברחו מהבית כי לא יכלו לראות יותר פרשנים בטלוויזיה, וחבר'ה מהדרום שהלהקה הזמינה דרך הפייסבוק. האווירה היתה מיוחדת, כי גם הקהל וגם אנחנו הבנו שבווליום שאנחנו מנגנים, גם אם תהיה אזעקה, לא נשמע אותה. המתופף שלנו, סמי אבזרדל, שגר בקריית מלאכי, הגיע היישר מהממ"ד, וכל הערב היכה בתופים כאילו היו איסמעיל הנייה. בתום ההופעה הוא ממש לא מיהר לחזור הביתה. עוד דרינק, עוד סיגריה, עוד קפה. לקח את הזמן.
למחרת החלטתי להזמין אותו ואת משפחתו להתארח אצלנו. נארגן להם חדר יפה, אמרתי לאשתי, הם ישהו אצלנו שבוע, יירגעו, יורידו לחץ, בערב נריץ דאחקות. יהיו קטעים. "בשמחה", אמרה לי הגברת הראשונה. לסמי יש כבר ילדים גדולים, וגם שמונה נכדים. בבית שלו מתגוררים הוא, אשתו והבת הקטנה טל בת ה-18. האור הירוק ניתן, ובלי לחכות לתמיכה בינלאומית, יצאתי למבצע.
צילצלתי אליו, אבל הוא לא ענה. בטלוויזיה עידכנו שעכשיו יש אזעקה בקריית מלאכי. "איך יענה", גיחכתי לעצמי. בינתיים נכנסנו לכוננות אירוח. אשתי רצה לסופר לקנות אוכל, ואני עמלתי לפנות להם חדר. סידרתי את החדר בצורת חי"ת - שלוש מיטות צמודות לקיר, ובאמצע חלל גדול.
"מה הרעיון-" שאלה האישה, "אתה מתכוון לשים פה סוללת כיפת ברזל-"
"מקום לתופים", עניתי. "את הרי לא מצפה שהבן אדם יפסיק לתופף רק בגלל שיש מלחמה".
באותו רגע הפך צבע לחייה מוורדרד-אפרסק לאפור-עכבר, והיא החלה לשדר סימני מצוקה מובנים. סמי הוא לגמרי לא מתופף ג'ז. הוא לא משתמש במברשות, לא עדין לתופים ולא נחמד לשכנים שמבקשים שקט. תליתי שמיכות על הקירות כדי לבודד מהרעש, ופרשתי שטיח על הרצפה כדי להיטיב עם האקוסטיקה. הכל היה מוכן, רק שסמי טרם ענה לי.
אחרי שעה של ניסיונות תפסתי אותו בנייד ואמרתי לו שהם מוזמנים אלינו. הוא צעק לי שהוא בממ"ד והוא שומע אותי מקוטע, אז הוא יחזור אלי.
אחרי ארבע שעות של גל שקט התקשרתי שוב. הסברתי לו שהם מוזמנים, שהכנו קציצות, יש מג'דרה ויש אפילו סידור אקוסטי מיוחד לתופים. "סבבה לגמרי, באמת תודה", הוא אמר, "אבל אני מציע שתשמור את הכל לדצמבר. שכחתי לעדכן אותך שזזתי לכיוון הבת שלי שגרה בשרון. עכשיו זה ממש זמן גרוע. אתה הרי לא מצפה שאבוא לישון בגוש דן. נופלים אצלכם טילים, זה ממש מסוכן".
עוד חוזר הניגון
שועלי הקרבות הוותיקים, שעברו כבר כמה מלחמות במדינה הזאת, מכירים את כללי הטקס. בכל מלחמה או מבצע יש ריטואל קבוע שחוזר על עצמו, והכלל הוא שכמו ב"גבעת חלפון", לא משנה כמה פעמים ראית - תמיד זה מצחיק מחדש. אז הנה כמה מהסימנים שמבשרים ש"מבצע הגיע, כאסח בא":
• טלפון לנשיא ארה"ב. פרס ונתניהו מעירים את אובאמה כדי לעדכן אותו בנעשה. כמו הבן שמתקשר לאבא באמצע הלילה לעדכן אותו ש"אני בסדר. האוטו קצת נשרט, אבל לא משהו חמור". מטרת השיחות האלה היא לזכות בחיבוק ובאמפטיה מהמבוגר האחראי. זה לא תמיד עובד: תלוי מתי הערתם אותו.
• מעיל עור. פוליטיקאים ואנשי צבא בדימוס מופיעים באולפן לבושים מעיל עור. עמוס ידלין, איתן בן-אליהו, שאול מופז - כולם נהיו פתאום אופנוענים. אולי לזה מתכוונים כשאומרים הרתעה ישראלית. הפרשנים הצבאיים אומרים שאחרי הכניסה הקרקעית אנו צפויים לראות פחות מעילי עור ויותר מעילי רוח כחולים. גם לרבין ולפרס היה אחד כזה.
• הזפזופ האינסופי. הצפייה בטלוויזיה הופכת עניין מזוכיסטי אך הכרחי. אתה לא רוצה להחמיץ שום מבזק, אבל כל מבזק נמשך 20 שעות. כשאתה רואה ערוץ 10 אתה בטוח שבערוץ 2 מעניין יותר, כשאתה רואה את אהוד יערי בערוץ 2 אתה חושב על עודד גרנות בערוץ 1. בפרסומות אתה לא מתאפק ועובר ל-BBC. החברים מהחדשות חוזרים על אותם טקסטים כמו ילד שלומד לבר מצווה. המונחים "כיפת ברזל", "צו 8", "כניסה קרקעית", "טילים ארוכי טווח", "נפגעי חרדה", "בן מוות" ו"ניצחון תודעתי" חוזרים 50 פעם בשעה, וצריך מילון כדי להבין למה באמת מתכוונים הפרשנים, ואופטלגין נגד כאב הראש.
• מזל טוב מנוסבאום. משה נוסבאום מחפש בחושך סיפורים אנושיים וצד זוגות שלמרות המצב החליטו להתחתן. הכלה שחירבו לה את הערב החשוב בחייה ניצבת מולו בשמלה לבנה ובמבט של "מוכנה לחנוק את חאלד משעל בידיים שלי". הבעל מבין שמאחר שהגיעו רק חצי מהאורחים שהוא הזמין, הלכה לו כל הקלקולציה של העלויות מול הצ'קים, אבל בכל זאת מודיע ש"לא יעזור להם כלום, אנחנו נמשיך לחגוג".
• הטמבל ברקע. ברקע של כל דיווח מהשטח עומד תמיד טמבל עם סלולרי שמתמקם מאחורי הכתב ומתקשר למשפחה שייצאו מהמקלט וידליקו טלוויזיה עכשיו! מהגאונים האלה צריך לייצר תוכנית ריאליטי - מי יצליח להתברג ליותר שידורים חיים. אפשר לקרוא לזה "הישרדות עמוד ענן", "מאסטר טמבל" או "סתום נולד".
• לכל מבצע יש שם. השמועות אומרות שהמחשב הצה"לי הוא שבוחר את השמות. כנראה המחשב אוהב שירים, כי גם "עופרת יצוקה" וגם "עמוד ענן" הם שורות משירים ידועים. אני חושב שעדיף למחזר ולהשתמש בשמות שעשו לנו טוב בעבר, פלוס שינויים קלים. למשל "שלום הכיפור" או "עופרת ששת הימים". ככה אנחנו גם ממחזרים וגם מגבילים את אורך המבצע.
• אתנחתא קומית. לכל מלחמה הקומיקאי שלה, זה שמעלה בנו חיוך גם ברגעים הקשים. בשאר אסד הוא המצחיקן של "עמוד ענן": חוש ההומור שלו מצליח לשעשע גם כשאתה בממ"ד. אותו אסד שאמר בזמנו על הטבח באזרחיו "זה לא אני, זה הצבא", אמר השבוע ש"המתקפה הישראלית היא מעשה פשע ברברי, והעולם צריך להתערב". סטגדיש!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו