שומרים על אש קטנה

ביום רביעי, סמוך ל-12 בצהריים, שוחח אלוף מרכזי בצה"ל עם שני מכרים על המגעים שמתנהלים בקהיר להפסקת אש. עוד הוא מעריך שהשיחות יבשילו לכדי הסכם, וקול פיצוץ הגיע לאוזניו. האלוף קם מכיסאו, ומיהר להציץ מחלון משרדו בקריה אל שדרות שאול המלך הסמוכות. לנגד עיניו החל להיווצר פקק תנועה. "קבלו דיווח בשידור חי", הוא אמר - "זה נראה כמו פיגוע".

פחות מיממה קודם לכן, בשלישי לפנות ערב, חזר שר הביטחון אהוד ברק מפגישה עם מזכ"ל האו"ם באן קי-מון היישר לתדרוך מקצועי. בזמן שהוא דיבר בשבחי הצורך לסכם את המהלך ולנצל את נקודת היציאה הנוכחית, הכניסו לו עוזריו פתק צהוב. "פגיעה ישירה של רקטה בראשון לציון", נכתב שם. "נזק כבד. עוד לא ידוע על נפגעים".

שני האירועים האלה הם דוגמה, לא יחידה, לנפיצות המהלכים בשבוע האחרון. עם קצת פחות מזל, מספר הנפגעים בהם היה מחייב את ישראל לשנות את תוכניותיה ביחס למבצע בעזה, או מעניק לחמאס הישג משמעותי בהרבה להתגאות בו. מאז שבת שעברה ידעו בדרג המדיני-ביטחוני הבכיר שהישגי "עמוד ענן" הגיעו לשיא, ומכאן מתחילה שחיקה מסוכנת שפוטנציאל הסתבכות בצידה.

העובדה שזה לא קרה נעוצה, בראש ובראשונה, בהגדרות המינוריות מאוד של מטרות מבצע "עמוד ענן". הממשלה נמנעה הפעם מלרצות את קול ההמון, ולא הכריזה על כוונה למוטט את חמאס או לנצח את הטרור. המטרה העיקרית היתה להביא לדרום "פרק זמן משמעותי של רגיעה", שגם הוא לא הוגדר מפורשות בהיעדר יכולת לנבא את העתיד. הדרך לעשות זאת, נקבע עוד, היא על ידי פגיעה קשה בתשתיות הטרור ברצועה בדגש על חמאס, מפקדיו, אמצעי הלחימה ופרויקט ההתעצמות הצבאית שלו, ובמידת הצורך גם במוסדות שלטון. עוד הוחלט כי צה"ל יקיים מוכנות לפעולה יבשתית, למקרה שתידרש.

ההגדרות האלה איפשרו לנתניהו, לברק ולליברמן, וגם לצמרת צה"ל, להתייצב שלשום ולקבוע נחרצות ש"כל יעדי המבצע הושגו". השקט באמת חזר לדרום, וחמאס וארגוני הטרור האחרים בעזה ספגו מכה קשה. נוסף על כך, השיגה ישראל במבצע עוד כמה יעדים משניים אך לא מבוטלים: תמיכה מדינית רחבה, שבמקרה של כישלון הסכם הרגיעה תאפשר לישראל לפעול שוב ברצועה; שיקום, לפחות למראית עין, של חזית ירושלים-וושינגטון, שעשוי עתה להתבטא בהחרפה מתואמת של הסנקציות על איראן ובחידוד האיום של פעולה צבאית נגד מתקני הגרעין; ועמידה מרשימה בעורף, לא דבר מובן מאליו, שמיזערה את היקף הנפגעים האזרחים וחסכה לחץ על מקבלי ההחלטות.

צבאית, רשמו לעצמם צה"ל ושב"כ שורת הישגים אופרטיביים. החדירה המודיעינית המרשימה לרצועה, שסיפקה מטרות מדויקות על בורות שיגור (קרוב ל-1,000 הותקפו), מנהרות (כ-200 הופצצו), בכירים (למעט ג'עברי חוסלו כמה מפקדים בדרגי הביניים) ואתרי התעצמות ואחסון (היצירתי שבהם באיצטדיון הכדורגל המקומי).

גם סגירת המעגל תצפית-מודיעין-אש היתה מהירה במיוחד, והובילה לסיכול בזמן אמת של עשרות חוליות לפני, בזמן או מייד אחרי שיגור הרקטות לישראל. ומעל הכל, ההצלחה להימנע מנזק אגבי כבד ומפגיעה משמעותית בבלתי מעורבים שהיתה עלולה לסבך את ישראל.

מצרים במרכז

ההישגים האלה הובילו את בכירי מערכת הביטחון לומר בשורה של שיחות סגורות, שחמאס יבין את גודל המכה שקיבל כאשר ראשיו יצאו ממקומות המסתור. החורבן שהביאו שוב על עזה, הפגיעה השיטתית בתשתיות ואמצעים שמיליארדים ושנים רבות הושקעו בהם, וחוסר היכולת להציב מענה אסטרטגי אמיתי לעליונות של ישראל - כל אלה אמורים לגרום לארגון לשאול את עצמו איך הוא התגלגל לסיטואציה הזאת בזמן הזה - אולי אף לנסות לאכוף את מרותו באופן אפקטיבי יותר על יתר ארגוני הטרור ברצועה, שאחראים לחלק מתהליך ההסלמה שסיומו במבצע האחרון.

התקווה בישראל היא שכמו נסראללה שאחרי מלחמת לבנון השנייה, חמאס אולי יתפאר בעמידה האיתנה, אבל בינו לבינו יסכים שהמחיר היה יקר מדי, יירתע מפעילות צבאית במשך תקופה ארוכה ויאפשר שנות שקט בדרום. אלא שהמציאות העזתית מורכבת מזאת הלבנונית - חמאס הוא לא שחקן יחיד בה.

ארגוני הטרור האחרים (בעידוד מובהק מאיראן) יאתגרו בהקדם את המציאות, ויחייבו את שני הצדדים - חמאס וישראל - להחלטות שסכנת הסלמה בצידן. נהוג לתהות אצלנו מה תעשה ישראל בתגובה להפרת השקט הראשונה, אבל אפשר גם להפוך את הדילמה ולתהות כיצד יגיב חמאס בפעם הראשונה שישראל תסכל פעיל ג'יהאד עולמי רגע לפני שעמד לצאת לפיגוע דרך סיני, או תחדור לשטח הפלשתיני כדי לפוצץ מנהרת תופת.

את התשובות תיתן המציאות שתיקבע בשטח, ולא זאת שתוגדר (אם תוגדר) במסמך קהיר המורחב, שיכלול את פירוט ההבנות הכלולות בהסכם הפסקת האש. בסיכומו של מבצע "עופרת יצוקה" גיבשו המצרים מסמך הסכמות עם 43 סעיפים, שאף אחד מהם לא בוצע בפועל; גם הפעם יהיו סיכומים ותתי-סעיפים, שמימושם תלוי ברצונם הטוב של הצדדים, ובמנגנון פיקוח אפקטיבי.

מי שאמורה למלא תפקיד מרכזי בתהליך הגישור והפיקוח היא מצרים, שחזרה השבוע ליהנות מהתהילה. לראשונה מאז גירושו של מובארק, ובעיקר מאז עלו האחים המוסלמים לשלטון, שבה מצרים להיות שחקן מוביל, כזה שכולם מחזרים לפתחו. מדינות ערב ואפילו טורקיה עלו לרגל לקהיר, וגם מדינות המערב שיבחו בקול גדול.

ישראל, שלא יכלה להישאר מאחור, הרעיפה מחמאות משלה על התפקיד החיובי שמילאה מצרים בהרגעת העניינים. עובדתית זה נכון, אבל מאחורי הקלעים התנהלו לא מעט דיונים האם מצרים דומיננטית כל כך טובה או רעה לנו. בטווח הקצר אין ספק שרק קהיר יכלה לתווך בין ירושלים לעזה, אבל בטווח הקצת יותר ארוך נתנו כוח משמעותי בידי מי שמזדהה באופן מוצהר עם חמאס.

עדות קטנה לכך סיפק גורם ביטחוני בכיר, שנדרש באמצע השבוע להשפעות בפועל, בהקשר העזתי, של השינוי שחל בהנהגה המצרית. "עומר סולימאן היה בודק אותנו בשביל הנימוס, ואותם בשביל ההנאה", אמר. "עכשיו זה התהפך. האחים המוסלמים נהנים להתעלל בנו". האם תחת הגדרת היסוד הזאת יכולה מצרים לשמש מתווכת הוגנת? רבים בציר המדיני-ביטחוני מפקפקים, אבל בה בשעה קובעים שהאלטרנטיבות היו גרועות בהרבה.

לא מדובר רק בהיעדר פתרון מול עזה, אלא בהחרפה האוטומטית שהיתה נגרמת ביחסים עם מצרים, עד למצב של פגיעה ממשית בהסכם השלום. "עדיפה לנו מצרים פרודוקטיבית ומעורבת, גם אם לא לגמרי אובייקטיבית, על פני מצרים מסלימה שפועלת נגדנו בגלוי".

כחלק מכך, תידרש גם קהיר להיות צד בהסכם כשחקנית פעילה: בפתיחה נרחבת יותר של מעבר רפיח לרצועה ובפעילות משמעותית בהרבה נגד הברחת אמצעי הלחימה לעזה. ישראל תצטרך, מן הסתם, לבחון את רצינות כוונותיה של קהיר, גם בדרך של מסירת מידע מודיעיני על שיירות נשק ומצבורי אמל"ח בסיני כדי לאפשר את תפיסתם. אפשר להניח שירושלים תערב בכך את וושינגטון, גם כדי להגביר את הלחץ על מצרים לפעול לסיכול ההתעצמות הצבאית בעזה, ובעיקר כדי לשחרר את ידי ישראל לפעול עצמאית במקרה שמצרים תימנע מפעולה.

המנגנון הזה מאפשר, לראשונה זה תקופה, למסד ציר רציני, בין ירושלים לקהיר, שגם אם אינו מושתת על חיבה, יש בו מספיק אינטרסים שיכריעו בעד שותפות יציבה. מהצד הישראלי, מי שמוביל את הציר הזה הוא המוסד, שבהחלטת ראש הממשלה ממלא עתה חלק מהתפקידים שהיו בעבר נחלתם הבלעדית של משרד הביטחון וצה"ל.

צריך להיות אופטימיסט חסר תקנה כדי להאמין שמצרים של מורסי תעשה את מה שמצרים של מובארק לא עשתה ותילחם בטרור, ועדיין - האלטרנטיבה גרועה בהרבה. טוב רק תעשה ישראל אם במקביל לרוח הגב שנתנה לציר הרדיקלי, תעשה משהו להצלת מעמדם של אבו מאזן והרשות הפלשתינית, שמעמדם הידרדר לשפל חסר תקדים.

מסקנות מתבקשות

מבצע "עמוד ענן", לצד הישגיו, חייב לעורר בישראל דיונים רציניים ועמוקים, בסידרת שאלות, חלקן מטרידות ביותר, שעלו בעשרת הימים האחרונים:

עוטף עזה. ממרכז הארץ נדמה היה כי הדרום חסין ועומד איתן מול המתקפה, אבל סיור ביישובים הסמוכים לגדר העלה תמונה אחרת, מדאיגה מאוד. יותר ממחצית התושבים התפנו (כולל כל הילדים ומרבית הנשים), אצל רבים מהם הייאוש מהמצב - אחרי שנים של כתישה - כבר הגיע למימדי כפירה ביכולת להמשיך ולהיאחז בשטח. נדרש חיזוק משמעותי, מיידי, של היישובים, כלכלית ואנושית, כדי למנוע את נטישתם, בעיקר על רקע ההערכה המפוכחת שלפיה האש צפויה להתחדש במוקדם או במאוחר.

המבצע הקרקעי. יותר מדי שינויי תוכניות ומשימה (מפקדים סיפרו על תשע תוכניות שונות שנדרשו להכין ביום אחד), יותר מדי בלאגן בגיוס המילואים, יותר מדי כשלים לוגיסטיים. צה"ל חייב לענות לעצמו ביושר אם הוא באמת היה מוכן למהלך קרקעי, הממשלה - אם הדיבורים על האופציה הקרקעית לא היו איומי סרק, אלא שוט שהיתה בשלות אמיתית להשתמש בו במידת הצורך.

נקודת היציאה. מבחינת ישראל, אפשר היה לסיים את המבצע כבר ביום רביעי שעבר, בשעה 17:15, אחרי חיסולו של ג'עברי והפגיעה ברקטות הפאג'ר. אבל בהתחשב בתגובה הטבעית, המובנת, של חמאס, התגלגלנו לכמה ימי לחימה שהיו צפויים מראש. ועדיין, נכון היה לנסות ולהגיע להפסקת אש כבר בשבת שעברה, משום שעם כל רגע שעבר גדלה הסכנה לפגיעה קטלנית (מצידנו או מצידם) שהיתה טורפת את הקלפים ומחייבת את החרפת הלחימה. טוב יעשו הממשלה וצה"ל אם יבדקו כיצד התגלגלנו להתמקחות מול חמאס בקהיר, ואיך מייצרים "מנגנון יציאה" חלק ומהיר יותר בסיבוב הבא.

כיפת ברזל. הכוכבת האמיתית של "עמוד ענן", שבלעדיה ישראל היתה היום עם פגיעות קשות בעורף שהיו מחייבות פעולה עמוקה בחזית. יותר מ-420 יירוטים מוצלחים עם יותר מ-90 אחוזי הצלחה, ועם רמת ורסטיליות מבצעית שאיפשרה לא רק הגנה על שטח אורבני נרחב, אלא גם קליטת סוללה חמישית והפיכתה למבצעית בתוך שעות, בזמן לחימה, מה שהוביל ליירוט שלוש הרקטות שנורו לתל אביב. ועדיין, אף שהסתיימו הוויכוחים על יעילות המערכת, מתבקש שהממשלה לא רק תדבר אלא גם תעשה (רובו המוחלט של המימון עד כה הגיע מארה"ב), ותגדיר את ההצטיידות בסוללות כיפת ברזל כמשימה לאומית. זה הכרחי לא רק לסיבוב הבא בדרום, אלא למתאר של לחימה בצפון - שתחייב פריסה נרחבת להגנה על הערים ותשתיות אסטרטגיות.

פוליטיקה. יותר מדי מלל, חלקו הגדול מיותר, נזרק לחלל האוויר במהלך המבצע. שעות השידור הארוכות הובילו לאולפנים מצעד מרואיינים, אלופים (במיל') לצד פוליטיקאים (בפריימריז). אלא שבעוד הראשונים דיברו כפרשנים/יועצים, האחרונים עסקו בשיפור עמדות לבחירות.

לא פלא שאחד מאלופי המטכ"ל המכהנים רטן, בשיחה עם עיתונאי, כי נדרשה מידת משמעותית של תעוזה מצידו של השר אלי ישי לדחוק ליציאה למהלך קרקעי; לאו דווקא בגלל פרופיל המצביעים של ישי ותרומתם הפוטנציאלית ללחימה, אלא משום שהדברים נאמרו בגלוי, עם קריצה פוליטית ברורה, ולא בפורומים הסגורים שישי חבר בכולם.

* * *

ויש שאלות נוספות, מקצועיות ומבצעיות, מדיניות וצבאיות, שדורשות ליבון והפקת לקחים לקראת הסבב הבא, שעשוי להתרגש עלינו כבר בקרוב, כנראה מצפון, במקרה של התערערות משמעותית בסוריה או של תקיפת מתקני הגרעין באיראן, אתגרים משמעותיים בהרבה - בחזית ובעורף - מאלה שעמדו מול ישראל בשמונת ימי הלחימה של מבצע "עמוד ענן".

מדובר בתהליך חשוב שמחייב לא רק תוכניות צבאיות והכנת מצע של לגיטימיות בינלאומית, אלא גם (ואולי בעיקר) הכנה קפדנית של הציבור והעורף, ושינון הלקח העיקרי של אירועי הימים האחרונים - צניעות במטרות כתנאי להצלחה. אחרי הכל, בכפוף לכך שאכן יהיה שקט בדרום, ישראל אמנם רשמה לעצמה הישגים לא מבוטלים בלחימה, אבל גם נתקלה שוב במגבלות הכוח, ובעיקר סיימה עוד מבצע נרחב בהשלמה שגם הפעם לא השתנה באמת משהו מן היסוד.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו