"לישראל כדאי לחשוש"

גל אנטישמי זמני שטף את רוסיה, מייד אחרי הפלת המטוס בסוריה • הגורם המתסיס המוביל היה התקשורת המקומית, שמעצבת את דעת הקהל תחת לחץ השלטון

חופש הביטוי נמצא תחת פיקוח. שוטר מעכב מפגין במוסקבה, שמחה על שינוי גיל הפרישה // צילום: אי.פי // חופש הביטוי נמצא תחת פיקוח. שוטר מעכב מפגין במוסקבה, שמחה על שינוי גיל הפרישה

הפלת מטוס 20-IL של הצבא הרוסי על ידי הנ"מ הסורי, ואיתה התגובה ממוסקבה, שמיהרה להאשים את ישראל, הביאה לגל בוטה של רגשות ותגובות אנטי־ישראליות ואנטישמיות, בעוצמה שלא נראתה כבר עשרות שנים. המהומה תודלקה על ידי העמדה הרשמית של משרד ההגנה הרוסי, שדיברה על "ההתנהלות הנפשעת" של ישראל. סגן יו"ר ועדת ההגנה של הפרלמנט הרוסי, אלכסנדר שרין, אף הגדיל ודרש לתקוף את ישראל בטילים, לא פחות. 

ההתנהלות בתקשורת הרוסית, על כל סוגיה, רק העצימה את הסערה. הרוב המוחלט של הטוקבקים באתרים השונים התנפלו על ישראל ודרשו להעניש אותה, כאשר סוגי העונש שהועלו נעו בין ההצעות לחמש את המשטר הסורי בנשק מתקדם לקריאות להפציץ את שדות התעופה של ישראל. אסור להקל ראש בקריאות האלה, הן בשל מספרן העצום, והן בגלל שמי שהשמיעו אותן לא היו רק טוקבקיסטים מתוסכלים, שהסתתרו מאחורי המקלדת. 

דברים דומים נאמרו בתקשורת הרוסית על ידי בעלי תפקידים רשמיים, שלכאורה מצופה מהם לנהוג בריסון ובאחריות. הדוברים השונים הסבירו שהנקמה בישראל תוגש קרה ורמזו שרצוי לגבות ממנה מחיר דמים בסתר. "כשהטורקים הפילו מטוס רוסי, התגובה הגיעה כעבור מספר שבועות, בפיצוץ מסתורי שיוחס לכוחות הכורדיים ובו נהרגו 18 טייסים טורקים", כתבה עיתונאית רוסייה אחת, וסיכמה ברמיזה מרושעת: "אני בטוחה שכדאי לישראל לחשוש לחיי הטייסים שלה".

גל השנאה העכור התמקד לא רק בישראל, אלא כאמור ביהודים באופן כללי, ואחת הסיבות לכך קשורה למהות ההאשמות של משרד ההגנה הרוסי. כזכור, צבא רוסיה טען שמטוסי F-16 הישראליים "הסתתרו מאחורי המטוס הרוסי", "ניצלו את המטוס הרוסי כדי להפנות אליו את הטיל הסורי", ובכך עורר את הגרועים שבסטריאוטיפים האנטישמיים: הצגת היהודים כנצלנים, כמי שפועלים בעורמה ובדרכים עקלקלות, וכמי שמסתתרים מאחורי הגב של הגוי התמים, היא מוטיב מרכזי בכל תעמולה אנטישמית. אמנם הגל האנטישמי נקטע כמעט לחלוטין (וברור שההוראה לעצור אותו הגיעה מהשלטונות), אבל די היה בכמה ימים של התעמרות מילולית פומבית במדינת היהודים כדי להוכיח שרגשות אנטישמיים חיים ובועטים בציבור הרוסי הרחב. 

הנראות שלהם בשנות שלטונו של הנשיא ולדימיר פוטין היתה קטנה, אולם מתחת לפני השטח, הרחק מאמצעי הביטוי שעליהם השלטון מסוגל לשלוט, שנאה עתיקה לעם היהודי ממשיכה לבעבע. 

עם זאת, לא היסוד האנטישמי היה המרכיב המרכזי בתגובה החריפה של הציבור והתקשורת הרוסיים להתרחשויות האחרונות בסוריה. אפשר אף לומר שאם השלטונות הרוסיים היו מעוניינים לחולל רגשות עוינים כלפי כל מדינה אחרת או כלפי כל עם אחר (כולל מדינות ועמים שכלפיהם היחס המוקדם של הרוסי הממוצע חיובי), הם היו מצליחים במשימה. הקרקע לכך ברוסיה פורייה במיוחד, משום שהרשויות השכילו לבנות מערכת תעמולה משומנת לצורכי פנים, שיכולה להנחיל לקהל, ביעילות ובמהירות, כל מסר. מערכת התעמולה הזאת, שכוללת את רוב אמצעי התקשורת, ובוודאי את כל אמצעי התקשורת הממלכתיים, הוכיחה את עצמה מאז שהחלה לפעול אחרי עלייתו של פוטין לכס הנשיאות, והיא מהווה את אחד הכלים העיקריים בביסוס שלטונו. 

 

פרופגנדה בהזמנה

בימי בריה"מ, מנגנון הפרופגנדה הפנימי התבסס על איסורים ופחד - כל השקפה שנוגדת את הקו הרשמי היתה מחוץ לתחום והיתה עלולה להניב למחזיק בה עונש קשה. אבל שיטת האיסורים לא עזרה. לעיתים אף להפך, הפרי האסור של מחשבה חופשית משך אליו חלק מסוים מן האזרחים הסובייטים. בניסיונם לחזור לעמדת מעצמת־על, הרוסים הפיקו את הלקחים מחוסר ההצלחה של הפרופגנדה הסובייטית והגיעו למסקנה שבמקום להעלים עמדות ששונות מן הקו שמוכתב מלמעלה עדיף דווקא להציג אותן - אבל בתנאי שאופן ההצגה יגחיך את הדעות הסוררות.

 

הסיק מסקנות מהעבר. ולדימיר פוטין // צילום: אי.פיאי 

 

כך זה נראה מאז תחילת המאה ה־21: הרשויות שולטות בכל זירת שיח ציבורית, ודואגות להביא אליה בעלי עמדות שונות כביכול, בתמהיל הנכון כמובן. לצד תומכי קרמלין, שייבחרו בקפידה, יהיו רהוטים למדי וייטיבו לדבר אל לב הרוסי הממוצע, יהיו בזירה גם מתנגדים, שייבחרו בקפידה גדולה עוד יותר - הם תמיד יהיו בחיסרון מספרי ויציגו את דעתם בצורה כל כך חלשה, נלעגת ולא משכנעת, שרק ירחיקו מעצמם את קהל היעד. 

ויש עוד פטנט של מנגנון התעמולה הרוסי: גיוס דוברים זרים שתפקידם לתמוך בעמדות הרוסיות וליצור מיצג שווא של תמיכה מאסיבית ברוסיה גם הרחק מעבר לגבולותיה. לרוב הדוברים האלה באים מהשוליים של מדינותיהם ולא מייצגים באמת את הלכי הרוח ואת מוקדי ההשפעה בהן. אבל הצופה הרוסי "קונה" את התמונה המצוירת בפניו. הוא שומע "פרשן" זר, איטלקי למשל, שמשבח בהתלהבות את רוסיה ופוטין, ומתחזק באמונה בצדקת הדרך הרוסית, בלי לשאול שאלות מיותרות. 

בארסנל התעמולה הרוסי מצוי גם פרשן ישראלי - יעקב קדמי, ראש לשכת הקשר "נתיב" בעבר, וגמלאי בהווה. קדמי הפך לאורח קבוע בשלל תוכניות המלל של רשתות התקשורת ברוסיה, וסיפק לרוסים בדיוק את מה שציפו ממנו. בהופעותיו על המרקע ומעל גלי האתר הוא משמיע את מה שאשפי הפרופגנדה של הקרמלין רוצים לטעת בלב 140 מיליון האזרחים הרוסים. המסרים ברורים: רוסיה תמיד צודקת, היא מביאה לאנושות את כל הערכים הטובים, ואילו המערב, ובראשו ארה"ב, מייצג את הרשע המוחלט. אחרי הפלת המטוס הרוסי, קדמי תמך בגלוי בטענות הרוסיות והאשים את ישראל ב"חוסר אחריות". אגב, קדמי לא לבד. גם גדעון לוי מעיתון "הארץ" גויס לשידורי הערוץ הראשון של הטלוויזיה הממלכתית ברוסיה, וכצפוי גם הוא סיפק את הסחורה, כשהתגולל על המדינה הציונית שאותה הוא מרבה לבקר. 

חשוב לציין שכמו בכל מדינה, יש ברוסיה דעות שונות. בעקבות תקרית הפלת המטוס פורסמו בה גם מאמרים שמפריכים את הגרסה הרשמית - אלה הופיעו בעיקר באינטרנט, שבו חופש הפעולה והמחשבה גדול יותר לעומת אמצעי תקשורת מסורתיים. בכמה זירות אינטרנטיות צצו אפילו ניתוחים טכניים מפורטים שתומכים בגרסה הישראלית לאירועים, וסגנון כתיבתם מלמד שנכתבו על ידי פרשנים דעתניים, ככל הנראה אנשי צבא בעבר או בהווה ובעלי מומחיות בתעופה ובנ"מ. אבל אלה היו בבחינת חריגים. הקו הכללי הוכתב על ידי השלטונות ושיקף נאמנה את אקלים המשבר החריף ביחס לישראל, שביקשו לייצר בקרמלין.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר