"כולם מפחדים פה אחד מהשני"

"בראש השנה הייתי באומן עם ישי ריבו ונתן גושן והיה מדהים", מספר חנן בן ארי בעיניים בורקות. "ישנו באותו החדר, מצאנו זמן שאפשר היה לגשת לקבר של רבי נחמן ומקומות נוחים להתפלל. אתה רואה שם כל מיני סוגים של אנשים, שכל אחד בא מסיבותיו ומקפיד על החג בצורה אחרת. שלושה ימים רצופים, מהבוקר עד הערב, אתה שומע תקיעת שופרות. ואלפי אנשים מתחילים לשיר יחד ומפסיקים יחד, כמו במופע באצטדיון. זה סוג של פסטיבל, הוודסטוק של הדתיים".

למה נסעת לשם?

"זו כבר פעם שלישית. כדי לחוות את העוצמה של כל כך הרבה יהודים שמתפללים יחד, כשכל אחד מתפלל על העניין שלו. נוסעים לשם דרווישים בלי שקל, כי הצדיק אמר, ומקבצים נדבות כדי לחזור לארץ".

אשתך הדסה אישרה לך לטוס?

"היא רצתה לתת לי ספתח יפה לשנה החדשה. יש לי חבר עם שישה ילדים שאשתו הכריחה אותו לטוס, ואני מכיר גם כאלה שנשארו בארץ כי האישה אמרה להם לא. אבל מה יסקרו בתקשורת? את זה שטס והשאיר אישה עם עשרה ילדים לבד בראש השנה, או את אלה שהלכו לזונות ולהימורים? בעיניי זו הסתכלות שטחית, כי אולי זה קיים, אבל בקצה של הקצה. ברור שיש שם 'פאקים' וערסים שבאו לריב וגניבות ומוזיקת פח, אבל 'סחלה' יש בכל מקום".

עוד לפני הנסיעה לאומן מצא את עצמו בן ארי בשירות מילואים קרבי ליד ג'נין שנמשך חודש, בשיא החום של אוגוסט, עומד במחסומים ומבצע מעצרים כחייל מן המניין. "שירתי בסדיר בגדוד 'נצח יהודה' ואני ממשיך לעשות מילואים כחייל פשוט", הוא מספר. "שחררו אותי להופעות ובקושי ישנתי. הייתי חוזר מהופעה ועולה לשמור בש"ג. זה היה קשה פיזית. וכל מיני חיילים בסדיר 'עפו' כשפתחתי להם את השער והעלו תמונות לפייסבוק. לא ניסיתי עדיין לעשות מילואים כזמר. בבסיס שרתי להם מלא ובסיום המילואים עשינו מסיבה ועידן עמדי הגיע".

"אנחנו מדינה מלאה בהלומי קרב, לכן צריך כל כך הרבה התחשבות". בן ארי // צילום: כפיר זיו // סטיילינג: איתי גונן

שירות המילואים השאיר עליו רושם מיוחד. "אתה פוגש שם מציאות שאין לה פתרון", הוא מאבחן. "התחביב של הילדים שם אחרי בית הספר הוא לזרוק עלינו אבנים, כי אין להם שום דבר אחר לעשות. מצד שני, אני רוצה לשמור על העם שלי ואם אני אצא מפה, לך תדע מה יהיה. זה מין מלכוד כזה. חזרתי מתוסכל. כאב לי על כולם. אנחנו חיים במציאות מסובכת".

היית פעם בסכנת חיים?

"לא ממש, אבל בסדיר זרקו עלינו שני בקבוקי תבערה כשהיינו בעמדת פילבוקס ליד קלנדיה. יצאנו לרדוף אחריהם וזרקו עוד בקבוק. ילדים בני 13. צפיתי ב'בשבילה גיבורים עפים' ופתאום קלטתי שאנחנו מדינה של הלומי קרב. הרחוב מלא בהלומי קרב. הילדים שגדלים בשדרות הלומי קרב. והכל פה כל כך רגיש ומוגלתי. לכן צריך הרבה התחשבות, להבין שכל אחד סוחב פה בעיות. אצל חבר קרוב שלי הופיעו משום מקום התקפי חרדה, והוא התחיל לקחת ציפרלקס. זה מפחיד".

שבועות של חושך

מחר בערב, מוצאי שמחת תורה, ישתתף בן ארי (30) כשופט בתחרות"אירוויזיון ג'וניור", שבה ייבחר הנציג הישראלי לאירוויזיון הילדים שיתקיים בחודש נובמבר הקרוב במינסק. "זו תוכנית הריאליטי היחידה שהסכמתי להשתתף בה, כי יש בילדים משהו תמים ונקי", הוא אומר. "לא מרגיש בנוח לשפוט אחרים ולא חושב שיש לי זכות, כי אני עצמי לא הייתי עובר שלב שני בריאליטי, אבל עם הילדים זה אחרת".

לא מדובר בניצול של ילדים ובהעמדתם במתחים שלא בריאים להם?

"יכול להיות שאני טועה בזה, אבל הרגשתי שספציפית זה מתנהל יותר רגיש, עד כמה שאפשר כשמדובר בתחרות שבה בסוף מישהו אחד מנצח".

תרצה שהילדים שלך ילכו בכיוון המוזיקלי?

"הבת הגדולה שלי, שיר־ציון, בת ה־8, כנראה תעשה את זה אם ארצה או לא. היא כותבת ומלחינה לבד על הפסנתר שירים מקוריים משלה על החיים שלה. מה שיעשה לה טוב, אשתדל להיות שם בשבילה".

נהיית אבא בגיל צעיר.

"הפכתי להיות אבא בגיל 22 והייתי צריך לצאת מעצמי ולהיות שם בשביל מישהו אחר. גם כיום, עם ארבעה ילדים, אני עוד לומד את האבהות ורוצה להשתפר בה. תמיד יש לי נקיפות מצפון שאני לא נמצא איתם מספיק, למרות שאני עובד מאוד קשה כדי לתת להם את החיים הכי טובים שאני יכול. בסופי שבוע אני מבלה איתם הרבה ומפצה אותם, משחק איתם, נותן להם הפתעות וממתקים. תמיד מתחדד לי כמה אני רוצה להיות איתם יותר וכמה הם הבסיס לכל".

אתה כותב שירים עליהם ובהשראתם.

"כן, את השיר 'ילד', שמופיע באלבום 'לא לבד' שהוצאתי השנה, כתבתי בשעת לילה מאוחרת כשהבן שלי ברוכי בן ה־5 יושב לי על הברכיים. הוא התעורר באמצע הלילה בוכה מתוך חלום רע, סיוט. הושבתי אותו על הברכיים וכתבתי לו שיר עידוד, תוך כדי שאני שואל את עצמי למה הוא נחשף שגרם לו לסיוט הלילי".

"בשירים ובמפגשים אני מנסה למצוא את המשותף". בן ארי // צילום: כפיר זיו // סטיילינג: איתי גונן

הוצאת "לא לבד", אלבומו השני, שהושק בהופעה מוצלחת באמפי שוני, סימנה מבחינת בן ארי את המשך ההצלחה וביסוס הקריירה. לפני שנתיים פרץ עם אלבום הבכורה "איזון", שהגיע למעמד אלבום זהב וכלל את שיר השנה של גלגלצ, "החיים שלנו תותים", ולהיטים כמו "אמא אם הייתי" ו"ממך עד אלי". השנה התחזק מעמדו כאמן שנמצא בקווי התפר שבין העולם האמוני לעולם החילוני, תוך שהוא מזקק חוויות אישיות שעברו עליו לאמירות שרבים יכולים להזדהות איתן; זמר שנהיה כל־ישראלי עם הלהיט "ויקיפדיה", שכבש כבר בשנה שעברה את הרדיו ואף זכה בפרס אקו"ם כטקסט השנה; יוצר שמדבר לכל אוזן עם שיר הנושא "לא לבד", מפלח למאמינים את הלב ב"מה אתה רוצה ממני" ומשתף פעולה בהצלחה עם משה פרץ ב"על משכבי".

בשיר הנושא "לא לבד" כתב על "החושך המתוק המנותק", ובשיחה איתו מתברר שחווה למעשה תקופות של דיכאון. "כתבתי את 'לא לבד' על התקופה שבה למדתי בישיבה בגיל 18-19 (ישיבת 'מדברה כעדן' במצפה רמון, א"נ). החוויה שם היא מאוד אינטנסיבית. הלימוד הוא גם שכלי וגם מגיע למקומות נפשיים עמוקים מאוד. אתה חופר לעומק בנפש שלך 18 שעות ביממה וכמה שאתה הולך יותר לעומק, יש עוד, זה אינסופי. ואין מבחנים וציונים, אתה לא מתחרה באף אחד. אני הגעתי לשם כתלמיד מצטיין שהיה רגיל לקבל 100 בכל מבחן. סיימתי את הישיבה התיכונית בגיל 17, דילגתי על כיתה י"ב. ופתאום בישיבה הייתי חווה שבוע של 'היי' מטורף מהלימוד, ואחריו שבוע של 'חושך'. הייתי שוכב שבוע במיטה. היום בדיעבד אני מבין שזה היה דיכאון. למזלי, הישיבה היא לא מקום שבו בודקים נוכחות והיו מאוד סבלניים כלפיי, כי ראו שאני מאוד רוצה".

