והוא נשיא המורים

לא אני ולא עמיתיי עוזי דיין ומיכל שבת רצינו לפרסם כאן את הפרשה המביכה, שלא לומר הדוחה, של נשיא ארגון המורים, אבי קומפני. צריך להודות על האמת: קשה לקרוא את החומרים האלה. זה תענוג מפוקפק ואני חוסך את רובו מהקוראים.

התלבטנו אם ראוי לעסוק בסיפור ההטרדות המיניות שלו כמורה וכסגן מנהל בית ספר יסודי בבת ים מלפני 28 שנה; אם יש מקום לחשוף היום את מכתבי האהבה שלו, את הפגישות שקיים בשעות הערב עם קטינה בת 13 בחדר האחות של ביה"ס, את ההטרדות המיניות של תלמידות אחרות שהובילו בסוף להתפטרותו.

לא רצינו להיכנס למגרש הזה שבו המחנך קומפני מצליח לכבוש את ליבה של תלמידתו, מתנה איתה אהבים ונוטע בה אשליה שביום שבו תגיע לגיל 18 הוא יהיה כולו שלה. הוריה לא יוכלו לגדוע את הקשר הרומנטי ביניהם.

קיווינו שלא נגיע למקום הזה. ציפינו שביום שבו יקבל הנשיא קומפני את השאלות שלנו, הוא יחזיר את המפתחות. ייפרד מתפקידו, עם או בלי הודאה במעשים המיוחסים לו.

האמנו שזה יקרה במיוחד אחרי שקומפני הסתבך בשנים האחרונות בפרשיות אחרות שאותן כן פירסמנו. תיארנו את מעשי ההונאה שלו בחברה לנסיעות רימון; את מצגי השווא שלו כששימש כמנהל ההדרכה באותה חברה; את ההתחזות שלו בכתב ובע"פ לדוקטור באוניברסיטת בר-אילן; את גרסאות הכזב שלו בבתי המשפט בתביעות אזרחיות נגדו ונגד אחרים, ואת הגיבוי שקיבל ומקבל מרן ארז, יו"ר הארגון, הנגוע בעצמו בשחיתות ציבורית קשה.

די היה לכאורה בכל אחת מהפרשיות הללו כדי שקומפני ייפרד מהתפקידים שבהם הוא מכהן כיום - מחנך כיתה, סגן מנהל תיכון מקצועי אורט בתל נוף ונשיא ארגון המורים העל יסודיים - וילך הביתה. שהרי צריך להיות גבול לטירוף.

אבל זה לא קרה. קומפני נצמד לכיסאו גם אחרי שבזמן בירור תביעת דיבה שהגישו נגדנו רן ארז וארגון המורים, חשפו הפרקליטים שייצגו אותנו, עוה"ד רון דרור ואופיר מנצ'ל, את צמרת הארגון בקלונה. קרעו אותה בבית המשפט לחתיכות.

החשיפה הזאת הובילה אלינו, בין היתר, מורים ותלמידים לשעבר ואלה הרימו בפנינו את המסך מעל פן שלא הכרנו: נשיא ארגון המורים היה מטריד מין סדרתי. הוא אימלל תלמידות וגרם להן נזק נפשי. "הפצע שלי ממנו נשאר פתוח", אמרה אחת מהן לידידה קרובה, "והוא מאוד כואב. עד היום אני לא מצליחה להירפא ממנו".

כאן, בצומת הזה, עצרנו. הגענו לדילמה מקצועית מהקשות שידענו. מצד אחד, חלפו 28 שנה מאז עשה קומפני מה שעשה ונאלץ להתפטר מבית ספרו. מצד אחר, הוא לא הרחיק את עצמו ממערכת החינוך, לא הוריד פרופיל, לא ביקש סליחה, לא נעלם.

להפך: הוא נשיא ארגון המורים. הוא איש המופת של 40 אלף אנשי ההוראה. הוא חלון הראווה של בתי הספר התיכוניים בישראל. הוא אפילו ייצג השנה את בית ספרו בתחרות של "ידיעות אחרונות" על התואר "המורה של המדינה".

שמונה חודשים נמשכה כאמור ההתלבטות בשאלה אם כן או לא לפרסם, כשהמטוטלת נעה מצד לצד. שמונה חודשים ניצלתי כל הזדמנות, כל אירוע, כל הרצאה כדי לקבל משוב מהקהל המגוון שפגשתי (לא ציינתי שמות ובעלי תפקידים).

למעט במקרה אחד, חזרתי עם תשובה ברורה: לפרסם. אתה מוכרח, היתה השורה התחתונה של כולם, אתה חייב להצביע על האיש. אסור לך להתחמק. אם לא תפרסם, תמעל במקצוע שלך.

השתכנעתי ובכל זאת אני, דיין ושבת המשכנו להתנדנד. לדחות שוב ושוב את הפרסום. עד שהתפרסם הסיפור של אורי שגיא מלפני 39 שנה (שגיא הכחיש את המעשה שיוחס לו) ועזר לנו לקבל החלטה. הוא דחף אותנו להוציא לאור קטע מהפרשה.

"תני לי נשיקה"

אבי קומפני כיהן באמצע שנות ה-80 כסגן מנהל בית ספר יסודי בבת ים, נחשב מורה מעולה ובגיל 29 נחשד בהטרדות מיניות של כמה תלמידות. המידע על התנהגותו הגיע לעיריית בת ים ולמשרד החינוך, נחשף בהבלטה בתקשורת וחולל סערה. העירייה גוננה על מטריד המין, המשטרה טענה שמדובר בתיק גבולי וסגרה אותו, משרד החינוך נאלם - אבל חלק מהורי הנפגעות, שראו איך כולם בורחים מתפוח האדמה הלוהט, נאבקו.

בסופו של יום, לנוכח חומרת הפרשה, נאלץ כאמור קומפני להתפטר ונקלט כעבור זמן בבית הספר התיכון המקצועי אורט בתל נוף. ההסבר שקיבלו אנשי חינוך מודאגים להחלטה של רשת אורט: כאן לומדים רק בנים. כאן אין סכנה שיטריד מינית.

קומפני הועבר לתל נוף לא לפני שביצע מעשים מגונים בתלמידה בת 13 ועם הזמן כבש את ליבה. על פי זיכרון חד של מי שהכירו את הפרשה כיהן אז קומפני כסגן מנהל בית הספר ובאחד הימים הזמין אליו את הקטינה לחדרו, נעל את החדר וביקש ממנה לתת לו נשיקה.

"הייתי במבוכה גדולה", היא סיפרה כעבור שנים לחברים קרובים, "והסתכלתי על החלון. הוא אמר: החלון? זה מה שמפריע לך? הוא סגר את הווילון והסתכלתי על הדלת. הוא סגר את הדלת, נעל אותה, ואז בא והתחיל לנשק אותי ולגפף אותי, הצמיד אותי לקיר והתחכך בי. איכשהו, למרות שהוא גדול בגופו, הצלחתי להדוף אותו ולפתוח את הדלת. ברחתי".

היא זוכרת היטב, על פי אחד האנשים המיודדים איתה כיום (כשהיא כבר שנים בעולם הבנקאות), מה קרה בהמשך: "רצתי כל הדרך הביתה ושטפתי את הפה כי באמת לא התנשקתי קודם לכן ולא הבנתי את הקטע הזה. זה היה בחופש הגדול בין כיתה ז' ל-ח' ולא סיפרתי כלום להוריי. הם לא ידעו מה באמת קרה בחדר האחות ושהוא היה משאיר לי פתקאות אהבה במקומות שונים".

אבל הוריה גילו זאת בסוף, כמו הורים אחרים של תלמידות מוטרדות, ולדברי חברים של הנפגעת, הם נורא התביישו. "הם היו אנשים סגורים מהדור הישן שלא רצו שתפרוץ שערורייה ולא פנו למשטרה. שהשם שלה לא יתפרסם חלילה, שהיא לא תיפגע ממה שקרה. הם שלחו אותה לטיפולים פסיכולוגיים ובמקביל נפגשו עם סגן המנהל, נתנו לו על הראש ודרשו ממנו להתרחק ממנה. זה קרה עוד לפני שפרשת ההטרדות המיניות של תלמידות אחרות פרצה לתקשורת".

קומפני היה מבוהל מחשיפת קשריו עם הקטינה ובמשך קרוב לשנה הניח לה. הוא חשש להתקרב אליה, אבל בחופש הגדול שוב הצליח לפתות אותה ולכבוש את ליבה. הוא הזמין אותה מעת לעת לבית הספר בשעות הערב המוקדמות, הכניס אותה לחדר האחות ותינה איתה אהבים. שבעה חודשים נמשך הקשר הזה עד לרגע שבו נחשד בהטרדות מיניות אחרות.

לפני חודש, בשיחה עם חברה ששאלה אותה על הימים הקשים ההם ועל הנזק שנגרם לה, היא אמרה: "הוא גמר אותי. עד היום, קרוב ל-30 שנה אחרי, אני חיה כאילו באותה כיתה ח' עם הטראומה של מה שהיה. יש לי מעין פצע מדמם. כאדם מבוגר לא הצלחתי לסגור את מה שקרה לי. למרות שטוב לי, אני מסודרת, יש לי בעל מקסים וארבעה ילדים נהדרים, נשארתי כאילו באיזו פינה של גיל 14".

קומפני בחר לשתוק

את השאלות לארגון המורים בפרשת כבוד הנשיא המטריד העבירה מיכל שבת כבר לפני חודשים ארוכים. פעם, פעמיים, שלוש, ותשובה אין. אבי קומפני בחר לא להגיב, נאמר לשבת, לכן לא תזכו להתייחסות שלו.

השבוע, בעקבות פרישת אורי שגיא, שוב פנתה שבת לארגון המורים, הציגה בתמצית את השאלות ושבה כרגיל בידיים ריקות. אף שמדובר בפרשה חמורה, שאילו התרחשה בשנים האחרונות היתה מובילה אותו לספסל הנאשמים, בחר כבוד הנשיא לשמור על שתיקה. הוא לא הכחיש, לא מסר גירסה אחרת, לא טען: אין יסוד לדברים. הכל עלילה.

מה עשה היו"ר הכל יכול, רן ארז, עם פרשיות הנשיא? מה עשה עם פסקי הדין שבהם נחשף קומפני כנוכל, כרמאי סדרתי וכמי שהתחזה לדוקטור?

נכון לעכשיו - כלום. חשבתי באותה הזדמנות על התנהלות ארז מול התנהלות יו"ר העבודה, שלי יחימוביץ', בפרשת אורי שגיא ומצאתי הבדל גדול: היא הראתה לשגיא את הדרך החוצה; ארז, לעומת זאת, ממשיך להגן על הנשיא שלו. הוא שומר על היהלום. כאילו מערכת החינוך לא תחזיק מעמד בלעדיו.

מלחמת רמון ביחימוביץ'

יושבת להקת חיים רמון ומפמפמת לאזרחי המדינה ממחנה השמאל והמרכז שצריך לבנות גוש חוסם לנתניהו, שצריך להציג מנהיג מוביל, שצריך להציג רשימה גדולה ומאוחדת. יופי, בעיקרון הדברים נכונים. צריך. מאוד צריך. רק מה? על מי מנסה להטיל רמון את המשימה? מיהו המטאור שלו שיחולל את רעידת האדמה הפוליטית-

חברו המורשע אהוד אולמרט. אולמרט מבחינתו (להפסיק לצחוק בבקשה) יחולל את המפץ הגדול יחד עם לבני, מופז ולפיד. את כולם הוא מבקש לרתום למשימה הלאומית. רק על המועמדת הטבעית להוביל מחנה כזה, שלי יחימוביץ', הוא מדלג דרך קבע. ממנה הוא בורח.

"רק לא יחימוביץ'", הפכה כאילו לסיסמה שלו כי יו"ר העבודה אינה כוס התה שלו מבחינה חברתית; כי המפלגה המתחדשת בראשותה אינה מייצגת את ערכיו העברייניים; כי היא לא חברה של מרטין שלאף המבוקש מאוסטריה ושל אריה דרעי; כי היא מזוהה עם כנופיית שלטון החוק וההגנה על מערכת המשפט; כי היא נלחמת בחבריו מהאלפיון העליון, מהבנקים, מאוליגרכיית הכסף. איתה, הוא יודע, קשה יהיה לגנוב סוסים.

כאן מתחיל ונגמר הסיפור. כאן מתנהג רמון כמי שמשרת בכלל את נתניהו. כמי שמתעקש להחליש את היריב האמיתי של הליכוד.

מילה על משה מזרחי

מה למשל אמור להציק לאנשים מסוגו של חיים רמון? רשימת המתמודדים לכנסת מטעם העבודה. היא נראית על פניה איכותית ברובה: אנשי מחאה, אנשי חוק ומשפט, כלכלנים, צעירים אכפתניקים, אנשי תקשורת לשעבר עם אג'נדה חברתית, דור ביניים, ותיקים. אם יד אנשי מפקדי הארגזים ההם תהיה הפעם על התחתונה, אפשר יהיה להרכיב ממנה את נבחרת החלומות של המפלגה.

אחד האנשים שרמון לא ישמח ודאי לראות ברשימה הזאת הוא ניצב בדימוס משה מזרחי, לשעבר ראש אגף החקירות, שהעז לצאת בשעתו כמעט לבד למלחמת קודש בשחיתות השלטונית. מזרחי, משפטן בהשכלתו, קם בנחישות וללא מורא על אנשי עסקים, על פוליטיקאים, על עיתונים ועיתונאים. הוא עשה זאת באומץ, ללא מורא, בלי לעצור גם אחרי שספג כצפוי אש מאנשי תקשורת מתועבים.

הסרגל הזה לא חשש מליברמן, מדודי אפל, מאריאל שרון ומחבריהם; לא עצר גם כאשר נשתלו ביאחב"ל חפרפרות שגרמו לשיבוש חקירות רגישות; לא נבהל מפוליטיקאים נגועים שהפכו את הכנסת לבית משפט שדה. הוא לא העניק הנחות למיוחסים. במקום להעניק לו צל"ש, ביקשו הפוליטיקאים המסוימים לערוף את ראשו.

עכשיו, כשמזרחי מדבר על חינוך, חינוך ועוד פעם חינוך; כשהוא מסביר בחוגי בית כי מהחינוך הכושל צומחים עברייני הצווארון הכחול והלבן; כשרבים ממתפקדי העבודה החדשים מזוהים עם שלטון החוק - מותר לקוות שנראה אותו בכנסת. שהטובים, שהם הרוב היום במפלגה, יחבקו אותו. שמול העבריינים שהולכים ונאספים בכנסת, יהיה לפחות משה מזרחי אחד.

מילה על נציג הקיבוצים

מי ייעדר מרשימת העבודה, בלי שרבים ירגישו בכך או יצטערו על הודעת הפרישה שלו מהמירוץ? מזכ"ל התק"ם הפורש, זאב (ולוולה) שור. העסקן הזה, שרק לפני כשנה היפנה עורף לרבים מהפנסיונרים בקיבוצים המופרטים, כועס על ביטול חלק מהשריונים במפלגה. כדי להיבחר, הבין, יהיה עליו לזכות באמון כל המתפקדים.

לו ולוותיקים אחרים יש טרוניה על כך שהעבודה כאילו מתנכלת לקיבוצים. שהיא לא מעניקה להם יחס הולם. הם הגב שלה, הם טוענים, הם הצבע, הם הסמל של תנועת העבודה. בסמל הזה עכשיו בועטים.

לא מדויק: למי הצביעו כ-30 אחוזים מחברי הקיבוצים בבחירות האחרונות? לקדימה. למפלגת האור שהפכה מהר מאוד למפלגת החושך. לבית מחסה לחשודים ולעבריינים.

ומה בדיוק עשתה נציגת הקיבוצים, אורית נוקד, עם המנדט שקיבלה במסגרת המקום המשוריין לקיבוצים בעבודה? עקרה איתו למפלגת העצמאות. הפכה לשרת החקלאות בממשלת נתניהו.

גילה קליין ויונה פריטל

המזכ"ל שור בחוץ, אבל ברשימת המתמודדים בעבודה יש נציגי ונציגות קיבוצים אחרים מאוד ראויים. אחת המתמודדות היא יונה פריטל, 50, מקיבוץ מעלה החמישה, שבניגוד לשור נרתמה לעזרת עמותת "פנסיה בראש" המבקשת להבטיח פנסיה הוגנת לכלל חברי הקיבוצים.

פריטל לא שכחה מי בנו את המפעל הציוני הזה, מי הניחו את היסודות לקיבוצים שעכשיו מתנכרים בהם למייסדים. זורקים אותם ממש לכלבים.

שם, במגרש החברתי והערכי הזה, הכרנו אותה עם אנשים נפלאים אחרים; שם פגשנו קיבוצניקית עם חמלה; שם ראינו בפעולה נשמה טובה שעובדת בסתר למען מי שהפכו לחסרי אמצעים. פריטל, בניגוד למזכ"ל הפורש, עשויה לייצג אותם בכבוד בכנסת כמצופה מתנועת העבודה.

מועמדת ראויה נוספת היא גילה קליין, ראש סיעת נחל בהסתדרות המורים. קליין, לשעבר שופטת מטעם הציבור בבית הדין לעבודה, העזה להתמודד מול המזכ"ל האנטי דמוקרטי של ארגונה, יוסף וסרמן. היא ביקשה לנצל את זכותה הדמוקרטית להציג את מועמדותה ומאותו הרגע הפכה מנאמנה של וסרמן לשנואת נפשו.

קליין נרדפה, הושמצה, נחסמה בדרכים אנטי דמוקרטיות. בתי ספר נסגרו בפניה כשביקשה להגיע אל המורים ולהציג בפניהם את המצע שלה. הסיפור שלה מצדיק הפקת סרט שצריך יהיה להקרינו בשיעורי אזרחות. סרט מלחמה.

עכשיו החליטה קליין להתמודד על מקום ברשימת העבודה לכנסת. אלא שגם כאן היא מצאה את עצמה מול כוחות המבקשים לחסום אותה. הרעים מתברר נמצאים בכל מקום. אסור להיכנע להם.

כה אמר משה גפני

אפילו ח"כ משה גפני מאס כנראה בשובם של עבריינים לכנסת. אפילו הוא, זהיר בדרך כלל בלשונו, לא שש לראות פושעים בכנסת.

השבוע הוא שלח עקיצה לש"ס: "חברי הסיעה שלי לא הואשמו מעולם בפלילים. הם לא דואגים לעצמם, אלא רק לכלל הציבור".

רוצה לומר: אצלנו אין אף אריה דרעי ודומים לו. אצלנו זה אחרת. אנחנו נקיים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו