"עמוד ענן" יצא לדרך מלווה בברקים וברעמים, אבל בענווה. אחמד ג'עברי חוסל. טילי הפאג'ר הושמדו על הקרקע. כיפת ברזל רשמה הישגים נאים. אך בנימין נתניהו ואהוד ברק הקפידו לא להפריח רמת ציפיות גבוהה. בניסוח כזה או אחר, ישראל אינה מקווה ליותר מאשר הפסקת אש ממושכת. אין לה תקווה שניתן להגיע להסדר קבע יציב עם חמאס. מי שהופך בדבריהם אינו מוצא מין "קאסוס בלי", איזו תביעה שהיא תנאי בל יעבור; שאם לא תתמלא ישראל תמשיך בלחימה ללא מגבלת זמן. להפך, הם שמרו לישראל את הסמכות לחדול מן הירי בכל שעה לפי נסיבות העניין. במלחמת לבנון השנייה וב"עופרת יצוקה" יצרה הממשלה ציפיות מרחיקות לכת. חלקן היו בלתי מעשיות, אבל ההתחייבות להגיע אליהן כפתה על הממשלה את משך הלחימה ואמצעיה. ב-2008 טענו ברק והרמטכ"ל גבי אשכנזי כי אם מדובר בשקט לשנתיים - "מה רע"? - וחלקו על אהוד אולמרט, שרצה להשיג ב"עופרת יצוקה'" את מה שידע כי אי אפשר להשיג, וכל זאת מפני שלא השיג את מה שרצה להשיג בלבנון ב-2006. הציפיות מ"עופרת יצוקה" הרקיעו שחקים עד כדי כך, שאבו מאזן קיווה כי צה"ל ימוטט את שלטון חמאס בעזה. הוא היה מאוכזב לא מפני שצה"ל תקף ברצועה אלא מפני שבשקוע האבק כתום הקרבות איסמעיל הנייה ואחמד ג'עברי היו עדיין ליד הגה השלטון. גם גלעד שליט היה בידם. ב-2012 הנסיבות שונות. ברור שצה"ל מתכונן לאפשרות הרעה שתידרש חדירה יבשתית לרצועה, אבל לא במקרה נוצקה כאן לפני כשבוע הכותרת שהיא גם מושג מותאם לתנאי הזירה - "עופרת יצוקה אווירית". הפעלת כוחות רגליים רשומה בשורות התחתונות של דף המהלכים שהכין הרמטכ"ל בני גנץ. לא מפני שצה"ל אינו מוכן, להפך - כושרו גבוה מאשר בלבנון וב"עופרת יצוקה". אך לחימה יבשתית לא תשפר באורח משמעותי את התוצאה. "עמוד ענן" הוא מבצע מאסכולת הסדרי הביניים: חידוש הרגיעה הממושכת, אך במגבלת זמן. ברוח של שנתיים שקט - "מה רע"- בעיקר, שהאביב הערבי נושא בכנפיו רוח רעה, ושלטון האחים המוסלמים במצרים גרם לחמאס לראות בו שכפ"ץ המאפשר להנייה ולג'עברי להסלים את התוקפנות בהנחה כי ישראל לא תעז. מבחינה זו היה חשוב מאד להעז. אלמלא כן עזות המצח של חמאס ושאר ארגוני הטרור לא היתה נבלמת ברמתה הבלתי נסבלת הנוכחית אלא מעצימה ומחריפה. תמונת המצב מסתבכת מפני שלא ברור לאן פני מצרים. חוסני מובארק הסתפק בזימון שגריר מצרים בתל אביב להתייעצויות בארצו בכל פעם שהתרחש אירוע מביך בעבורו. גם מוחמד מורסי נהג כך שלשום. אך האם הוא מנוסה דיו להבין כי מתיחת החבל עלולה להביא לקריעתו, ואז לא יוכל למלא את התפקיד שהכל מייעדים לו למצוא את הנוסחה אשר תחזיר את השקט בעזה על כנו לשנתיים או שלוש נוספות- הקבינט הביטחוני קיבל החלטה קשה להיכנס ל"עמוד ענן". ההחלטות הקשות באמת ממתינות לו ביציאה. תזכורת מיותרת מפקד חיל האוויר בדימוס איתן בן אליהו נדרש לשאלה בנוסח "מה נשתנה"? בהשוותו בערוץ-2 בין "עמוד ענן" לבין "עופרת יצוקה", טען כי בעבר נהנתה ישראל מלגיטימציה רבה יותר מפני שממשלתה ניהלה משא ומתן עם אבו מאזן. הפעם המשא ומתן מוקפא. על רקע טענה זו יש מקום לתהות אם אביגדור ליברמן ידע כי ישראל ניצבת על סף לחימה כה קשה למשך זמן בלתי ידוע? הוא שר ב"תשיעייה" ובהנחה כי אינו תועה בדרכי התוכניות הביטחוניות של צה"ל - מה טעם מצא לנסוע בבוקרו של אותו יום למרכז האוניברסיטאי באריאל ולהסתער על אבו מאזן בלשון שמותירה אחריה אדמה חרוכה ביחסים עם הרשות הפלשתינית- נכון שאבו מאזן "אינו פרטנר" למשא ומתן. הוא סרבן הסכם. אבל הדבר האחרון שנחוץ היה לישראל לקראת "עמוד ענן" הוא להזכיר לידידיה בעולם שאין משא ומתן עם הרשות הפלשתינית. לא ברור מדוע ליברמן התנדב לעשות כן אם ידע שהמבצע הצבאי כבר בקנה. חבל, ממש כפי שחבל להאזין ליובל שטייניץ או לגלעד ארדן המאיימים כי ישראל תבטל את הסכמי אוסלו או תעכב העברת כספים לפלשתינים. אמנם הסכמי אוסלו עברו מהעולם בפיגועים של שנות ה-90' אבל לישראל אין אופציה להכריז על הלווייתם. מייד לאחר הבחירות לכנסת ה-19 הצעות הסרק האלה ייעלמו מאליהן. כל אחד יודע. נקודת האין ברירה רעי לב רמזו כי "עמוד ענן" כמבצעים ומלחמות קודמים יצא לדרך לצרכי הבחירות של מפלגות הקואליציה הקושרות את ידי האופוזיציה לפני פתיחת הקלפיות. לא כן, יחלפו כמה ימים ונוכח משגה או תקלה במהלך המבצע האופוזיציה תינתק מתמיכתה ב"עמוד ענן". (אם כי שלי יחימוביץ' מפתיעה בטקטיקה מקורית שהיא מנהלת - שותפות עם הממשלה בתחום הביטחוני). אין ממש בהסבר שישראל יוזמת יציאה למלחמה כדי לשפר את סיכויי הממשלה בקלפי. מבצע סיני (1956), מלחמת ששת הימים (1967), לבנון-א' (1982) ולבנון-ב' (2006) התנהלו מרחק מזרח ממערב מיום הבחירות הבא. מבצעים? הפצצת הכור בעיראק (1981) התאחרה בגלל חבלה פוליטית מבית; וכל השאר - גם אם היו קרובים לבחירות - לא סייעו לממשלות ישראל. אפילו לא בלבנון ב-1996. חיזבאללה וחמאס הם המכתיבים את מועדי המלחמה בהביאם את המצב בגיזרה לנקודת האין ברירה. ההסלמה שיזם חמאס מעידה כי "עמוד ענן" הוא כמלחמת אין ברירה. הממשלה לא בהכרח מתחזקת מכך בקלפי. מאז מלחמת לבנון-א' המציאות מלמדת שהממשלה דווקא מאבדת אהדה ציבורית כשוך הקרבות. בהיסגר הקלפיות גדעון סער מציע כי תהיה תמורה כספית למורים ולבתי ספר שתלמידיהם יתגייסו לצה"ל או יצאו בשיעורים גבוהים לשירות הציבור. ההתנגדות במיגזר הערבי היתה צפויה (מה אומרים אצל החרדים-). יוזמת סער ראויה, אך עליו לדעת כי לאחר הבחירות תיערך בקרה עיתונאית אם עמד על דעתו, או שוויתר עליה בהיסגר הקלפיות. אין בלתי אפשרי 20 שנים לאחר הבוקר הנורא בו נהרגו חמישה לוחמי סיירת מטכ"ל בתאונת אימונים בצאלים, חזרה "עובדה" של ד"ר אילנה דיין לשחזר בטלוויזיה את הפרשה המגואלת בדם ובנאצות ובריסוק הריעות משדה הקרב. הבעתה ניעורה, כולם נגד כולם - אורי שגיא נגד עמירם לוין ולהיפך, ושניהם נגד אהוד ברק, ודורון קמפל אשר ירד מהארץ. יד איש באחיו. שחר הדמים ההוא זכור לכל ישראלי מצוי. כמה שעות לאחר האסון נפתחה מלחמה מילולית בין העיתונים לבין צה"ל. הצנזורה הצבאית רצתה לאסור את פרסום העובדה שקצינים בכירים רבים נכחו במקום. מהרמטכ"ל אהוד ברק וסגנו אמנון ליפקין-שחק ודרומה, כמעט כל המטכ"ל. ב"הארץ" שנהג לקיים ישיבה של הנהלת המערכת מדי יום סערו הרוחות נגד מה שנתפס כרצונם של הקצינים להסתתר מאחרי חומת הצנזורה. טילפנתי לליפקין-שחק. כמה חודשים קודם נהרג קצין צנחנים קרוב ויקר לי, וזכרתי את השיחה עימו כרגישה ולא מזויפת. הוא לא השיב. אך הגעתי לברק. למה לא לפרסם שנוכחתם במקום? שאלתי. מפני שאם כל העולם ידע מי היה שם יבינו שמדובר במבצע גדול מאד ויתחילו לחטט, ויאבד הסיכוי לשקמו ולהמשיך בו (במהומת השעות הראשונות הדבר נראה עדיין אפשרי.). כך החלו ההאשמות והקטטות, והפצעים לא הגלידו. רק העניין המרכזי, שהיה מחלוקת לשם שמיים בצמרת צה"ל, לא נדון כראוי: האם היה כדאי וראוי ונכון לתכנן מבצע של סיכול ממוקד בשליט עיראק סדאם חוסיין, שחתר כל העת לייצר פצצה גרעינית- שתי הדעות לגיטימיות. איכשהו ליפקין-שחק ושגיא סברו כי זה גדול מדי על צה"ל, אפילו מגלומני, ואילו ברק ולוין העריכו כי ניתן לחסלו. אילו יצא לפועל והצליח היה זה הסיכול הממוקד הגדול בעולם עד לחיסולו של אוסמה בן לאדן; ואילו עלה בידי ברק-לוין-קמפל לסיים ב-1992 את חייו של סדאם היתה נחסכת מלחמת עיראק השנייה על רבבות הרוגיה ומיליארדי הדולרים שעלתה, ומה שנותר ממנה היה בסופו של דבר המבצע אשר נקבר בחולות צאלים. תמיכתי נתונה לאסכולה הטוענת כי ישראל חייבת למתוח את שריריה עד כלות, עד קצה כוחה. אומנם אילו הגיעו ברק ולוין, ובראשם יצחק רבין, למסקנה כי אין אפשרות לבצע היה צורך לוותר על המבצע. הוויכוח אינו על המבצע אלא על בדיקת ההיתכנות. לישראל במיטבה אסור לוותר על בדיקה של מימוש מה שנראה בתחילת הדרך כבלתי אפשרי. לעתים היא נאלצת לוותר, אבל הגישה המסתייגת מעצם בדיקתה של אפשרות מקורית מרחיקת לכת, נראית לי שגויה. היא מאפיינת את ישראל בכ-35 השנים האחרונות. מין "אי אפשר" כנקודת מוצא. גם על שיחרור נוסעי סאבנה וחטופי אנטבה אפשר היה לומר "אי אפשר". הוויכוח חוזר על עצמו. הוא חי ונושם. גם עתה בעניין מיזם הגרעין האיראני. לא שאני בעד או נגד. איני יודע. אך עצם הרצון לבדוק בפרטי פרטים חיובי ונחוץ. כן, וייתכן שגם לתקיפה באיראן אירע מה שקרה למבצע המתוכנן לחיסול סדאם חוסיין - מרוב פומביות אבדה היכולת לבצע. אך בחינת אפשרויות חייבת להתנהל. איני שותף לדעה כי משמהלך כזה יצא לשלב ההכנות, לא ניתן עוד לעצור את האצבע על ההדק. שתיקת המקורננים אחרי מערכת בחירות עמוסה ובנתונים כלכליים מדאיגים נזקקה ארצות הגברית לטלנובלה לצרכי רגיעה. סיפור הקשר הרומנטי בין הגנרל דיוויד פטראוס לכותבת הביוגראפיה שלו פולה ברודוול - ענה על הצורך. כמו בכל רומן זעיר הצטרפה לסיפור עוד אישה, ג'יל קלי, שלא זו בלבד שנחשדה כאילו ביקשה לעצמה את פטראוס אלא היא מקיימת כנראה רומן משל עצמה עם יורשו הגנרל ג'ון אלן. מסובך. בצרפת לועגים. הזו עילה להדחת ראש סוכנות הביון? גם בישראל לא מבינים. הרי לפי כל הסימנים ברודוול אינה מרגלת מזן מאטה הארי או דלילה, ובכן עד כמה ראוי שהשלטון יתערב בחיים הפרטיים של בכיריו בתפקידים חשאיים? מה על זכות האזרח לפרטיות- בנסיבות אלה מעניין מה אמר כל אחד במרובע הזה לחברתו/חברו. אבל יותר מכל מאלפת שתיקת המקורננים - הבעלים הנשואים של שתי הגברות ורעייתו של פטראוס הנקראת הולי. אולי כשמה כן היא - קדושה.