מה עבר עליך באותם שבועות של דיכאון במיטה?

"לא הבנתי מה קורה, לא ידעתי איך להסביר את הלונה פארק הזה של הלמעלה והלמטה. זה נמשך משהו כמו שנתיים, אבל לא הלכתי אז לטיפול. זה הפך אותי לצנוע יותר, כי הבנתי שידע ואינטליגנציה לא עונים על כל התשובות, ושאם לבן אדם יש בעיות הוא צריך להתמודד ולפתור אותן. בהמשך הבנתי גם שללמוד דברים מאוד עמוקים, פילוסופיים, פלצניים, זה לא אומר שאתה גם טוב ביומיום כאדם, כחבר ובהמשך כבן זוג וכאבא, ושצריך לסגור את הפער בין מה שאתה באמת לבין מה שאתה שואף להיות. כואב לגלות את הפער הזה. למשל, הייתי בטוח שאני חבר מעולה, ופתאום בשיחה עם חבר גיליתי שאני לא חבר טוב כמו שחשבתי, כי הייתי מרוכז יותר מדי במוזיקה שלי".

מאז עברת טיפול רגשי?

"היום אני מתעסק הרבה יותר במנגנון שלי. אני מטפל בעצמי מכל מיני כיוונים, דרך שיחות של מודעות וגם דרך היצירה, אני חוזר לרגעים קשים מהעבר. יש לי פגישות עם פסיכולוגית, עם נטורופתית, עם מישהו משיטת ימימה. אני מנסה לרכוש כלים כדי להבין מה עובר עלי ולהתמודד, כי אני חי במציאות מאוד מורכבת ועמוסה ורוצה לחיות חיים בריאים ולא לקרוס, כמו שקרה לאמנים אחרים, שנפלו לדברים לא טובים".

מה עלול להפיל אותך?

"לחוות משבר גיל 30 בגיל 40, או כשפתאום מגיעה תקופת בין המצרים ואני לא מופיע. כשאתה מופיע כל הזמן, אתה מתרגל לקבל אהבה ומחיאות כפיים, אדרנלין ומחמאות, וכשהם אינם, צריך להתמודד עם החסך. ואז אני מבין שהישגים בקריירה, כמו אלבום זהב ושיר השנה ופרס אקו"ם ומופע סולד אאוט באמפי שוני, הם נעימים, אבל לא יפתרו לי את הבעיות שביני לבין עצמי. ואני נזכר שוב מה חשוב בחיים, שזה להיות אדם טוב יותר ובן זוג טוב יותר, כי המשפחה, זה בסוף מה שנשאר לנו. כשאתה מופיע בפני כל כך הרבה אנשים, צריך לזכור כל הזמן לשמור על הפרופורציות הנכונות".

אתה מפחד ליפול?

"מי שלא מפחד הוא טיפש. אני נזהר ומשתדל ללמוד מטעויות של אחרים. יש אמנים שמתים ממנת־יתר או מתגרשים ארבע פעמים כי קשה להם להתמודד עם ההצלחה. לי היה קשה להתמודד עם הפרסום, עם התגובות ועם הפניות מאנשים כשאתה הולך עם אשתך לבית קפה. או עדת ילדים שמקיפה אותי כשאני בא לקחת את הבת מבית הספר. ושתיהן לא אשמות, הן לא בחרו את זה".

אם כבר נפילות, כשלמדת בישיבה היו מחשבות על חזרה בשאלה?

"לא בתקופה ההיא. אני בכל יום בוחר מחדש באורח החיים שלי. הרי יש לי שני אחים לא דתיים שחזרו בשאלה: עמיחי, אחי הבכור, ונריה, אחי השני. אנחנו שישה, שלושה בנים ושלוש בנות, בן־בת־בן־בת־בן־בן־בת, והמשפחה שלנו מגוונת מבחינת השקפות. אז זה תמיד נמצא באפשרויות. להיות דתי זו בחירה, זה משהו דינאמי, כמו זוגיות. האופציה להיפרד תמיד נמצאת שם ואתה צריך לבחור בכל יום מחדש לעבוד בזה ולעשות הכל בשביל שהאהבה הזו לא תיגמר ולא תיעצר".

מה קרה כאשר האחים שלך חזרו בשאלה?

"נריה היה בן 14 וחיפש דרך משלו. אמר שהוא לא רוצה להיות דתי. הוא עשה את זה מאוד בהפגנתיות. עזב את הבית וגר בכל מיני מקומות, ברחוב, אצל אנשים שאירחו אותו אצלם. ההורים שלי, הרצל ולאה, היו צעירים, בני 30 ומשהו, ולא ידעו איך להכיל את זה, בלי שום הדרכה".

ואיך הוא התאחה?

"אחרי תהליך מאוד ארוך של הבנה משני הצדדים והתבגרות משני הצדדים, שבמסגרתו ההורים שלי הבינו שהם לא יכולים לשלוט בבחירות שהוא עושה בחיים, רק לאהוב אותו ולתת לו את כל הכלים להיות האדם הכי טוב שהוא יכול להיות. ונריה הבין שהם רק רצו בטובתו ועשו טעויות כמו שכל הורים עושים טעויות".

הקשר ביניכם התחזק?

"קשה להסביר עד כמה. אני אמן וזמר הרבה בזכות נריה. הוא דחף אותי לזה, אתגר אותי ולא ויתר לי. למשל, מגיל 13 כשהתחלתי לכתוב, עד גיל 18, הייתי כותב רק בלדות, שירים כבדים ועצובים. אמרתי לו שאני לא מצליח לכתוב גם לעומק וגם עם גרוב. הוא נתן לי דוגמאות כמו 'הדג נחש', 'שוטי הנבואה' ובוב מארלי ושכנע אותי לנסות. זה גרם לי למהפך מהותי".

מרפא דרך המוזיקה

בן ארי התחיל לכתוב בגיל 13, כאשר ההורים שלחו אותו לחוג אורגנית ("ברגע שידעתי ארבעה־חמישה אקורדים התחלתי ליצור שירים"). הכישרון הלך והתפתח, אף שעד היום הוא לא יודע ממש לקרוא תווים. הנער הצעיר היה נסגר בחדר וכותב שירים, 6-7 שעות ביום. מפעיל מקצב אוטומטי של בוסה נובה או רומבה, ורץ איתו במשך שבוע. ככה, עם התחושה. בגיל 16-17 נחשף להיפ הופ. חבר השמיע לו אמינם, טופאק, סאבלימינל, ואחרי חצי שנה הוציא בן ארי תחת ידיו אלבום שכולו היפ הופ, שנגנז.

למה כתבת שירים כבדים בגיל צעיר?

"הושפעתי מהרב קוק מצד אחד ומניטשה מצד שני, מהרמב"ם ומהמשוררת זלדה. אבל עברתי תהליך מלכתוב שירים עמוקים מתוך מחשבה שאני יודע ורוצה שאחרים ישמעו, לכתיבת שירים אישיים שאומרים שאני לא יודע כל כך, אבל אני עובר הרבה דברים בדרך ולומד הרבה דברים ויהיה מדליק אם תעברו את זה איתי. אני כותב יותר ויותר מהבטן. היתה תקופה שבה הרגשתי ששולי רנד יושב לי על הכתפיים ומאשר לי כל שורה, למרות שבכלל לא הכרנו".

קל לך עם החשיפה האישית? לכתוב על עצמך, על אשתך?

"רוב הזמן כן. אני לא מאוד חרד לפרטיות שלי. לפעמים אני מביט אחורה ואומר שחשפתי יותר מדי, מתוך רצון לשתף אנשים ולעזור להם, כי אני יודע שכולם עוברים דברים כל הזמן. כשאני מצליח ליצור שיר שמישהו אומר עליו שהוא דייק את מה שהוא עובר וזה עוזר לו לעבור את המסע שלו, זו המתנה הכי גדולה שאני יכול לקבל".

אביך פייטן וחזן. איך ההורים קיבלו את היותך זמר?

"הם שמחים עבורי שאני עושה את מה שאני אוהב. אמא שלי מעולם לא אמרה לי מה להיות. אבא שלי לימד אותנו לעשות את מה שאני עושה הכי טוב ולכוון הכי גבוה שיש. אני והם חשבנו שאהיה אולי איש רוח, אולי רב, שמשפיע בדעות שלו ובחייו על כמה שיותר אנשים".

וזה מה שנהיית, דרך המוזיקה.

"בדרך מסוימת, שבה אני מרגיש נוח. אני שמח להיות אמן שהמוזיקה שלו מרפאה אנשים ונותנת להם איזשהו אור בחושך שבו הם נמצאים. מתייעצים איתי המון. כשיצאתי לדרך לא שיערתי שאהפוך לאבן שואבת להרבה סיפורים לא פשוטים. אנשים שנמצאים בדיכאונות קליניים, בגמילות מסמים ומאלכוהול, אנשים חולים שאני מופיע להם הרבה, שהשירים שלי מנחמים אותם. אחרי הופעות אני משתדל להישאר שעה ואפילו שעתיים ולדבר עם אנשים. כמה שאני מספיק ומסוגל להכיל, כי זה המון רגשות. למדתי לפתח כלים בנפש שלי כדי שיהיה מקום לעוד אנשים, בלי שזה יפגע במשפחה שלי. יש שורה באלבום שאני כותב עכשיו: 'אני אלוף העולם בלאהוב, קודם את עצמי, אחר כך בבמה וברחוב, הכי קשה לתת למישהו קרוב'. כי לפעמים אתה נותן ונותן ובסוף מגיע הביתה ואין לך לתת לקרובים אליך".

מתי הרגשת את האגו מתנפח יותר מדי?

"את הזיופים אני מרגיש בבית, מול האישה והילדים, שם זה הטסט לעבודה הנפשית, איפה שאני לא צריך לשחק את הבחור המושלם והעמוק. בסוף־בסוף המידות שלנו נחשפות. כשאני מגלה אגרסיביות או חוסר תשומת לב, אני מבין שיצאתי מהאיזון שלי וצריך להקשיב, לנשום ולחזור לשם, לעבוד על זה".

אשתך הדסה הכירה אותך כמורה ופתאום קיבלה כוכב, סלב.

"כן, אנחנו עוברים תהליכים יחד. כתבתי על עצמי בשיר 'תודה שאת' - 'איך לקחת אותי חתול בשק, לא שיערת את גודל המרחק, בין המילים היפות למי שהפכתי להיות'. התחתנו צעירים, בגיל 20, בדצמבר נחגוג עשור לנישואים. זה היה אחרי שלושה חודשי היכרות. אח שלי נריה אמר לי, 'אתה מכיר אותה בקיץ, לא יודע איך היא בחורף'. אבל גם אם היינו יוצאים שלוש שנים, לא היתה לנו תעודת ביטוח שאנחנו באמת מתאימים. אתה יודע שאתה והיא עומדים להשתנות ויודע רק שיש מהות, שיש עם מה לעבוד"

איך הכרתם?

"היא ראתה אותי מופיע בבמה של יוצרים צעירים, שאליה הגיעה ככותבת שירה, ו'סימנה' את הבחור המוזר ששר ולא אכפת לו מה קורה סביבו. אחרי חצי שנה היא שאלה חברה משותפת אם אני פנוי. הייתי אז חייל קרבי ולא רציתי להיות בקשר. אחרי שלושה חודשים, כשעברתי תפקיד בצבא והתפנה לי זמן, התקשרתי, נפגשנו, יצאנו שלושה חודשים והתארסנו. ידעתי שהיא תהיה אשתי אחרי שתי פגישות. לה זה לקח עוד קצת זמן. אני עד היום אומר שזו הטעות הכי טובה שעשיתי בחיים. בדיעבד, כשאני יודע מה זה זוגיות, אני אומר שזה לא הגיוני. רצו הגורל והקדוש ברוך הוא שאני אקפוץ למים האלה, והיום אני שוחה בהם".

בשיר "פרדס חנה" כתבת על הזוגיות שלכם, "למדתי לא להתווכח".

"אתה יכול להיות אשף של מילים, לשכנע את הצד השני ולנצח בוויכוח, אבל בסופו של דבר הוויכוח לא היה על מי צודק, הניצחון בו לא פתר את הבעיה ובסוף כולם הפסידו. לוקח זמן ללמוד שדרך הוויכוח, אשתך בעצם אומרת לך שהיא צריכה משהו כמו מקום, הקשבה, אמון, ואתה במקום להקשיב לה מגן על עצמך מתוך אינסטינקט או ממקום ילדותי. ואלה יכולים להיות ויכוחים על הדברים הכי קטנים, כמו לזרוק את הפח ולמה חזרת מאוחר בלילה מהופעה, כשבסוף זה מתבטא במי שוטף את הכלים, אבל בעומק מסתתרים הדברים המהותיים באמת".

"אני יורד מהבמה ומשתדל להישאר ולדבר עם האנשים". בן ארי בהופעה // צילום: מרים צחי 

הרעש הוא בקצוות

מאז שעבר עם משפחתו לפרדס חנה, נהנה בן ארי להיפגש עם האמנים האחרים שחיים שם ובסביבה לערבי שירה ונגינה. ולא חסרים לו שותפים. "פאר טסי, עדן חסון, בניה בארבי, עידן עמדי שהוא חבר קופץ מדי פעם. גם הרבה נגנים גרים כאן. בכל פעם נפגשים אצל מישהו אחר, לפעמים משמיעים אחד לשני שירים חדשים. משהו מרוחו של מאיר אריאל ז"ל נמצאת במקום הזה, שיש בו משהו בריא, משהו ישראלי חדש שמפגיש כל מיני סוגים של אנשים. עובדה שגם אברהם טל וגם אני כתבנו עליו שירים בשנים האחרונות".

באותו השיר, "פרדס חנה", שר בן ארי על ישראלים שטסים לברלין בשביל בירה בלי מסים. "אני לא שופט אף אחד", הוא ממהר להגיד. "קשה פה ואנשים מחפשים אופציות אחרות בכל מיני מקומות. אנחנו כעם עדיין מחפשים את עצמנו. אז יש כאלה שמחפשים פה, איך להפוך את המקום הזה לטוב יותר, ויש כאלה שמחפשים בחוץ. כשהופעתי בארה"ב עם 'הדג נחש' פגשתי הרבה ישראלים שבחרו לעבור לשם מטעמים כלכליים, או שנמאס להם, או שהם נסעו לשנתיים והתאהבו במקום. כמעט כולם שם מתגעגעים מאוד ואכפת להם ממה שקורה פה. הם לא איבדו את הקשר. יש להם פה משפחה ושורשים, היסטוריה, זהות ודנ"א. אני מבין אותם. אני בוחר להישאר פה ולהתמודד, כי המדינה והעם חשובים לי, אני מנסה להבין איך פותרים את הדברים ומשפרים אותם".

איפה הכי חשוב לך לשפר?

"קודם כל בינינו. אני מנסה בשירים ובמפגשים עם אנשים למצוא את המשותף, שאני מרגיש שהוא רב על המפריד, בהרבה. אנחנו עוברים כל כך הרבה דברים דומים, נתקלים בכל כך הרבה קשיים דומים ויכולים לשפר ולהשתפר ביחד. מצד שני, אתה רואה שהשיח ברשתות החברתיות הולך ומקצין ונהיה יותר ויותר אלים, וכואב לי מאוד. אז אני מנסה לעשות את המקסימום במה שאני יכול, כדי להפוך את השיח ליותר סובלני וקשוב, פחות מתלהם ועם אצבע פחות קלה על המקלדת".

התחלת עם זה ב"ויקיפדיה".

"כן, 'ויקיפדיה' מדבר על לנקות את השיח מדעות מיושנות וילדותיות, לשים אותן בצד ולהתחיל מחדש, נקי, כדי שהדיון בכלל יהיה אפקטיבי. כשאתה מגיע לדיון עם הצד השני, שאתה לא מכיר אותו ולא יודע מה עובר עליו, אין לך יכולת להבין אותו ולנסות להגיע יחד איתו לאיזשהו מרקם עדין ומשותף, שבדרך אליו כל צד יעשה ויתורים כדי שנחיה פה יחד. אחרי כל כך הרבה שנים זה לא יקרה עכשיו מהר, ולא בשיר אחד או שניים, אני לא חי באשליות. אבל לפני הופעות אני מציץ על הקהל ורואה גיוון - חרדים, דתיים וחילונים - וזה מרגש אותי, זה מה שנותן לי את הדלק, כי אני אומר אולי לרגע, בפלנטה הקטנה שנוצרה פה, יש תקווה. הרבה פעמים את הרעש עושים מעט אנשים שנמצאים בקצוות". 

את אחד הקצוות האלה הוא מכיר מצוין. דודו הוא הפוליטיקאי מיכאל בן־ארי, לשעבר חבר כנסת, המזוהה עם הימין הקיצוני והגדיר עצמו כממשיך דרכו של הרב כהנא. "אנחנו בקשר משפחתי", מספר חנן, "נפגשים בשמחות ובאזכרות. הוא איש מקסים ואנחנו מדברים על נושאים משפחתיים, לא נכנסים לפוליטיקה. כל אחד בדעותיו ועניינו ושומרים על הכבוד אחד של השני. במשפחה גם משתדלים לא להיכנס למרחב היצירה שלי ולא מדברים איתי על הטקסטים של השירים".

שיח של חירשים־אילמים

מי שכן מדבר איתו על הטקסטים הוא הקהל. בן ארי ספג ביקורות במגזר הדתי בעקבות שיר הזעקה "מה אתה רוצה ממני", שבו הוא מתעמת עם בורא עולם. "השיר הזה יצא ממני בחמש דקות", הוא נזכר. "להיות אדם דתי לא אומר שיש לך את כל התשובות לכל השאלות. לדברים הכי מהותיים בחיים אין תשובות במצוות וצריך למצוא אותם ולהתפלל עליהם, כמו איך למצוא אישה, איך לחיות איתה בזוגיות, איך לגדל ולחנך את הילדים, איך לסמן להם את הגבולות. כי כל ילד הוא עולם אחר, ושום רב ושום ספר לא יכולים לענות לך על השאלות האלה. אני מתפלל לתשובות ולפעמים נשאר עם השאלה ותמיד שואל מה הוא רוצה ממני. זו שאלה שמתחרים עליה גם אנשים לא דתיים. דתיים שבהתחלה שפטו אותי עליה וכעסו, בסוף באו להתנצל והודו שהם מוצאים את עצמם בכל יום פורסים ידיים ושואלים ומבקשים רמז".

העובדה שהפכת להיות מישהו שעוזר לאחרים דרך המוזיקה, עונה לשאלה מה הוא רוצה ממך?

"אני מקווה מאוד שכן. אם מצאתי את הייעוד שלי? ייעוד זו מילה מאוד גדולה. זה כרגע מה שאני עושה ויש לי את הזכות. כל עוד הקב"ה ממשיך לשלוח מילים ומנגינות וכל עוד הקהל ממשיך למלא אולמות, לקנות כרטיסים ואלבומים ולהגיב, אני אמשיך לנסות לעשות את זה. אני לא יודע אם זה הייעוד שלי לכל החיים. אני משתדל לחיות את היום. לקום בבוקר, לכתוב שיר על הפסנתר, ואם עוד כמה חודשים ישמעו אותו והוא ירפא לב של אנשים, אני אומר אמן".

הביקורות האלה מצד הקהל לא מפריעות לך?

"כשאתה פונה לקהל מגוון, אז טבעי שתחטוף ריקושטים מכל מיני כיוונים. אני משתדל שזה לא ישפיע על היצירה שלי. לתת ללב שלי להמשיך לדבר נקי, להאמין שזה יעשה טוב, ושאנשים בקצוות ימשיכו לצעוק ולהפגין. אני משתדל לא להפגין, אלא לשיר את הלב שלי ומה שאני עובר. אנשים מצפים ממני להיות באיזה כלוב, ואני מנסה למצוא את המקום שלי, להיות ישראלי ששייך לכאן ומבין וחי את כל האנשים, ורוצה לעשות שלום ביניהם. אני שייך גם לקרני שומרון, שבה גדלתי (אביו היה ראש המועצה, א"נ), גם לפרדס חנה, שבה אני גר, וגם לתל אביב, שבה אני נמצא הרבה שעות בעבודה. גם בתוך המשפחה שלי, עם ההורים והאחים בשולחן שבת, מתווכחים על הכל, וגם אם לא מסכימים - בסוף מתחבקים".

איפה אתה בוויכוחים האלה?

"בשנים האחרונות אני לומד להקשיב, אחרי שבמשך הרבה זמן הייתי בצד שרוצה להיות צודק ולנצח ולהכריע. אני סקרן להבין מה כואב לאנשים. למשל, כשאחי מדבר על חנויות בתל אביב שלא נפתחות בשבת או תחבורה ציבורית, אני מבין שזה כואב לו. רוב החברים שלי הם חילונים ואני מרגיש את הפחד שלהם מהדתה. ודתיים מתים מפחד שיגייסו את הבנות שלהם לצבא. כל הזמן מפחידים אותנו אחד כלפי השני. דיברתי על זה עם אביתר בנאי, ששנינו נמצאים בתוך שני העולמות ומרגישים את שניהם. ולפעמים אין פתרון שיניח את דעתם של כל הצדדים, וצריך ללמוד להכיל את זה. צריך למצוא דרך לחיות פה יחד ולגשר על פערי חוסר ההיכרות והבורות אחד כלפי העולם של השני".

אבל כולם בטוחים מאוד שהם צודקים.

"ועדיין, לשמאלני כואב שהימני חושב שהוא לא ציוני ולא פטריוט, שמאלני בוגד. ולימני כואב שהשמאלני חושב שלא אכפת לו מזכויות אדם של הערבים בשטחים ומחילונים שרוצים תחבורה ציבורית בשבת. ושני הצדדים לא מבינים ששניהם מסכימים על המון דברים. כולם אוהבים את המדינה והדגל ואת צה"ל וכולם רוצים שיהיה פה שלום. ב־90 אחוז מהחיים אנחנו מתעסקים באותם דברים, אבל במקום להילחם עליהם יחד ולמצוא יחד פתרונות, מתעסקים בעשרת האחוזים של המחלוקות וסביבם מתפוצצים אחד על השני".

בסוף מצביעים בבחירות על המחלוקות.

"נכון, וזה חבל. אני לא יודע למי אצביע בבחירות. כרגע השיח הוא של חירשים־אילמים. אף אחד לא באמת מדבר... ובסוף אתה מצביע לאנשים. בשיר 'בשורות טובות', שכתבתי בפרץ של עשר דקות, אני שר 'כי הימין והשמאל מזמן מתו, הביטי סביב יש רק אנשים / אז בואי נתחיל רק שנינו, בינינו, נפסיק להטיף, נפסיק להאשים'. הרי ביומיום אנחנו נפגשים בעבודה ובצבא ומצליחים להסתדר ומוצאים את הפתרונות, וכשמגיעות הבחירות כל הזבל פתאום עולה. אני חושב שלרוב האנשים נמאס מזה. הם מחפשים מישהו שיבוא מלמטה, ייצג אותם ויטפל בצרות היומיומיות".

קיבלת הצעה לכתוב שיר בחירות?

"אני מקבל, ופונים אלי ממפלגות, מעמותות ומהפגנות שאבוא ואופיע ואביע הזדהות, ואני מסרב. אני לא רוצה להזדהות פוליטית. אני גם לא יודע להגיד למי כיום אני מאמין. אני נמצא במקום שבו התפקיד שלי הוא לרפא. אני יודע לדבר ולשיר על צרות היומיום שמשותפות לכולם, לא על המחלוקות, גם אם יש כאלה שזה מאוד דחוף להם שאביע עליהן את דעתי. אני מרגיש נוח להיות במיינסטרים, במרכז, ולקבל גם אהבה וגם ריקושטים מכל הצדדים".

כתלמיד ישיבה וכחייל קרבי, מה דעתך על החיילים הדתיים שסובבו את הגב למדריכה?

"המרקם מאוד עדין. אנחנו לא רוצים להפסיד, לא את החיילים ולא את הבנות. כשקורה פעם בהרבה זמן מקרה כזה הוא עושה כותרות, אבל ברוב ימי האימון בצה"ל הכל עובד טוב ואין כותרות, אז כנראה שהצבא עושה מלאכתו נאמנה. אנשים עובדים בלשמור על האיזון הזה".

קל לך יותר עם נושאים לא פוליטיים?

"יש לי פחות בעיה. פנו אלי להשתתף באירוע נגד זנות, נושא שנראה לי חשוב, אבל לא יכולתי כי היו לי כבר שתי הופעות באותו יום. אני בטוח שאם הייתי משתתף, היו דתיים שהיו שואלים למה אני מתעסק בנושא כזה מוגלתי, אבל הנשים האלה סובלות, אז למה שאעמוד מנגד".

ב"בשורות טובות" אתה שר שנמאס לך מחדשות.

"אחרי תקופה עם טלפון חכם, חזרתי לטלפון מיושן שבו ניתן רק לדבר ולתקשר בסמסים. שבעתי מאפליקציות של חדשות ורשתות חברתיות שבהן כל דבר דחוף, קריטי ובוער. הרגשתי שהטלפון החכם שואב את נשמתי ואני לא מצליח להיות חבר, אבא ובן זוג, וליצור. פשוט מבזבז את הזמן ואת הנפש שלי על עיסוק תמידי ברשתות. אז שמתי גבול כדי לשמור על השפיות שלי. 

"בהתחלה אנשים שואלים אותי איך אני חי בלי זה, ובסוף שואלים איך הם חיים עם זה. הנגנים, המנהל שלי, היחצנית, משתגעים מזה שאין לי ווטסאפ, אבל גם הם מבינים. כשהייתי באמריקה עם 'הדג נחש', הייתי לוקח את הטלפון משאנן סטריט ובסוף היחצנית שלי התחננה שאחזור לטלפון המיושן, כי חפרתי להם בקבוצה".

איך חגגת את גיל 30?

"נסעתי עם אשתי לצימר לארבעה ימים והייתי חולה בכולם. היא היתה מסכנה, טיפלה בי. עם עצמי התפללתי ואמרתי, תודה לקב"ה על 30 השנים הראשונות".

מתי בכית בפעם האחרונה?

"לפני חצי שנה בכפר יונה, הצטלמתי עם רכזת התרבות שהזמינה את ההופעה ועם הילדים שלה. למחרת בבוקר קמתי וגיליתי שהיא נפצעה אנוש בתאונת דרכים, בעלה פצוע ושניים מילדיהם נהרגו. הייתי מפורק במשך שבוע. הופעתי ערב־ערב, בוכה לפני ההופעה בחדר אמנים, מופיע, וחוזר לחדר אמנים לבכות. זה חידד אצלי את כל הדברים שנראים מובנים מאליהם אבל הם לא כאלה. למדתי להעריך מחדש כל רגע בחיים".

מה השמועה הכי גרועה שהפיצו עליך?

"שחזרתי בשאלה, שהתגרשתי, שאני גיי. לרוב זה מצחיק אותי, כי זה כל כך הזוי. ויש לי חברים חילונים, חברים גרושים וחברים גייז, וגם כאלה שהם הכל יחד".

"אנחנו מדינה מלאה בהלומי קרב, לכן צריך כל כך הרבה התחשבות". בן ארי

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו