בלי להותיר עקבות

משפחתו של סלימאן עבד אל־רידא לא יודעת עד היום מה בדיוק הרג אותו, באותו לילה חשוך במאי1994. חשדות יש, בוודאי, אבל עד כה היו אפס עובדות. גם החקירה של משטרת לבנון לא העלתה דבר. כל שהיה ידוע הוא שמטענים התפוצצו על הקיר הצמוד למיטה שבה ישן רידא, והוא נהרג במקום.

רידא היה ערס לבנוני. רשמית הוא היה פעיל של ארגון אמל, מעשית עבד עם כולם. "זונה של טרור", קראו בישראל לבחור הג'ינג'י, שבגיל 20 וקצת הפך להיות מוקד בעייתי של בלאגן. הרבה אוהבים לא היו לו. מביתו שבכפר אל־עמריס, מדרום לצור, בחלקה הדרומי של רצועת החוף הלבנונית, ניהל אופרציה פרטית של טרור. במחסן הסמוך לביתו אגר אמצעי לחימה וחומרי חבלה, שאותם סיפק לארגונים השונים, כדי לפגוע בחיילי צה"ל.

ישראל החזיקה אז את רצועת הביטחון בדרום לבנון, אבל הרבתה לפעול גם מצפון לה וחיפשה דרכים לפגוע בארגוני הטרור ובאופרציה המבצעית שלהם. חיזבאללה עדיין לא היה אז בעל הבית הבלעדי; הוא נאבק על מקומו בהיררכיית הטרור הלבנונית וראה גם ארגונים אחרים מזנבים בישראל. אמל וארגונו של אחמד ג'יבריל היו מהבולטים שבהם.

קברניטי צה"ל הבינו שצריך לעשות הכל כדי לצמצם את מספר הנפגעים כתוצאה מהשהייה ברצועת הביטחון. אחת הדרכים שנבחרו היתה לצאת מהסטטיוּת של ישיבה במוצבים וליזום כמה שיותר פעילות מבצעית, שתחצה את הגבול הצפוני של רצועת הביטחון ("הקו האדום") ותפגע במחבלים בבסיסיהם או בבתיהם.

איציק מרדכי, אלוף פיקוד הצפון באותה תקופה, הכיר את יכולות התקיפה של שייטת 13 מתקופתו בפיקוד המרכז - אז השתתפה היחידה בפעולות נגד תשתיות הטרור הפלשתיני שקמו באינתיפאדה הראשונה - ושיגר אותה ללא מעט פעילות יבשתית מעבר לקו האדום.

פשיטות מהים היו עניין אחר, ובשייטת חיפשו באינטנסיביות יעדים שיאפשרו להם להביא לידי ביטוי את היתרון הגדול ביותר שלהם - שילוב של הגעה מהים עם פעולה יבשתית. עיקר הפשיטות מהים בוצע אז באזור טריפולי, אבל השייטת חיפשה הזדמנויות נוספות.

החיפוש הזה העלה גם את שמו של רידא. הוא סומן כמקור של צרות, גם לישראלים, גם ללבנונים וגם לאנשי האו"ם מפיג'י, שפעלו אז בגזרה. לכולם הוא הציק, וכולם שנאו אותו. גם ארגוני הטרור שאיתם הוא עבד. אבל עבור ישראל הוא היה מטרד אמיתי.

לא לפגוע בנשים בבית

"ב־1993 התחלנו לעבוד על מבצע 'מאמץ משותף', מספר סא"ל (מיל') אביב, מי שהיה אז ראש מדור מודיעין למבצעים במספן המודיעין של חיל הים (מד"ן)ולימים קצין המודיעין של שייטת 13. "זה לא העולם המודיעיני־מבצעי של היום, שבו הכל מסודר וידוע, עם שילוב ברור בין מודיעין למבצעים ומערכים מסודרים שאחראים לכל תחום. בתקופה ההיא היינו צריכים לעבוד כמעט לבד ולייצר הכל בעצמנו, מאפס".

אביב הביא את שמו של רידא לאישור מפקדיו - אלוף עמי אילון, מפקד חיל הים, ואל"מ אליעזר (צ'ייני) מרום, אז ראש מחלקת מודיעין למבצעים במספן המודיעין ולימים מפקד החיל. אחרי שניתן האישור למבצע, שזכה לשם "מאמץ משותף", החלה מלאכת האיסוף. חלקה, האיסוף הקרבי, נעשה מהמוצב שהחזיק צה"ל בכפר ביאדה, בצידה המערבי של רצועת הביטחון; תצפיות עקבו אחר האזור ואחר מי שפועל בו. חלקה האחר נעשה מהים: כלי שיט שביצעו בט"ש בגזרה הונחו לצלם את החוף ואת סביבותיו.

"מחוץ לבית אף אחד לא דיבר, הכל נעשה במבט בעיניים", משחזר ד', אז סרן בשייטת // צילום: זיו קורן

המידע שנאסף לא היה שלם. לא היה אפשר לבסס עליו מבצע, והיה ברור שיידרשו השלמות. צ'ייני ואביב נסעו למטולה, להיפגש עם האחראי לפעילות השב"כ בדרום לבנון. במקביל להמשך המעקב אחר רידא, אושר גם חיסולו. על פי הנוהל, חיסול כזה מחייב אישור מורכב, לא רק בתוך היחידה והחיל, אלא גם בפורום בכיר יותר. תחילה מאשרת אותו ועדת ראשי השירותים (ור"ש), שמורכבת מראשי אמ"ן, המוסד והשב"כ, ולצידם המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, שיושב בוועדה כמשקיף. אחר כך מועבר הנושא לאישורם של שר הביטחון ושל ראש הממשלה (בעת ההיא החזיק יצחק רבין בשני התפקידים). שני אלה מאשררים שוב את המבצע מחדש ערב הביצוע, בעיקר כדי לוודא שאין סכנה להסתבכות צבאית או מדינית.

צ'ייני ואביב זוכרים פעילות אינטנסיבית מול השב"כ. "הם הביאו מידע מוצלח מאוד על כל דבר שרצינו", אומר אביב. "למשל, מי מסתובב בכפר או בסביבות הבית, וגם מידע על האזור - אילו ספינות משמר לבנוניות יש בו, אילו תצפיות. וכמובן, הם דיווחו לנו על רידא - איך בדיוק הוא נראה, איך הוא מתנהג, מי החברים שלו".

המודיעין היה כל כך טוב, שעל בסיסו בנתה השייטת, לראשונה, מודל ממוחשב של היעד. המודיעין ידע לומר במדויק איך בנוי הבית, עד לפרטים הקטנים ביותר.

הבית עצמו היה פשוט. קומה אחת, 400 מטר מהחוף. ידענו שרידא ישן באותו חדר עם אחיו, בשתי מיטות נפרדות, ושניהם חמושים. בחדר סמוך ישנות שתיים מהאחיות, גם הן חמושות, ובחדר שלישי האמא והדודה. בהמשך הבית היה מטבחון עם יציאה אחורית לפרדס.

על בסיס המודיעין הזה התחילו בשייטת להכין את המבצע. בשלב הזה היו רק רעיונות, ועדיין לא גובש דפ"ן (דפוס פעולה נבחר). אחד הרעיונות שעלו היה לחטוף את רידא, אבל הוחלט שהמידע שהוא מחזיק אינו בעל ערך רב ולא מצדיק את הסיכון שבחטיפה. רעיון אחר היה להיכנס לבית ולהרוג אותו בירי מדויק. בשייטת העדיפו את השיטה הזאת, שתוצאתה ברורה, אבל אילון סירב. הטרידו אותו הפגיעה האפשרית בחפים מפשע בבית, בעיקר הנשים, ופוטנציאל ההסתבכות שבפעולה כזאת.

בינתיים, העלילה הסתבכה. בצה"ל הוחלט, מסיבה שלא הובררה לגמרי עד היום, להוציא את הפעולה מידי השייטת ולהעבירה לסיירת הצנחנים. השמועה אמרה שלצנחנים היו הרבה נפגעים בלבנון, וראשי הצבא ביקשו לתת להם מבצעים שיחזקו את ביטחונם העצמי.

בחיל הים ניסו לשנות את רוע הגזרה, או לפחות להציע מבצע משותף, אך נענו בשלילה. אביב נפגש עם קצין המודיעין של סיירת הצנחנים, וביד רועדת העביר לו את תיק המודיעין שנאסף. "זה היה מתסכל מאוד", הוא אומר. "המבצע שלנו, כל מה שעבדנו עליו, עבר קומפלט לצנחנים. אנחנו נשארנו בחוץ".

"ידענו על המחבל הכל"

כעבור כמה חודשים חזר המבצע לשייטת. הצנחנים לא הצליחו להרים תוכנית מבצעית יעילה, בעיקר כי התנועה הקרקעית מרצועת הביטחון אל היעד ובחזרה חייבה את הכוח לשהות לפחות לילה אחד בשטח אויב, מה שהיה מסרבל את המבצע ומעלה את הסיכון להסתבכות.

את המידע על החייאתו של המבצע קיבל אביב מצ'ייני, שקיבל אותו ממפקד החיל אילון. בשייטת הרגישו שנעשה צדק.

הם חזרו לשולחן השרטוטים. תחילה חיפשו פתרונות הידראוליים שקטים לפריצת דלת הבית, אבל צמרת החיל לא אהבה את הרעיון של כניסה דרך הדלת, מאחר שבכל התרגילים עברו לפחות דקה וחצי מהרגע שהדלת נפתחה ועד שרידא היה מת וכל יתר יושבי הבית נוטרלו.

מכאן נולד הרעיון של חיסול על ידי פיצוץ מטענים. תחילה חשבו להניח מטען מתחת לרכב או בכניסה לבית, אבל כדי לא לפספס או לפגוע בחפים מפשע, הוחלט להצמיד מטענים בשעת לילה לקיר שרידא ישן מצידו האחר, לוודא שהוא אכן בבית, ולשלוח אותו לעולם הבא.

"היינו צריכים להחליט עם אילו מטענים לעבוד, כי היה חשש שכל הבית יקרוס", מספר צ'ייני. "חיפשנו מבנים דומים, בתים ערביים בני קומה אחת. מצאנו כמה כאלה בכל מיני חורים ברמת הגולן ועשינו עליהם אימוני פיצוצים. אני מניח שמי שיבקר שם היום עוד ימצא את שרידי ההכנות של המבצע הזה".

אחרי לא מעט בדיקות הוחלט על גודל המטען הרצוי. ליתר דיוק, שני מטענים, שחוברו ביניהם, כדי להבטיח שאם אחד לא יתפוצץ, השני יעשה את העבודה ויפעיל גם אותו. בשייטת פותח גם מתקן מיוחד עבור המטענים, מעין מנשא גב שמתחתיתו נפתח סולם קטן, שהועמד על הקרקע בגובה מדויק, כך שיבטיח שהפיצוץ והפגיעה יהיו בדיוק בגובה המיטה שעליה ישן רידא.

המבצע עצמו הוטל על צוות בפיקודו של סרן ד'. "אמנם עבדנו אז לא מעט בלבנון, מהיבשה ומהים, אבל זה היה מבצע חריג", הוא מספר. "ביצענו לא מעט אימונים ('מודלים'), עד שעמי אילון ומפקד השייטת, רן גלינקא, נתנו לנו אור ירוק.

"היה ברור לנו שההגעה מהים תהיה החלק הקל. לאתר כוח קומנדו שבא מהים, במפתיע, זה דבר קשה. בחוף הלבנוני כמעט לא היו מכ"מים, והתנועה באזור בשעות הלילה היתה דלילה".

חוץ מחור גדול שנפער בקיר הבית לא נותר בשטח שום סימן למה שקרה. לוחמי השייטת באימון // צילום: זיו קורן 

הכוח המְבצע מנה 11 אנשים. ד' פיקד עליו, אבל כנהוג בשייטת, כדי להבטיח התמודדות טובה יותר במקרה של הסתבכות, היה לצידו קצין בכיר ממנו - א', מפקד פלגה בשייטת (ואחד הלוחמים הנערצים בתולדותיה).

בין הלוחמים בכוח היה נ', כיום אחד השפים המוערכים בארץ ואז צלף ביחידה, שנבחר לשאת על גבו את אחד המטענים. אגב, רק בעקבות הכתבה הזאת, 24 שנים אחרי המבצע, למד נ' את מי הם הרגו.

"ידענו שהוא חשוב, וזה הכל", הוא אומר. "בתור לוחם צעיר בן 22 אתה רוצה לעשות פעילות מבצעית ולפגוע באויב. מי, כמה ולמה - זה פחות חשוב לך".

מה שהלוחמים כן ידעו זה את כל הפרטים על ביתו של רידא, מבחינת התוואי והמבנה, ולגבי האיש עצמו - איך הוא נראה ואיך הוא מתנהג, למקרה שהתוכנית המקורית תיכשל ויהיה צורך לאלתר. "אלה כבר דברים שמשפיעים על הביצוע, ואותם כולם חייבים להכיר לפניי ולפנים", אומר ד'.

החשש: הכלבים ינבחו

בצוות התחילו לעבוד על התוכנית. המטענים נבחרו: הם פותחו בידי יחידת הפיתוח של חיל החימוש (יפת"ח) וכונו "מזוודה רוסית". הם הופעלו אלחוטית, באמצעות מכשיר קשר שחובר אליהם ושידר לטווח של כ־400 מטר. על פי התכנון, זה היה אמור לאפשר ללוחמים לסגת מהבית, להגיע אל החוף, ואז להפעיל את המטענים ולהיעלם.

לימים עלתה יפת"ח לכותרות כשפיתחה את המטענים שהתפוצצו באסון השייטת (מבצע "שירת הצפצפה") בספטמבר 97', שבו נהרגו 12 לוחמים סמוך לאנצריה שבדרום לבנון, במבצע שמזכיר לא מעט את המבצע מ־94'. רבים בשייטת סבורים עד היום שתקלה באחד המטענים, ולא מארב של חיזבאללה, היא שגרמה לאסון. לדברי נ', "זה בקלות היה יכול לקרות גם לנו".

אחת הבעיות הקשות במהלך ההכנות היתה הכלבים המשוטטים באזור היעד. "ידענו שיש שם לא מעט כלבים, שעלולים להפריע לכוח או לנבוח", אומר צ'ייני. "זה משהו שמקשה מאוד את הפעולה, כי אתה לא יודע לתכנן אותו ולא יכול לנטרל אותו. אני זוכר שהסתובבנו לילות שלמים וניסינו כל מיני חומרים שיכולים לנטרל כלבים, אבל לא באנו עם שום דבר חד־משמעי. בסוף ויתרנו וקיווינו שזו לא תהיה בעיה".

אתגר אחר היה התוואי עצמו. אמנם הלילה היה חשוך, והמרחק מהים לבית קצר יחסית, 400 מטר, אבל ההליכה חייבה חציה של כביש החוף הלבנוני, ואחר כך, כדי שלא לנוע בקו ישר שעלול להסגיר את הכוח, תנועה דרך פרדסים צפופים - בסך הכל, כמה קילומטרים בכל כיוון.

בינתיים נדרשו אנשי המודיעין להביא מידע מדויק יותר על רידא. התברר שהוא נוהג להסתובב בלילות, יוצא ובא. המודיעין בזמן אמת התאפשר בזכות השב"כ. רק סיירת מטכ"ל (וכמובן המוסד) עבדה אז בשיטות כאלה; בשביל הקומנדו הימי זאת היתה הפעם הראשונה של מבצע מ"מ אמיתי, בלעדי שלה ולא כקבלן משנה של יחידה אחרת, ועם כל היכולות שמערכת הביטחון יודעת להעמיד לרשותה. לימים היא ביצעה עשרות מבצעים כאלה עם השב"כ ביהודה ושומרון, נגד בכירי הטרור הפלשתיני באינתיפאדה השנייה.

עניין חזרתו של רידא הביתה היה קריטי לא רק כדי לוודא שהוא ייהרג, אלא כדי למנוע שהייה מיותרת של הכוח על אדמת לבנון. הוחלט שאם הוא יתעכב מסיבה מסוימת, הכוח יחזור לארץ וייצא שוב במועד אחר.

בלילות שקדמו למבצע עקב חיל הים אחר הציר שנבחר, כדי לראות שלא צץ משהו חשוד. באימונים ניתן דגש מיוחד על התנועה החשאית ועל טווחים. "זה לא כמו היום, שלכל לוחם יש 'מדונה' (מיקרופון אלחוטי)", אומר ד'. "בתקופה ההיא רק למפקדים היו אמצעי קשר אישיים.

"כשאתה נע בשטח סבוך, אתה מפחד לדבר כי עלולים לשמוע אותך, ומצד שני, עלול להיווצר נתק בתוך הכוח. אני גם הייתי מהבודדים שהיה מצויד באמצעי ראיית לילה, זה ניתן אז במשורה".

הצלפים המתינו בחיפוי

11 הלוחמים הגיעו ללבנון בשעת ערב מאוחרת, כשרוב האנשים כבר ישנים והתנועה על כביש החוף דלילה. את התנועה מהסטי"ל לכיוון החוף הם עשו במוליות, סירות גומי המשמשות להובלת לוחמים, ואחר כך בשחייה.

על ספינת הטילים אח"י קוממיות בלב ים הוקם חפ"ק, שבו ישב מפקד השייטת. בראש הנקרה היה חפ"ק יבשתי, שבו מפקד חיל הים אילון וכוח חילוץ, למקרה של הסתבכות. כוח חילוץ נוסף, שבו כמה חיילים בפיקוד קצין, נותר בקרבת מקום.

מטוסי קרב ומסוקים, וגם סוללת ארטילריה, הועמדו בכוננות מבעוד מועד, אם יידרש חילוץ. כנהוג במבצעים מיוחדים, הם לא ידעו את פרטי המבצע המדויקים. 

אחרי הנחיתה וההתארגנות החל הכוח של הקומנדו הימי לנוע אל הבית. ד' מספר שבאימונים הוא הטריף את הלוחמים על תנועה שקטה, תוך עמידה בזמנים.

"ידענו שבפרדסים, בדרך לבית של רידא, ניאלץ לדרוך על זרדים ועלים, שעשו הרבה מאוד רעש. זה היה הסיוט שלנו, שמישהו ישמע. התאמַנו על זה בלי סוף - ללכת בשקט ולעמוד בזמנים".

"פתאום, כשהכוח כבר בשטח, התקבלה אינדיקציה שרידא יצא מהבית", מספר אביב. "כולם הסתכלו עלי ושאלו, 'מה עכשיו?' אמרתי להם שלא ידאגו, בתוך שעה וחצי גג הוא חוזר. עד כדי כך הכרנו אותו טוב".

"אני זוכר אותנו יושבים יותר מחצי שעה בפרדס ומחכים שיגידו לנו שהוא חזר", אומר נ'.

בחלק האחרון, לפני הבית, הלך הכוח על תעלת מים קטנה, כדי להימנע מדריכה על האדמה. עם ההגעה לבית נחלקו הלוחמים לשלוש חוליות. הראשונה, ובה הצוות הרפואי בראשות רופא, נשארה כ־30 מטר מהבית, על ציר התנועה. השנייה, ובה א' וצלפים לחיפוי, התמקמה בפאתי הבית, עם תצפית אל הקיר החיצוני של הבית, שעליו יונחו המטענים.

החוליה השלישית הגיעה עד לקיר עצמו. היו בה שני נושאי המטענים, ביניהם נ', ומפקד המבצע ד', שמלבד הנשק האישי, החזיק גם ברובה ציד, למקרה שיידרש לאלתר ולהרוג את רידא בירי דרך החלון.

בין שלוש החוליות הותיר הכוח גם מאבטח אחד, שתפקידו היה לשמור על הכניסה לבית, ואם מישהו יגיע בהפתעה - לטפל בו. הבחור, ב', היה בעל חגורה שחורה בג'ודו וביקש שיציידו אותו בחרב או במקל כדי לטפל ביעילות בכל מטרד. בשייטת לא אישרו את הרעיון החריג, ונתנו לו אקדח עם משתיק קול. יתר הלוחמים היו חמושים ברובי קלצ'ניקוב.

ד': "אתה מגיע לקיר של הבית ועובד על עצמך לא לעשות רעש, שם לב איפה אתה מניח כל רגל ואיך אתה נושם. אף אחד לא דיבר, הכל נעשה במבט בעיניים".

נ': "אני זוכר את עצמי מניח את המטען על הרצפה, ואז שומע את רידא מדבר עם אח שלו בתוך הבית. אנחנו עובדים מצד אחד של הקיר על המטענים שבעוד רגע יהרגו אותו, והוא מדבר בצד השני כאילו כלום. זה היה הזוי, אנחנו צוחקים על זה עד היום".

נ' והלוחם האחר שנשא מטען עשו אינספור אימונים על המטענים, כדי להבטיח ביצוע מושלם. ברגע האמת, הם הורידו את המנשאים מהגב והניחו אותם בזהירות על הקיר, שעונים על הסולמות.

"היה חשוב לנו לעבוד מהר אבל מדויק", אומר נ'. "גם לדאוג שהכל יפעל, וגם לא לעשות רעש ולא להשאיר שום עקבות בשטח, כדי שלא יידעו מה קרה".

כל אחד משני המטענים הועבר למצב פעיל, ואז הם חוברו ביניהם בפתילים רועמים, כדי להבטיח ששניהם יפעלו. התהליך הזה נמשך פחות מעשר דקות, שבסיומן התנתק הכוח מהבית והחל לנוע בחזרה לים, בדיוק בציר שדרכו הגיע. "אספנו את צוותי המשנה, חצינו את כביש החוף בחזרה ונערכנו מאחורי מחסה", מספר ד'.

עוד דקה עברה, ואז הופעלו המטענים. "ראינו את האור, ואז שמענו את הפיצוץ. ניתקנו מגע מהחוף במהירות לפני שהאזור יתעורר, נכנסנו למים, עברנו מציוד יבש לרטוב, שחינו לכלים ונעלמנו משם במהירות עד שחברנו לסטי"ל".

לאחר שהתקבל האישור שהמטענים הופעלו ושהכוח נמצא על ספינת חיל הים, התפזרו הקצינים בחפ"ק לדרכם. צ'ייני מספר שרדף ברגל אחרי מכוניתו של מפקד החיל עמי אילון ועצר אותה ממש לפני שיצאה מהבסיס בראש הנקרה.

"אמרתי לו שהגיע דיווח מלבנון, שרידא נהרג, ואחיו נפצע". חוץ מחור גדול שנפער בקיר הבית לא נותר בשטח שום סימן למה שקרה שם, וגם לא למי שאחראי לכך.

הכוח של ד' קיבל את המידע הזה כשהיה על הסטי"ל. כעבור כמה שעות, בבסיס השייטת בעתלית, התכנסו הלוחמים לתחקיר ראשוני. המבצע סוכם בהצלחה. היעד חוסל בדיוק בדרך שתוכננה, לא נהרגו חפים מפשע, והכוח נחלץ בלי להותיר עקבות, ואפילו בלי שיהיה ברור מי בדיוק אחראי לחיסול. ישראל לא נחשדה מעולם באחריות לחיסול.

הסיבה לחשיפה: הרתעה

24 שנים נשמר המבצע בחשאי. הסיבה העיקרית היתה ביטחון מקורות, וגם חוסר הרצון לקחת אחריות על משהו שנותר עד כה עמום. גם כעת היו גורמים שסברו שהפרסום מיותר. שטוב לה, לשייטת, להישאר בצללים, בלי שמישהו יידע מה בדיוק היא עושה ואיפה. שרק כך תישמר ההרתעה.

אבל זאת בדיוק הסיבה שהוחלט לחשוף את הסיפור הזה: הרתעה. אמנם אין הרבה קווים מחברים בין רידא לעולם שעימו מתמודדת השייטת היום; חיזבאללה והטכנולוגיה העכשווית הם רק שניים מהאתגרים, הסבוכים בהרבה. גם האמצעים שבהם משתמשת היחידה השתנו לבלי הכר. אבל הרעיון נותר דומה: לוחמים שפושטים מהים, מפתיעים ונסוגים, תוך שהם מותירים מאחור בעיקר סימני שאלה.

"השייטת יצאה מאזור הנוחות שלה"

אלוף (מיל') יואב גלנט, היום שר השיכון, היה בזמן מבצע "מאמץ משותף" מפקד חטיבת ג'נין, בצפון השומרון. חודש אחר כך הוא קיבל את הפיקוד על שייטת 13, אבל בעשור הזה, של שלהי שנות ה־80 ותחילת שנות ה־90, הוא מילא תפקיד מרכזי בשינוי אופי הפעילות של היחידה.

"האינתיפאדה הראשונה נתנה לנו הזדמנות לשנות כיוון ביחידה ולעשות דברים חדשים", הוא אומר. "לקחת יחידת עילית ולהוציא אותה מאזור הנוחות שלה, מהים, לטובת דברים אחרים. היה ברור לי שזה יסייע למערכה, כי אנחנו באמת כוח איכותי במיוחד, אבל שזה טוב גם לצה"ל ולשייטת עצמה".

השייטת לא בחלה אז בדבר והתנדבה אז לכל משימה. בניגוד לסיירת מטכ"ל, שתמיד נתפסה כאליטיסטית, בקומנדו הימי אמרו שאין משימה שקטנה למידותיהם. זה היה נכון אז, וגם מאז; במבצע "חומת מגן", ובשלל פעולות בעזה ובדרום לבנון. "זה התחיל בשטחים, ועבר ללבנון", אומר גלנט. "איציק מרדכי ועמירם לוין, מפקדי הפיקודים, הבינו שיש להם ביד כוח עילית שאפשר להפעיל אותו, ולא היססו".

החיכוך עם הצבא "הירוק" הוביל גם למעבר של מפקדים מהשייטת ליחידות שונות בצה"ל. תחילה דובדבן ושמשון (עוד בגלגולה כיחידת מסתערבים שפעלה ברצועת עזה לפני הסכם אוסלו), וכיום בשלל יחידות בצבא. מפקד עוצבת הגליל כיום, תא"ל רפי מילוא, היה בעבר מפקד השייטת; גם מפקדי בה"ד 1 וחטיבת הנח"ל, אל"מ גור שרייבמן ואל"מ דן גולדפוס, היו בעבר בכירים בשייטת. בדרגות הנמוכות יותר יש לא מעט קציני שייטת שהולכים ובאים בין היחידה לצבא הירוק.

"זה תהליך הרבה יותר חשוב ממבצע כזה או אחר", אומר גלנט. "השייטת הפסיקה להתבדל והפכה להיות יחידה צה"לית לכל דבר, תוך שהיא מקפידה לשמור על הייחודיות שלה - יחידת קומנדו ימית. מאחר שכוח האדם ביחידה הוא איכותי במיוחד, זה איפשר לכולם להרוויח - לצבא, ליחידה ולקצינים עצמם, שלא היו תקועים עוד במסלול קידום יחיד בשייטת. היום, בזכות השילוב בצה"ל, השייטת היא יחידה משמעותית בהרבה, ועם יכולת מרחיקת לכת".

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו