מגילת אסתי

יעל ואני

זו אחותי הקטנה והיחידה יעל. התמונה צולמה בפורים, אני מלכת כוכבים בת ארבע ויעל בת שנה. יש בינינו הפרש של בדיוק שלוש שנים, וכך גם בין שני הבנים שלי, רפאל (3.5) ומיכאל (חצי שנה). נולדתי בפורים, אבל אין קשר לשם שלי ולמלכת אסתר, אני קרויה על שם סבתא שלי. עכשיו, כששאני חושבת על זה, מעולם לא התחפשתי למלכת אסתר... אולי הגיע הזמן לחשוב על התחפושת הזו לפורים הקרוב. בתור ילדה ונערה מתבגרת כל כך לא אהבתי את השם שלי. היו מקניטים אותי וקוראים לי "אסתי פסטי". רציתי שם רגיל, שיקראו לי גל או רוני, כמו לכל הילדות מהשכבה שלי. כשהתבגרתי הבנתי כמה השם הזה מהמם ומיוחד, ויותר מזה, אני ממש מצטערת שלא קוראים לי אסתר. נראה לי שקצת מאוחר לשנות עכשיו.

אני מסתכלת על התמונה הזו ורואה ילדה שמחה על אמת, למרות שהזכרונות שלי מהילדות עמומים. בעיקר אני נפעמת מהעובדה שאני מסכימה לעמוד ליד יעל, להיות לידה ולהצטלם איתה, כי אין סיכוי שסיטואציה שכזו תתרחש עם שני הבנים שלי. יכול להיות שהיצר האימהי נולד איתנו "בילט אין". אני מאוד עזרתי עם יעל ושמחתי לקבל אותה בתור אחות קטנה. רפאל, לעמות זאת, דומה מאוד לאבא שלו עדי - ביופי ובאופי - והוא דעתן ועקשן, מתכחש לאח הקטן שלו, לא מכיר בקיומו ולא מוכן להיות בסביבתו. 

אני מנסה לחבר ביניהם, וזה לא עובד לי... אני מסתכלת על מיכאל הקטן שנעלב מרפאל ושואלת את עצמי עוד כמה פעמים בחיים הוא ייעלב מאח שלו. זה מביא אותי לחשוב המון על מערכות יחסים שאנחנו כופים על ילדינו, על טראומות שאנחנו גורמים להם, כי אח קטן שנולד לילד שהיה רגיל להיות לבד ומפונק, זו חתיכת טראומה. 

אז מה אידיאלי בכלל? ילד יחיד? שני אחים? ארבעה? עוד לא מצאתי את התשובה לסוגיה הזו. מה שכן, אם יהיו לי עוד ילדים, זה ממש בסדר שיהיו לי רק בנים. אני אוהבת לגדל בנים ואני ממש מקווה שבעתיד רפאל ומיכאל יהיו החברים הכי טובים. √

 

זוהרות למרחוק

בדרך כלל אני אף פעם לא הולכת לחוף הים בארץ. פחות נעים לי במקומות המוניים, שכולם מוציאים טלפונים ניידים ומצלמים אותי מכל כיוון. את התמונה הזו צילמתי בחוף מרוחק שנסענו אליו במשך שעה מתל אביב. רצינו להיות שלושתנו, אני, אמא ויעל, וללכת לים. השיער הבלונדיני שלי ושל יעל היה סימן ההיכר שלנו כשאמא היתה באה לאסוף אותנו מהגן. היא סיפרה לנו שהיינו הבלונדיניות היחידות בגן ולא היתה לה שום בעיה לזהות אותנו בין המוני הילדים. תמיד זהרנו לה מרחוק.

אימא אדריאן נולדה וגדלה בארה"ב ועבדה כל השנים כד"ר לגרנטולוגיה, תחום שעוסק בחקר הזיקנה מהאספקט הביולוגי והפסיכולוגי שלו. היום היא בת 69 ופרשה לגמלאות. היא ילדה אותי בגיל 40 ואת יעל בגיל 43, ותמיד היתה מהאימהות המבוגרות יותר. 

אחרי הגירושים מאבא שלי, לפני עשר שנים, היא חזרה לפלורידה והיום היא חיה שם עם אהוב נעוריה. הם חזרו זה לזרועות זו. היא מגיעה המון לישראל, היתה איתי כשילדתי ובקיץ באה להיות עם הבנים כשרפאל סיים את הקייטנה, אבל ביומיום אני אימא צעירה שאין לה עזרה מהסבתות. לצערי אימא של עדי, בעלי, נפטרה כשהוא היה צעיר. אני מקנאה במי שאימא שלה גרה לידה ונמצאת שם בשבילה, אבל אני מבינה שלאמא יש חיים מלאים בחו"ל, מקבלת שעכשיו זה הזמן שלה ליהנות מהחיים ומכבדת את העובדה הזו. 

גם אחותי יעל (25) לא גרה בארץ. היא גרה בברלין, למדה לדבר גרמנית שוטפת והיא מעצבת פנים של הנכסים שיש לעדי שם. היא כל מוכשרת, מעצבת דירות יפהפיות ומוכיחה שלא חייבים ללמוד כדי להצליח, אבל כן חייבים כשרון ותשוקה למה שאתה עושה. אבל בסופו של יום, או שבוע, גם אמא שלי וגם אחותי לא נמצאות איתי בארוחות שישי, והעניין הזה לא פשוט לי. √

 

מקודשת 

צילום: רון קדמי

אני טיפוס שצריך את השקט שלו, ויש בי את הצורך להתבודד. אני אוהבת להיות לבד, יודעת להיות לבד, צריכה את הלבד השקט ומעדיפה אותו הרבה פעמים. אף פעם לא אגיד "משעמם לי" כשאני עם עצמי. אני חושבת שזה בעיקר בגלל העובדה שמגיל 14 אני עובדת בעבודה שהיא בסך הכל מאוד בודדה. לטוס לבד, להיות במקומות שונים לבד, לעשות הכל לבד. התרגלתי. ואז הכרתי את עדי. פתאום היה לי כיף שהוא הצטרף אלי,. זה לא הכביד עלי, להפך, עד היום זה ככה. אנחנו יכולים להיות שבועיים ביחד ברצף בחופשה או משהו, ולא יימאס לי. הנוכחות שלו היא היחידה שאני לא צריכה הפסקה ממנה. הוא החבר הכי טוב שלי. 

אנחנו שמונה שנים ביחד והתחתנו לפני שש שנים. הוא בן 46, גדול ממני ב־18 שנה. הכרתי אותו כשהייתי בת 20 והתחתנו כשהייתי בת 22. במבט לאחור זה קצת פסיכי להתחתן כל כך צעירה, אבל כל הזמן הרגשתי שאני אישה בוגרת ובשלה לנישואין. היום אני מסתכלת לאחור ומבינה שהייתי מאוד צעירה, אבל אז זה הרגיש לי אז הכי נכון וטבעי בעולם ואני לרגע לא מצטערת שהתחתנתי מוקדם. היינו זוג נשוי שלא לחוץ על ילדים ולקחנו את הזמן ליהנות מעצמנו בתור זוג והיום הייתי עושה בדיוק אותו דבר. בבית של רון קדמי הצלם, בעין הוד, עם אותה שמלה בדיוק שהסיפור מאחוריה מאשר את העובדה שאם אני רוצה משהו אני לא מרפה - ואלבר אלבז אכן עיצב לי את השמלה. 

מי שחיתן אותנו הוא רב הכותל, הרב שמואל רבינוביץ'. הוא חבר טוב שלנו והיינו אצלם בקידוש של יום שישי בירושלים וגם לפני יום הכיפורים בתפילות בכותל. אלה רגעים מאוד חזקים ומכוננים. באופן כללי אני מאוד מחוברת לדת, לאמונה ולחיבור לתרבות ולעם שלי, אבל מאוד קשה לי עם הכפייה הדתית שמתרחשת כאן. זה אבסורד שאני צריכה לערוך חופה בשיא החום באחת בצהריים, כי אין מי שיסכים לחתן אותנו אחר הצהריים. אני מאמינה ב"איש באמונתו יחיה" בלי הגבלות גורפות על כלל בני האדם. 

אין לי ארץ אחרת

צילום: מאיר פרטוש

אם להיות כנה, לא באמת רציתי להתגייס ועשיתי את זה די בכוח. הייתי אז בשיא הקריירה הבינלאומית והייתי צריכה לעצור הכל, לעלות על מדים, לישון על מיטת קומותיים בטירונות ואחר כך לשרת בשלישות. זה לא באמת היה בראש מעייני.

למרות כל הקושי, הבנתי שלא אוכל להמשיך לחיות בישראל אם לא אתגייס. הבנתי שזו המדינה שלי, שאני ישראלית, ושאין לי ארץ אחרת לחיות בה ולגדל את הילדים שלי. 

לזכות המערכת הצבאית יאמר שמאוד התחשבו בי בצבא, ואף פעם לא אמרו לי לא לצאת לטיסות לעבודות בחו"ל. הבסיס שלי היה צריך להיות כאן, אבל הקריירה דרשה ממני להיות שם כדי להתפתח.

אז הייתי כאן, וכל הזמן טסתי הלוך חזור. הטירונות היתה תקופה די אבסורדית - יום אחד הזעתי עם המדים בשיא הקיץ ולא היה איבר אחד בגוף שלי שלא הזיע, ולמחרת טסתי ביזנס, ישנתי במלונות מפוארים, איפרו וסירקו אותי - ואז שוב לטירונות. זה הכי העמיד אותי במקום, פיקס אותי והזכיר לי, "אל תתבלבלי". אחרי כל הסערה שהיתה עם העובדה שבר רפאלי לא התגייסה, כן הצלחתי להוכיח שאפשר גם להתגייס וגם להמשיך לעבוד. אני בטוחה שאם היו מבהירים את העובדה הזו לבר, ובאים לקראתה, היא כן היתה מתגייסת. 

מצחיק אותי לחשוב איך חשבתי אז, בגיל 18, שאני בוגרת מאוד ויודעת הכל. אמנם מאז ומתמיד הייתי בוגרת לגילי, אבל אני מסתכלת על התמונה הזו ורואה ילדה.

אם מישהו היה לוחש לחיילת בת ה־18 שהייתי אז שבתוך עשור אספיק להתחתן, ללדת שני ילדים ולעבור הפלה, לא הייתי מאמינה. שום דבר מהדברים האלה לא היה איזו פנטזיית ילדות של "אני רוצה להתחתן וללדת ילדים", אבל בתהליך מאוד אורגני של נסיבות חיי זה מה שקרה לי. 

תשעת ירחי לידה

התמונה הזו צולמה בהפסקות שבין הצגות הילדים "גיבורי האור" שבה הופעתי בחנוכה לפני ארבע שנים. הייתי כל כך בהיריון פה, עד שיכולתי להניח את כוס השתייה שלי על הבטן והיא נשארה יציבה. העליתי רק עשרה קילו בהיריון הזה, שזה סוג של נס בהתחשב בכמויות הבלתי הגיוניות של מה שאכלתי. הצטרפתי לקאסט שכלל את מיקי מוכתר ועוד כוכבי ילדים לפני שנכנסתי להיריון הראשון שלי, ואז הבנתי שההצגה תרוץ כשאהיה בחודש שמיני ותסתיים בחודש תשיעי. ההפקה באה לקראתי, הקלו עלי ושינו את ההצגה כך שלא אתאמץ יותר מדי וגם תפרו לי שמלה במיוחד לבטן של חודש תשיעי. הייתי "הנסיכה חלומית", ורפאל בדיוק גילה בימים האלה את הדי.וי.די של ההצגה והוא מאוד אוהב אותה. 

היו לנו שלוש־ארבע הצגות ביום במשך חודש חורפי, אז לפחות לא היה לי חם, וזה די העסיק אותי עד סוף ההיריון. זו היתה עבודה אינטנסיבית, והבנתי איך כוכבי הילדים עובדים קשה במשך כל השנה וחורשים את הארץ לאורכה ולרוחבה. התעקשתי לנהוג בעצמי לכל ההצגות, כי אני הרי צריכה את הלבד והשקט שלי. 

ההריונות עברו לי בקלות, אבל אני לא נהנית מההיריון או אוהבת להיות בהיריון. שתי הלידות עברו בסדר יחסית, אבל זה פשוט כואב ללדת. לא הספקתי לקחת אפידורל, וכאב לי עד שהתחננתי למיילדת לניתוח קיסרי, לא שהיא הקשיבה לי. אני חייבת להודות שעברתי סוג של טראומה עם כל הכאב הזה, לפני זה הייתי די ג'דאית עם כל מה שקשור לסף כאב, והיום הסף ירד באופן רציני. אם אהיה שוב בהיריון אבקש שיטפטפו לי אפידורל כבר מחודש תשיעי... אני ועדי רואים עכשיו את "סיפורה של שפחה", והסצנות הקשות של תינוק שנלקח מאימו הביולוגית עם לידתו מזעזעות וקשות לצפייה. 

החברה הטובה

זו רוני אדרת, ואנחנו החברות הכי טובות מכיתה ה'. מעולם לא נפרדנו והיא יודעת עלי הכל, בדיוק כמו בעלי. היא בפירוש אחותי ואני רואה אותה כבת משפחה. 

התמונה הזו מספרת את סיפור החברות שלנו. כשרפאל היה בן חצי שנה היתה לנו נסיעה לפרובאנס עם חברים. זו היתה נסיעת מבוגרים עם לו"ז של אירועים ברצף, שלא יכולתי לתזז את רפאל אליהם. התעקשתי לא לעזוב אותו בבית כי הוא היה בן חצי שנה, אז החלטנו לנסוע איתו ועם המטפלת. בשדה התעופה התברר לנו שלמטפלת לא היתה ויזה לצרפת. הייתי ממש אובדת עצות, ואז התקשרתי לרוני. היא בדיוק הייתה בחופשה מהעבודה ואמרה לי :"אני באה". מעכשיו לעכשיו היא עזבה הכל, עלתה על טיסה ובאה אלינו לפרובאנס. 

אחר כך המשכנו לברלין לעוד כמה ימים וזו היתה נסיעת חלומות. זו חברות בטוחה ואנחנו יודעות שאנחנו אחת בשביל השנייה, לא משנה מה. 

עם היפות שלי

יש לי חברות טובות שאספתי במשך השנים בנות כל הגילאים שרק אפשר לתאר. ברגע שהפכתי לאימא גיליתי את החברוּת שמביאה איתה האימהוּת, כלומר חברות של  אחר הצהריים שמבלות עם הילדים. החברות הזו היא מאוד חשובה, כי כדאי שגם לאימהות יהיה כיף ביחד, לא רק לילדים. אני סומכת על החברות שלי ויכולה לדבר איתן על הכל, על הבעל, העבודה והילדים, ויש בינינו פרגון אמיתי.

אבל מעבר לחבורה הפרטית שלי, הביטוי הזה "אחווה נשית" או לחילופין "נשים מעצימות נשים" הוא קלישאה קצת חבוטה בעיניי ואני נאלצת להודות שאני מזהה המון שנאה וצרות עין שקיימת בין נשים. ממי אנחנו מקבלות ביקורות על איך שאנחנו נראות או על מה שאנחנו עושות? בדרך כלל מנשים אחרות, וזה נורא בעיניי. גם ככה קשה להיות אישה בעידן הזה, אל מול הגברים אנחנו מתחילות במינוס, אין שוויון במינויים, אין שוויון בשכר, ואם אנחנו בעצמנו לא נפרגן אחת לשנייה, מה יישאר לנו? 

למה להגיד "איזה יופי היא נראית, אבל יש לה צלוליט"? למה לקבוע "היא יפה, אבל בטח לא חכמה"? למה לא לפרגן? למה לא לחשוב פעמיים לפני שהארס הזה משתחרר כלפי נשים אחרות? וכן, אני כל הזמן נחשפת לקביעות האלה כלפי, אבל היום אני באמת במקום שהן לא נוגעות בי. אני מאוד מיושבת ושלמה עם עצמי, רגועה ונינוחה. יש משהו בלהיות אמא ובלעבור דברים בחיים, למשל הפלה טבעית וטראומטית, שלימדו אותי לקחת דברים בפרופורציה. וגם אם אני עצמי חושבת משהו על מישהי, לעולם לא ארכל עליה או אפיץ את דעתי ברבים. אני שומרת את מה שאני חושבת לעצמי, מקסימום מדברת על זה עם עדי בעלי. 

מאמא קול

עברתי שלושה הריונות ושתי לידות, יש לי שני בנים, רפאל ומיכאל, ויש לי גם את דניאל (13.5), הבת של עדי מהנישואים הקודמים שלו לעופרה שטראוס שנמצאת אצלנו המון. אנחנו גם טסות לחו"ל לבד. כמובן שזה מכוון שכל השמות הם שמות של מלאכים. 

בסך הכל אני אמא לגמרי קולית בגישה שלי, זורמת ומשתדלת לא להילחץ גם כשאני לא מצליחה להניק, גם כשמפלס החרדה עולה וגם כשהילד מעלה חום. אני משתדלת לשחרר כשאני מכניסה את רפאל לגן, לסמוך על הגננות שלו, ואני גם קולית לגבי ההעשרה והלמידה שלהם, לא בלחץ מזה. אני נוסעת עם רפאל המון לחו"ל, בעיקר לברלין, שם לי ולעדי יש בית, ורואה איך ראיית העולם הגדול מפתחת אותו. הוא לומד המון דברים חדשים. 

בלילה אני מוצאת את עצמי מקריאה להם ספרים שאימא שלי היתה קוראת לי, במיוחד את "לילה טוב ירח" שאני הכי אוהבת. 

זה מאוד קיטשי וצפוי להגיד שכשהופכים להיות הורים כל הפרספקטיבה על החיים משתנה, אבל היי, זה נכון. עד הילדים שלי הייתי אני לעצמי. הייתי "הבת של", והנה אני "אימא של", שמבינה שההתנהלות שלי תשפיע על החיים שלהם. אז כמו כל אמא, גם אני רוצה לתת להם הכל, ואת הכי טוב, ולדאוג שלא יאונה להם רע, אבל עם יד על הלב, המקור של הבעיות שלנו הוא ההורים שלנו ועם כל הקוליות שלי,  מפחיד אותי לחשוב שאני עלולה לשרוט אותם.

כשהחששות האלה צפים אני מזכירה לעצמי שהאינטואיציה שלי בדרך כלל חזקה, ושאני צריכה לסמוך עליה ולהיות קשובה לעצמי. אני יודעת שעוד אטעה ושלא אהיה אמא מושלמת, ונותר לי רק לקוות שאוכל למזער את הנזקים ככל האפשר. 

נערת פוסטר

צילום: יניב אדרי

זה השער הבינלאומי הראשון שלי, ומעליו זו תמונה מהקמפיין של "גולברי", חברה שאני הפרזנטורית שלה כבר שש עונות. האופנה שלהם, שכולה מיוצרת בישראל, פונה לטווח רחב של נשים. לי יש גולברי בארון, אבל גם לאימא שלי. זו חברה משפחתית, עובדים בה אחים והם אנשים טובים, מקצועיים ונעימים. אני בודקת את הפקטור הזה לפני ששָי, הסוכן שלי, מכין לי חוזה, כי זה מה שהכי חשוב לי עם האנשים שאני מתנהלת מולם. ככה עשיתי גם עם הקמפיין שלי ל"גנים ושושנים" ולחברת הקוסמטיקה "לה פררי". 

ביום הצילומים לקמפיין סתיו־חורף 2019-2018 התחלתי לעבוד בשמונה בבוקר וסיימתי בשמונה בערב, היתה לי הפסקת צהריים לאכול, וזהו. ביום כזה אני צריכה להיות כל הזמן מרוכזת, מוקפדת, באנרגיות הכי גבוהות. אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות עייפה מול המצלמה, וזה לא באמת אמור לעניין שיש לי שני ילדים קטנים ואני לא ישנה טוב בלילה. ביום שלמחרת צילומים כאלה אני מרגישה מרוסקת פיזית ומרוקנת נפשית, אבל מודעת לזה שככה זה בעבודה שלי, שאחרי יום צילומים אינטנסיביים יהיה לי יום קשה.

כשאני נוסעת על אילון עם רפאל והוא רואה אותי מרוחה על פוסטר ענק, הוא לא עושה מזה עניין אבל כן אומר "יא, הנה אימא". זה עדיין מרגש אותי וכיף לי, אבל אני תמיד מזכירה לעצמי להישאר אסתי. פעם לפני צילומים הייתי עסוקה בשאלות כמו "שמנתי או רזיתי", אבל מאז שיש לי שני ילדים, למי יש זמן? גיליתי שככל שאני פחות מתעסקת הזה, אני יותר בריאה מנטלית. אני מתאמנת חמש פעמים בשבוע, רצה ועושה אימוני כוח ופילאטיס מכשירים, אימון שמחזק לי את כל הגוף מבפנים. אני יודעת שכל חיי איאבק במשקל, אני לא מהרזות הטבעיות האלה, אלא מאלו שצריכה לעבוד מאוד קשה כדי להיראות טוב בעיני, אבל אני לא נותנת לזה לנהל לי את החיים. 

לתת מהלב

אני בת 16 פה, עם נערה חולת כליות שנאלצה לעבור דיאליזות. היא ביקשה לפגוש אותי, אז פשוט באתי. אחרי המפגש הזה נשארנו בקשר עוד שנים ארוכות.  

דרך ההסתובבות במסדרונות בית החולים הגעתי לעמותת "חיים" ומאז כבר שנים שאני איתם, בכל מה שהם צריכים. ארגון ערבי התרמה, פנייה לתורמים, ימי כיף, מפגשים עם הילדים - אני שם.

התנדבות ועשייה למען לא מצריכה מאיתנו הרבה. בשעות האלה אני פשוט שמה את עצמי בצד והולכת להיות עם החולים, עם אלה שבאמת קשה להם.

בהתחלה נרתעתי מלעשות את זה, עם כל מיני שכנועים עצמיים שיהיה לי קשה, שזה לא בשבילי, שלא אוכל לשאת את מראה הילדים הקרחים במחלקות האונקולוגיות. ואז הגיעה התובנה שאני חייבת לתת לעצמי. להתגבר על החששות ופשוט לעשות את זה. 

יש לי המון ילדים בלב, שפגשתי בימי הכיף השונים ולמרבה הצער הם כבר לא איתנו. זה קורע את הלב והנשמה והגיע למצב שכשאני נפגשת עם אנשים מהעמותה אני כבר לא שואלת "מה עם זה, ומה עם זו?", רק כדי לא לקבל בשורות לא טובות. 

ואני רק רציתי לשיר

צילום: קוקו

אז עשיתי טלוויזיה (ואם יציעו ממש מעניין אחזור למדיום הזה), עליתי על במות, וכרגע אני משתלטת על העניין הזה שנקרא "להיות אימא של שניים".

אבל אז, בתצוגת האופנה המסורתית של "גולברי" הופיע עומר אדם ועליתי לשיר איתו בדואט את "פעם בחיים". 

אין לי איך להגדיר את החוויה הזו אלא כמטורפת. לעמוד ולשיר מול אלפי אנשים עם הכישרון הזה. אני תמיד קצת חרדה לפני קיסריה, בגלל הגודל של הבמה הזו, אבל הפעם לעמוד ולשיר שם היתה חוויה בלתי נשכחת.

אני שרה באמבטיה ושרה לילדים, עד שרפאל מפסיק אותי. שירה היא העניין היחיד בחיי שעדיין לא פתור. אני רוצה כל כך לקדם את הסיפור הזה, אבל מפחדת מהאופציה להיכשל. אני פשוט צריכה להעז ולהיות אמיצה בעניין, כמו שהייתי בקיסריה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו