אודיה קורן || בת 58. קומיקאית ושחקנית ישראלית. ילידת גבעתיים, תושבת תל אביב. נשואה ואמא לשתיים. מגישה את התוכנית "בטלים בשישי" עם נתן דטנר בגל"צ. בעלת המופע "סגורה לרגל שיפוצים"
מתי בפעם האחרונה רצית להיות מישהי אחרת?
"מה זאת אומרת מתי? באופן קבוע, בגלל זה אני שחקנית. יש משפט שאומרים לי, 'זו ממש היית את על הבמה', ומתכוונים לזה כמחמאה, אבל אני שומעת את זה ומייד מרגישה שנכשלתי בתפקידי".
למה? זו מחמאה אדירה.
"אני אוהבת יותר שאומרים לי, 'וואו, זו היית את? לא זיהיתי'. פעם היו הצגות שיכולת להתחפש בהן, היום זה עידן הריאליזם והליהוקים קרובים מאוד לגיל ולמראה של השחקן. בהצגה 'רישיון לחיים' אני בפאה בצבע אפור עכבר, שמנטרלת את הג'ינג'יות שלי. הפאה מאוד משנה אותי, ואני מרוצה".
מתי בפעם האחרונה עישנת סיגריה?
"בראש השנה מלאו שלוש שנים לסיגריה האחרונה שלי. עישנתי מגיל 18, ואז בגיל 40 החלפתי את הסיגריות במסטיקים של הניקוטין. לעסתי אותם עד שקראתי שהם מסרטנים יותר מהסיגריות - מאמר מעולה - ואז נבהלתי, זרקתי את המסטיקים וחזרתי לעשן. הייתי מרמה את עצמי ומחביאה סיגריות בתיאטרון, עד שלפני שלוש שנים הלכתי לרופא השיניים המקסים שלי, שנפטר בינתיים. היתה לי עקירה קשה, והוא אמר לי לא לעשן 24 שעות, ומאז לא נגעתי בסיגריה. זה סוג של כישוף".
מתי בפעם האחרונה לבשת מדים?
"כשהייתי חיילת בנח"ל. רציתי להיות חיילת טובה, אבל לא הצלחתי לעשות את זה. אני שלומיאלית מאוד, דברים נופלים ונשברים לי, ותאונות קטנות קורות לי. בתיק האישי שלי בצבא היה כתוב 'הבינה את המסגרת אבל לא ידעה כיצד ליישם אותה', ואני חושבת שזו הבחנה מעולה לגביי. אחר כך קראו לי למילואים בגיל 23 או 24, אלוהים יודע למה. כל השירות שלי היה רצוף משברים. אני זוכרת שפעם אחת נשבר לי עוזי ביד בזמן הדרכה. שעות ניקינו את הנשק בגבעת אולגה, עמדנו במסדר בחום - וחום זה האויב הכי גדול שלי - וכל החלקים של הנשק נפלו לי לחול".
מתי בפעם האחרונה היית בפעולה בצופים?
"הייתי אומרת שבגיל 20. הייתי בצופים מגיל 10, עשיתי את כל המסלול. כולם הלכו אז לצופים בגבעתיים, זה היה דיכוטומי מאוד. עשיתי מסלול יפה בתנועה, אבל לא הייתי רשג"דית, אולי כי הייתי ממולכדת בתוך דימוי המצחיקה ולא התייחסו אלי ברצינות. הצופים אחראים לכל השפיות שלי".
היית בת 5 כשאביך נפטר. מתי בפעם האחרונה דיברת איתו?
"אני לא זוכרת. חודש לפני יום הולדתי החמישי הוא יצא לשחק קלפים ולא חזר. הוא מת מהתקף לב. אבא שלי למד עריכת דין בווילנה, אבל בארץ היה נהג של אמפא־אמקור. הוא הגיע לארץ ב־1941 כחייל יהודי בצבא הפולני שהיה חבר בבית"ר ורצה להילחם בנאצים. אני לא יודעת עליו כמעט כלום, רק פרטים שקוששתי במהלך השנים. גיליתי בגיל 20 איזה בן דוד שלו ורציתי לשאול אותו המון שאלות, כי אמי לא סיפרה לי כלום. שני הבעלים שלה מתו די מהר, והיא לא הגיעה איתם לוויכוחים על מי יוריד את הפח. אמי נולדה בקאליש שבפולין, ובגיל 24 היא התגלגלה לצרפת כאלמנה צעירה עם תינוק ולמדה שם סיעוד. אלמלא המלחמה היא לא היתה מגיעה לתחום הזה. היום היא בת 95. מיקי, אחי הגדול, רק זוכר שאבי היה נהדר. דב לא היה אביו הביולוגי, אבל הוא היה אבא שלו יותר משלי, כי אביו מת כשמיקי היה בן שנה, ואת אבא שלי היה לו במשך שמונה שנים. הוא נורא אהב את מיקי, הוא הסתפק בו למעשה, הוא לא רצה עוד ילדים. הוא היה רווק בן 45 ואמא שלי אשכרה גנבה לו זרע. היא השקתה אותו לשוכרה ביום העצמאות, 'ואחר כך את נולדת', ככה היא סיפרה לי".
ומתי הרגשת במיוחד בחסרונו?
"כשהייתי בת 32, אמא שלי פולה הגדילה עבורי תמונה של אבא ופתאום קלטתי כמה אני דומה לו, בול. זה יצר לי חיבור איתו. אבל הכי הבנתי את משמעות חסרונו ב־1997. בתי הבכורה היתה בת 5, ועמדתי עם אמא ליד הקבר של אבא שלי, ופתאום ברגע הזה הבנתי איזה אובדן זה אבא. חשבתי כמה הבת שלי תפסיד אם בעלי ימות. המושג 'אבא' לא היה נוכח בחיי עד שלא הלכתי לטיפול, שם הכריחו אותי להתעסק בכל מיני דברים שלא התעסקתי בהם. היום יש לי קונספט של אבא, אני יודעת שיש לי תיעוד של אבא ממסמכים ובתמונה, אבל כאדם בוגר לא הרגשתי אף פעם 'ילדה של איש'. אני יודעת שהוא מת ושזה היה נורא, אבל אין לי זיכרון שלו או של המגע שלו".
מתי בפעם האחרונה התפללת?
"בתפילת נעילה ביום כיפור. אני לא אדם מאמין, אבל בתי כנסת נורא מרגשים אותי. היינו לפני ארבע שנים בפורטוגל, בעיר בלמונטה, שם חיו יהודים 500 שנה בסתר. הם חשבו שהם היהודים האחרונים בעולם. נכנסנו לבית הכנסת שלהם, הם היו חשדנים מאוד כלפינו אבל בסוף נתנו לנו להיכנס. זה התערבב לי עם חרטה גדולה מאוד על ששנים לא הסכמתי ללכת עם אמא שלי לבית כנסת. אמי גדלה בבית חרדי, ואז התפקרה בגלל המלחמה. היא חזרה לאמונה שלה ב־1979, הפסיקה לנסוע בשבת וכל הזמן ביקשה שאבוא איתה לבית הכנסת - ולא הסכמתי".
מתי בפעם האחרונה הלכת לרופא?
"לפני שבוע בטח, לקחת מרשם למשהו. אני אוהבת מאוד רופאים ובתי חולים, אני מתעניינת מאוד במחלות, וחשוב לי שתדגישי שאני לא היפוכונדרית. אני לא פוחדת שיש לי מחלות, אבל אני לא מאמינה באנשים שלא עושים בדיקות. כל מה שאפשר לגלות מראש אני עושה. אני תמיד אומרת שאצלי כולם מתו לפני שהספיקו לפתח מחלות, ואני יודעת כמעט על כל המחלות בעולם".
מתי בפעם האחרונה רכשת חבר חדש?
"נתן דטנר הוא החבר החדש שלי. לפני 11 שנים התחלנו להגיש יחד ברדיו, ואין משהו משמעותי שחווינו מאז שלא שותף בינינו. לפני כן עבדנו יחד בתיאטרון באר שבע. הוא היה אז מנהל התיאטרון ושיחק תפקיד ראשי ב'אחרון המאהבים הלוהטים', וליהק אותי לאחד התפקידים. שם גילינו את היכולת שלנו לאהוב אחד את השני ולא לסבול אחד את השני בעת ובעונה אחת. היה דיבור בזמנו על תוכנית רדיו שלי והצעתי לו להגיש איתי".
לתוכנית שלכם יש עדת מעריצים מושבעת.
"צודקת. היה לנו מאזין שקרא לחתולים שלו פצ'קה וסמדר, על שם בני הזוג שלנו. הסוד הגדול של התוכנית הוא העניין שנתן ואני מוצאים אחד בשני. השיחות שלנו מחוץ לתוכנית נשמעות אותו דבר".
מתי בפעם האחרונה בדקת את יתרת העו״ש שלך?
"כל הזמן. אני מחוברת מאוד, אני בודקת. אני יודעת בכל רגע נתון כמה כסף וכמה נעליים יש לי. כשאת גדלה בבית שבו בעל הוא דבר אופציונלי, במקום שבו בעלים מתים באבחה, את צריכה להיות עצמאית כלכלית. אני אומרת את זה גם לבנות שלי כל הזמן. יש לנו חשבונות בנק נפרדים, ואף פעם בחיים לא אמרתי לבעלי פצ'קה, 'למה קנית את זה?' וגם הוא לא לי".
איפה הכרת את פצ'קה שלך?
"בקיבוץ כפר עזה. הוא התגורר שם אחרי שירותו הצבאי, ואני הגעתי לשם כחיילת. הוא אומר, 'היא התנפלה עלי', אבל יש גרסאות שונות להיכרות שלנו. הפכנו לזוג, ובאנו, הלכנו וחזרנו במשך עשר שנים עד שנישאנו. אמא שלו אמרה, 'היא סחבה אותו עשר שנים', ואמא שלי אמרה ההפך".
מתי בפעם האחרונה עשית שינוי חיצוני משמעותי?
"לא עשיתי, לא באמת, אבל כבר בתור ילדה רציתי לצבוע את השיער. ג'ינג'י היה לא אטרקטיבי, היו שירים לעגניים ולא היה במה להתגאות, אבל שום צבע לא מתאים לי. שמתי פאה שחורה, לא התאים, עם בלונד אני נראית חולה. היום הספר שלי מערבב חמישה גוונים ומגיע לצבע המקורי שלי, וזה מצחיק אותי שאני משלמת כדי להיות ג'ינג'ית".
וניתוחים פלסטיים?
"אנחנו בדרך לניתוחים פלסטיים לגמרי. זה קשור למקצוע שלי. בטלוויזיה פתאום ראיתי שיש לי אותה הבעה, כי זוויות הפה שלי נטו כלפי מטה, והלכתי למלא את צידי הפה. אבל אמרתי לרופא שמזריק, 'תעשה רק חצי מהכמות שאתה חושב'. אני מעדיפה לא לעשות הרבה מדי, אני לא רוצה להיראות ממולאת. את לא אמורה להיראות שעשו לך משהו, את אמורה להיראות רעננה ובגילך".
מתי בפעם האחרונה ביקרת בבית צבי?
"לפני שלוש שנים. מיכה לוינסון ז"ל הזמין אותי ללמד סטנד־אפ. אחרי שליש עזבתי, כי הם רצו שאתן חוות דעת. בעיניי כולם היו נהדרים, ולא יכולתי להחליט אם מישהו טוב יותר. אני רוצה רק לעמוד מול כיתה. הייתי מורה טובה, אבל המסביב לא היה בשבילי".
איזו תלמידה את היית כשלמדת שם?
"אני לא ניצלתי את שלוש השנים שלי שם. הייתי מוחבאת מאחורי ערימת שיער, וכשאמרו לי לאסוף את השיער הרגשתי ממש עירומה. חשבו שאני מוכשרת, אבל היו המון תלונות על חוסר ריכוז ועל חוסר רצינות שלי. היה לי לופ כזה. הייתי הליצנית ורציתי שיתייחסו אלי ברצינות. זה היה כישרון עם קללה, ולקח לי הרבה שנים עד שעשיתי את ההפרדה הזו ולמדתי להיות שקטה עם המקום שלי בעולם. גם היום, כשאני מגיעה למקום חדש, אני מקימה מהומה ובתוך חמש דקות כל מי ששם צריך לדעת שאני נוכחת, אבל אני לא חייבת להצחיק כל הזמן. בזמנו הייתי מאוד מעייפת, עייפתי את הסביבה".
חווית הטרדות מיניות בתחום?
"לא בתחום, אלא יותר בשנות המלצרות שלי, והייתי חובטת במטרידנים ללא רחם. בדור שלי זה היה 'בילט אין', כמו שאת גרה ברחוב שבונים בו ואת רגילה לעקוף מהמורות. אנחנו עדיין חברות - כל המלצריות מאז. זו חבורה בת 30 שנים, ויש לנו קבוצת ווטסאפ 'הבוננזות', על שם 'הבוננזה' שבה מלצרנו. זו היתה 'כסית' של שנות ה־80, וישבו שם אנשי רוח וצבא. אנחנו גם עושות חגים יחד".
מתי בפעם האחרונה בילית עם הילדות שלך?
"בטיול משפחתי היינו יחד לפני שנה, באיטליה. עכשיו הבנות שלי, אדווה ורוני, נמצאות איתנו. בחגים שתיהן בחופש. אדווה היא סטודנטית בבאר שבע, היא לומדת מדעי הקוגניציה והמוח, ורוני חזרה ממסעותיה בעולם והיא פרמדיקית במד"א. עוד מעט היא תטוס ללמוד רפואה, כנראה באיטליה".
איזו אמא את? באמת.
"גידלתי את אדווה הבכורה כמו שמרכיבים כוננית מאיקאה. כל מה שהיה בספרים יישמתי, כולל עצות סותרות. לא היו לי שום אינסטינקטים, לא היה לי מושג מה לעשות עם הדבר הזה. הייתי בת 32 ולא נהניתי מהבנות כתינוקות, אני לא מבינה תינוקות, המשחקים שלהם לא מעניינים. אני נהניתי רק כשהיה אפשר לתקשר איתן. כשהן גדלו נלחמתי לא להעביר להן את החרדות שלי. ביקשתי מהן שעל דברים מסוכנים שהן עושות בחו"ל, שיספרו לי רק בדיעבד".
מתי בפעם האחרונה ניגנת בפסנתר?
"לפני שבועיים ניסיתי לנגן משהו, להיזכר במשהו, אבל זו סתם הזנחה. עד שכבר התחלתי ללמוד נגינה בגיל 40, זה היה נחמד להתמיד. תמיד חלמתי על דברים שלא עשיתי, עד שהתחלתי לעשות. רציתי אופניים, כלב ופסנתר ואמרתי, 'אם לא אשיג אותם, אז מה אני בכלל?' - אז הגשמנו. למדתי לרכוב על אופניים, ובגיל 30 היו לי שני כלבים - ג'ו קוקר ונענע - ואחר כך הגיע גם הפסנתר".
והיום אין כלבים בבית?
"כשנענע מתה לפני שנתיים היתה שאלה אם לקחת עוד כלב, אבל אני לא רוצה לטפל היום באף אחד. אני צריכה הפסקה מטיפול. רק אני מעניינת אותי, אני לא מגדלת כלום, אפילו לא צמחים. שואלים אם אני רוצה נכדים, אז לא, אני ממש לא מעוניינת".
מתי בפעם האחרונה למדת שפה חדשה?
"אני לומדת כל חיי שפות, אני נורא אוהבת ואני טובה בזה. אמא שלי מדברת שש שפות, ואני קולטת מהר, וגם הבנות שלי. כל כמה שנים אני לומדת שפה, אבל למרבה הצער אני מגיעה רק לרמה שאני יכולה להזמין חביתה במסעדה. אחרי עברית ואנגלית למדתי צרפתית המון שנים וגם ספרדית. אספרנטו למדתי בגיל 12. מי לומד אספרנטו בגיל 12? והשפה האחרונה שלמדתי היא יידיש. התחלתי ללמוד לפני שש שנים, עם נתן. הוא מצא מודעה בעיתון והלכנו יחד. הוא פרש אחרי שנה, ואני הלכתי לכיוון מופרע ועשיתי הצגת יחיד ביידיש. יום אחד שכחתי מילה, אז שאלתי את הקהל".
מתי בפעם הראשונה עשית סטנד־אפ?
"בגיל 36, וזה היה בדיוק שבוע אחרי שהחלטתי שאני מפסיקה להיות שחקנית. שבי זרעיה התקשר אלי כי הוא חיפש אנשים שיבואו לעשות משהו בערב הראשון של המקום שהוא פתח, 'קפה נורדאו'. עד אז פחדתי נורא מסטנד־אפ. ראיתי אחרים, אבל לא היה לי אומץ לעלות בעצמי. בניתי קטע סביב חוויות הלידה שלי, ובאותו ערב היה קהל של גייז שחגגו יום הולדת לאחד מהם, וקלטתי שהנושא שבחרתי לא הכי מתאים. כשהגיע תורי הרגשתי כאילו אני עולה לשדה הקרב, ואיך שהתחלתי הם צחקו, ומאותו רגע הרגשתי בנוח. על כרטיס לקחו אז 20 שקלים, ועד היום אני מחשיבה את המשפט ששבי אמר לי כמחמאה הכי גדולה בקריירה שלי: 'היית גדולה, אפשר לקחת עלייך 30 שקלים'".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו