חופן סטיגמות, מנה נאה של דעות קדומות ושפע של ניגודים - כל אלה היו בהחלט חלק מתסריט חייהם של יוסי ורותי טורצקי, אך לא הפריעו לסיפור האהבה בין השניים, העמוס באמונה ויצירה, להגיע לסוף הטוב המבוקש ולהוכיח הרמוניה נגד כל הסיכויים בכל יום מחדש. "נלחמנו וניצחנו עבור האהבה שלנו", הם אומרים בחיוך, "ואנחנו מרגישים שהחיים המשותפים, המשפחה והיצירה שלנו הם לא רק עסק פרטי - אלא גם אמירה לעולם".
אותה אמירה מתבטאת בפרויקט החברתי החשוב שהם יוצרים יחד - ספר קומיקס ראשון מסוגו שמספר באופן מקורי ובהומור את הסיפור המרתק של הקהילה היהודית באתיופיה ושל עלייתה לארץ, שעבור הוצאתו לאור סיימו ממש לאחרונה פרויקט מוצלח באתר "הדסטארט" שבו גייסו לא פחות מ־100 אלף שקלים.
השניים, היא ילידת אתיופיה והוא יליד הארץ ממוצא אנגלי, מתגוררים מעבר לקו הירוק בהתנחלות בחבל בנימין והם הורים לחמישה - הודיה בת ה־9, נעמה בת ה־7, יהודה בן ה־4, אורית בת השנתיים ותחיה בת חצי השנה.
הוא בחור דתי בן 34, גוון עורו בהיר ועיניו יוקדות, בעיקר כשהוא מדבר על הדת ועל רותי רעייתו. משפחתו הגיעה מאנגליה, מתרבות אנגלוסקסית והרבה הפסקות תה בצהריים, לא משהו שמישהו היה חושב להגיש אחרי מנת אינג'רה משובחת. "נולדתי בארץ, במרכז קליטה ברעננה, אח שלישי מתוך ארבעה", הוא מספר, "הוריי הכירו והתחתנו באנגליה, שם היו חלק מבני עקיבא, ובשנת 1982 עלו לארץ. מילדותי אני בעניין היצירתי, אוהב לכתוב סיפורים ושירים. בצבא הייתי ביחידת ההסרטה של חיל החילוץ והחלום הכי גדול שלי הוא להקליט אלבום עם שירים שכתבתי".
אצל רותי הרקע כמובן שונה לגמרי. היא נולדה באתיופיה, ילדה רביעית מתוך שבעה, ועלתה לארץ בשנת 1991 במסגרת מבצע שלמה, כילדה בת 6. "השם המקורי שלי הוא אנטטהון", היא מספרת, "נולדתי בכפר בשם גואנדו שבו חיו המון יהודים. המשפחה שלנו היתה די מבוססת במונחים של אתיופיה, היה לנו שטח שבו היו פועלים שלנו והמון סוסים וחיות. בסך הכל חיינו בשפע ולהורים שלי היה טוב באתיופיה. שניהם בנו את עצמם לאט לאט אחרי שחוו דברים לא פשוטים במהלך חייהם. לאבי, למשל, היו שתי נשים שמתו".
"אין לי תקרת זכוכית"
לימי טרום לידתה של רותי, אנטטהון ליתר דיוק, מתלווה סיפור מרתק שממחיש עד כמה המציאות של יהודי אתיופיה היתה מורכבת בשנים האלו.
"סבתא שלי עלתה לארץ בשנות ה־80, מוקדם יותר מאיתנו, במסגרת מבצע משה. היא השתייכה לקבוצה שהלכה במסע רגלי לסודאן ומשם המשיכה לישראל. ההורים שלי לא הצטרפו אליה, כי אבא שלי פחד מאוד. היו שמועות שהגיעו לאתיופיה על כך שיש אנשים שלא שורדים את המסע.
מבצע שלמה. המציאות של יהודי אתיופיה היתה מורכבת // צילום: ALPERT NATHAN
"ההליכה ברגל לסודאן נעשתה בלב המדבר והיתה קשה ביותר. היו שודדים שבזזו את האנשים, היו אנשים מבוגרים שנפצעו ותינוקות שנפטרו. גם סבא שלי נפטר בדרך, ועוד 30 אנשים מהמשפחה המורחבת שלי. למעשה, אין אף אחד מבני אתיופיה שעלה לארץ ולא נפטר מישהו ממשפחתו. אנחנו נשארנו באתיופיה, ובדיוק אז נולדתי. אמא קראה לי אנטטהון, שם שפירושו 'תהיה אמא'. היא הביעה בכך את המשאלה שעוד תזכה להיפגש עם אמא שלה שעלתה לארץ. אלא שבארץ לא הסתדרו עם השם הזה, וכך הפכתי לרותי".
מה את זוכרת מאתיופיה?
"לצערי אין לי בכלל זיכרונות משם. גם אין לי שום תמונות, כי זה היה כפר ולא נהגו להצטלם. ברגע שאין לך תמונות ביד, אז אין שום דבר שעוזר לשחזר את הזיכרונות. אני זוכרת קצת התקהלות של אנשים על יד המטוס כשהגענו ארצה, אבל לא מעבר לזה".
כשהיתה בת 6 נחתה משפחתה של רותי בארץ והילדה הקטנה נאלצה להתמודד עם שלל הקשיים שחוותה העלייה מאתיופיה. "הגעתי למרכז הקליטה מלאה בתחושת שליחות", היא משחזרת. "אני זוכרת שהרגשתי שאני שונה, אבל לא בגלל המערכת, אלא בגלל שהרגשתי שאין לי את כל מה שיש לחברות שלי. אבל מהר מאוד קלטתי את השפה והתחברתי. לא הייתי בכיתה של עולים, אבל מתוך 18 הבנות שהיו בכיתה הרוב היו אתיופיות והיתה לנו תחושה של אחידות.
"כשהגעתי לכיתות ו' וז', כבר הרגשתי שיש לי כוח להוכיח את עצמי. אני זוכרת שבכיתה ו' קיבלתי את הציון הגבוה ביותר בלשון, והמורה הכריזה מול כולן על כך שהציון הגבוה הוא שלי והרגשתי לראשונה איך שאני מסוגלת. ברוך השם, בכיתות ז'-ח' כבר הייתי מצטיינת בכיתה והרגשתי שאין שום תקרת זכוכית שאני לא יכולה לפרוץ ואין שום דרך שחסומה בפניי".
פרידה, חצי פרידה
סיפור ההיכרות של השניים מוסיף סימן קריאה לקביעה ששום דבר לא באמת יכול לעמוד בפני האהבה. הם נפגשו לראשונה כשיוסי היה מדריך בישיבה ורותי היתה בת 18.
"הייתי מדריך בישיבה בסניף בני עקיבא של עולים מאתיופיה שהיה בלוד", נזכר יוסי, "החלטתי שאני מגיע פעם בשבוע להדריך ורותי היתה בשנת השירות שלה ושימשה מרכזת בסניף. התחיל בינינו קשר למרות הקשיים שאולי היו יכולים לצוץ, אבל הם לא הפריעו לנו".
לצבע העור של רותי היה משמעות כלשהי בהתאהבות שלך?
"אני חייב להודות שזה לא עבר לי בראש אף פעם. מה שקרץ לי אצל רותי היתה בראש ובראשונה הנפש המיוחדת שלה, ולא דברים אחרים. ברור ששנינו הבנו שזה מורכב ויהיו קשיים בדרך, וגם היינו מאוד צעירים. פעם אחת החלטנו להיפרד, כי כנראה חששנו מכל מיני דברים שלפני 12 שנה היה הרבה יותר קשה להתמודד איתם, ואחרי תקופה יחד נפרדנו לשנה וחצי".
רותי: "כשהתחלנו לצאת אף אחד לא ידע שאנחנו זוג. אני חששתי המון, מכל מיני סיבות, בעיקר מהמפגש של המשפחות. זה היה נראה לי בלתי אפשרי; המנטליות כל כך שונה, שמה שיכול לצאת מזה זו רק אהבה אפלטונית וקשר רומנטי לעולם לא יצליח להתממש".
"הספר הזה נולד מתוך צורך שראינו". יוסי ורותי טורצקי עם הקומיקס שיצרו // צילום: יהונתן שאול
הפסימיות והחששות הכריעו את הרומנטיקה והשניים נפרדו אמנם, אבל ניצוץ האהבה לא כבה. במהלך התקופה ניסו השניים לא מעט שידוכים, אבל לא באמת הרגישו שזה זה עד שלבסוף הגעגוע החזיר אותם זה לזרועות זו.
"אני זוכר שבמהלך הפרידה היו מציעים לנו שידוכים שאמורים להתאים ל'סטריאוטיפ' שלנו", מספר יוסי, "לרותי היו מציעים גברים אתיופים ולי בחורות אשכנזיות בצבע שלי. יצאנו לפגישות, אבל לא באמת נתנו לזה הזדמנות כי הלב של שנינו היה במקום אחר".
רותי: "הרגשנו שלא באמת ניסינו להיות יחד כמו שצריך. יצא שאנחנו כל הזמן חוזרים אחד לשנייה במחשבות ולבסוף החלטנו להיפגש שוב. הבנו שיש פה משהו פנימי שגדול מאיתנו והחלטנו שאנחנו מתגברים על הפחד ובודקים שוב את הקשר".
התובנות החדשות הובילו לזוגיות צמודה, ולמרות החששות, הסביבה והמשפחות קיבלו את הבשורה בהמון הבנה. "המשפחות והחברים היו מאוד מכילים. אנחנו מניחים שדיברו פה ושם, אבל ברגע שעברנו את הפחד הפנימי היתה רק הרגשה של הכלה", הם מספרים, "שנינו זכינו בהורים תומכים, שרק הרעיפו עלינו אהבה ואווירה טובה. הצלחנו להתגבר על כל המכשולים וגילינו שהכל אפשרי. המשפחות שלנו מסתדרות מצוין, אם כי יש הרבה פערים כי בכל זאת מדובר בבריטים וביוצאי אתיופיה, ואלה שני עולמות שלא מדברים באותה שפה, אבל הצלחנו להתגבר על הכל בזכות האהבה והאמונה".
זכיתם גם לתגובות אחרות? גזעניות?
יוסי: "יש לפעמים מבטים ברחוב כשרואים אותנו ביחד, אבל בהתחלה היו הרבה יותר. אגב, זה התחיל להצחיק אותנו עוד כשהיינו רווקים. אני זוכר פעם אחת שהלכתי עם הבנות שלנו והרמתי אחת מהן, ואישה אחת אמרה לי, 'למה אתה מרים אותה, היא מחפשת את אמא שלה'. אנחנו מניחים שאנשים שואלים את עצמם שאלות, אבל זה בסדר גמור".
רותי: "במהלך הזמן אנחנו מגלים שזה ממש פחות שונה וכבר יש הרבה יותר הכלה לזוגות שונים. אנחנו אנשים מאמינים מאוד, חיים על פי התורה ורואים את הקשר בינינו כנס גדול. קשר אמוני. לא סתם הגיעו לפה יהודים מכל העולם. זו פרספקטיבה של קיבוץ גלויות והדבר הזה מאוד חזק. לא סתם יהודי אתיופיה הגיעו לפה - וגם ההורים של יוסי מאנגליה. זכינו בזיווג ומזל שלא נפרדנו. נלחמנו וניצחנו.
"למרות שלפעמים מתגלים בחברה הישראלית כל מיני ביטויים של גזענות, הרוב המוחלט לגמרי אינו כזה. רוב האנשים מאוד מקבלים את העדה האתיופית, והתגובות הנקודתיות והגזעניות שיש לפעמים אינן מייצגות את כלל החברה, לא הישראלית, לא החרדית ולא הדתית".
מהקומיקס תצא תורה
בימים אלו עובדים יוסי ורותי על כתיבת ספר קומיקס שמספר את סיפורה המסקרן, ולעיתים גם הלא ידוע, של יהדות אתיופיה. "הצורך בספר נוצר בשנים האחרונות, כשילדיי החלו לשאול שאלות על אתיופיה", מסבירה רותי, "הבנות הגדולות שואלות אותי כל הזמן מאיפה הגעתי, מה היה שם ואיך זה שחיינו בלי מים, חשמל וכל הדברים האלו. הן מאוד רוצות לדעת על הזהות שלהן ועל מה שעבר עלי, אז החלטנו פשוט לכתוב על כך ספר".
יוסי: "הספר הזה נולד מתוך צורך שראינו. שמנו לב שיש הרבה סיפורים על גדולי ישראל באירופה, ברוסיה, בארה"ב ובמרוקו, אבל אין בכלל סיפורים כאלו על אתיופיה - ודווקא באתיופיה היו כל כך הרבה אנשים גדולים שמהווים ממש מודל לחיקוי מבחינת מסירות נפש למצוות.
"מי שמכיר את העדה האתיופית מקרוב יודע עד כמה היא מאופיינת במסירות נפש משמעותית כל כך, בפרט בנושאי הלכות טהרה, שבת ושמירת כשרות. רותי ואני קראנו על כך המון והרגשנו שחייבים להעביר את הדברים האלו גם הלאה.
חלק מהקומיקס שיצרו בני הזוג טורצקי // צילום: יהונתן שאול
"בספר אנחנו מביאים גם סיפורים מרתקים שקרו ליהודי אתיופיה, למשל עם הקיסר. כמי שגדל על סיפורים חסידיים, אני יכול לציין שזה ממש מזכיר לי את הסיפורים על העיירות באירופה והם נשמעים ממש כמו סיפורים בסגנון הזה, רק שבאתיופיה לא היה פריץ, אלא קיסר. גם שם היו התנצחויות עם כמרים, ויכוחים ורצון להרוג את היהודים. יש הרבה סיפורים על כך ואנו מביאים אותם בספר".
בימים אלה, כאמור, סיימו בני הזוג קמפיין מוצלח באתר "הדסטארט" שבו גייס הזוג 100 אלף שקלים. "התחלנו לפני כמה שבועות ולשמחתנו הצלחנו לגייס סכום גדול", הם מספרים בסיפוק, "התגובות מעולות והרבה אנשים שמחים על הרעיון, רואים את הקסם שיש בסיפור הזה וזה עושה להם משהו. אפשר לדבר המון על יהדות אתיופיה, אבל ברגע שרואים אותה בקומיקס זה מחבר ועושה טוב".
במקביל עורכים השניים שיחות במפגשים עם נוער ועושים הצגות לילדים. "הפקנו הצגה שנקראת 'עולים לירושלים', שבה בעצם הבנו שהסיפור לילדים הוא מאוד מרתק ומאוד נצרך - גם לילדים שעלו מאתיופיה או נולדו כאן לעולים משם, וגם לילדים מהחברה הישראלית שרוצים לדעת. מזמינים אותנו המון לבתי ספר, ולכל מקום שבו רוצים לדעת.
"בעתיד אנחנו רוצים להוציא עוד ספרים בנושא, כי נחשפנו והבנו שיש הרבה עבודה וספר אחד לא מספיק. אנחנו מרגישים שיש פה מקום שנפתח. במקום לדבר על גזענות, אפשר לדבר על הזהות ועל הקהילה והדברים יוכרעו אך ורק בעניין החינוכי. אנחנו מרגישים שזה מה שיעשה את הצורך, שיש בכך ברכה ושזו הנקודה שצריכים להתעסק בה.
"המטרה בסופו של דבר היא ליצור עוד ועוד דברים. המחשבה היא להוציא עוד ספרים כי יש עוד סיפורים שאנחנו רוצים לספר. אולי גם לתרגם לאנגלית.
"מה שחשוב באמת הוא להביא את הסיפור של הקהילה האתיופית ממקום חיובי, מצמיח ותורם. שנער או נערה יוצאי אתיופיה יקראו את הכתבה, יגידו 'וואו' והיא תיתן להם כוח. גם אם הם ייתקלו באטימות, שיידעו שיש להם היסטוריה מפוארת וחשובה והמון גב וכוח".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו