עם מוזר, הישראלים. ברגע שאנחנו מבחינים ברמזים של חורף, כולנו מתמלאים געגועים לאיזו גולה סיבירית ונכנסים מייד לכוננות חמין. וזה לא משנה בכלל מה המוצא שלנו, מה נטייתנו הפוליטית, בעד מי היינו בבחירות בארה"ב ומה הסיבה שגרמה לנו לצפות ב"דייט בחשיכה". כולנו כאיש אחד מפנטזים על שבת גשומה סביב סיר החמין עם חברים או בחיק המשפחה. אבל החמין, כמו נערת ג'יימס בונד, הוא סקסי וערמומי וטומן לך מלכודת שכמעט אף פעם לא נגמרת טוב. ריחו נישא לקילומטרים וממלא את הבית באווירה חמה ומחבקת. הוא טעים וממכר, ולעולם תרצה לדחוס ממנו קצת יותר ממה שאפשר וממה שרצוי. מאחר שאתה אף פעם לא יכול להעריך כמה אורחים יגיעו וכמה בדיוק הם יאכלו, סיר החמין ילווה אותך כל השבוע. אלפי אנשים מתמודדים מדי יום ראשון עם ערימת קופסאות במטבח המשרדי, ובהן עיסת חמין מקורר ולא אטרקטיבי. הקופסאות האלה שייכות לטיפוסים כמוני, שבוחרים להוציא את חומרי החבלה מהבית, בתקווה שהחברים לעבודה יסכימו לאכול את השאריות ויחסכו מהם את הסבל שבהשלכתן לפח. נרדפי החמין (החמינאים) שבינינו טרודים כבר מיום חמישי בשאלה מה מזג האוויר הצפוי בשבת. אף אחד לא רוצה לצאת טמבל ולהגיש חמין ביום של שמש וטמפרטורות גבוהות לעונה. חמין בלי גשם זה כמו קולה בלי גזים - אתה צריך להיות מכור אמיתי כדי להכניס את זה לפה. מצד שני, אם לא תתארגן למשימה מבעוד מועד, לא תוכל לעמוד בה, כי חלון הזמן צר מאוד. זו גם הסיבה שטלפון מהסוג של "בא לכם לקפוץ אלינו לחמין-" תמיד מגיע ברגע האחרון. החמין הוא דבר חלקלק, ועד הדקה ה-90 אתה או האישה לא באמת יודעים אם הצליח לכם, ואם בא לכם לשתף עוד אנשים בחוויה. חברתנו ר' (השם והמתכון שמורים במערכת), למשל, כל כך חרדה לאיכות החמין שלה, עד שהיא מזמינה אותנו רק אחרי שטעמה אותו בבוקר שבת, וזה אחרי לילה לבן שבו היא הסתובבה סביב הפלטה, תיקנה תיבול והוסיפה נוזלים. כיוון שאנחנו אף פעם לא יודעים מה יהיה גזר הדין, אנחנו לא זזים מהבית עד 11 בבוקר בשבתות גשומות. המשפחה כולה יושבת דרוכה בסלון ומביטה במכשיר הטלפון בציפייה לצלצול שמבשר - תגיעו לחמין! כשכוננות החמין מוכרזת אצלנו בבית ואנחנו המארחים, העניינים לגמרי יוצאים משליטה. מכיוון שאין לדעת באיזו גירסה תבחר הגברת הראשונה, בשישי בבוקר אני עובר למוד של טייס אוטומטי. בכל עשר דקות אני מוקפץ לסופר להביא עוד מצרך, תבלין או עלה שאשתי לא חשבה עליו קודם, כשבכל גיחה אני נוסע לסופר אחר, כדי לא לצאת דביל מול הקופאית. בהתחלה התרעמתי, אבל כשהבנתי שאני חלק ממגמה, נרגעתי. מתברר שבשנים האחרונות מתקיים בארץ מרדף אחרי "החמין המושלם". לתחרות אין שופט, אין פרסים, והיא מעולם לא הוכרזה באופן רשמי כתחרות על ידי אונסק"ו . תחרות כזאת לא קיימת בענפים אחרים, כגון טיגון שניצלים, קיצוץ סלט ירקות או אפיית בורקס - היא ייחודית לחמין ומראה על מעמדו החזק בציבור. המרדף אחרי התואר מייצר לא פעם יצירתיות מוגזמת. למשל, למדתי שהחמין של היום הולך עם כל דבר: תמרים, תימין, רוזמרין, שעועית מנוקדת, שעועית אדומה, זנב שור, גריסים, חיטה בשקית בד, יין, מים, ארנונה וחשמל. הכל הולך. לאחרונה שמעתי כי יש המטבילין גם ג'חנון בתוך החמין, כאילו לא כבד לנו גם ככה. ואזהרה לסיום. החמין תמים למראה, אבל טומן בחובו סכנות קשות. לא פעם בשבת אחר הצהריים אתה רואה על הכביש מכוניות מזגזגות כשיכורות, כשהסבתא והילדים זרוקים מאחור בעוד אבי המשפחה (עם חגורה משוחררת) ואשתו ישנים על הדשבורד. אני ממליץ, אפוא, על קמפיין חדש לימי החורף המועטים שלנו: "אם חמין לא נוהגין". שר התחבורה ישראל כץ נראה לי אחד שיודע להעריך חמין טוב. אני מקווה שהוא ירים את הכפפה. עוד יציאה מהארון אם כבר הזכרנו חורף, אני רוצה להזהיר את הגברים שביניכם מהמשפט "צריך להוריד את בגדי החורף". לכאורה משפט תמים, המסמן את סופה של תקופה ותחילתה של אחרת, אך בפועל מדובר בכדור שלג במדינה שאין בה שלג ובתגובת שרשרת הרת אסון. אתה, כמו כל הגברים, חושב שבגדים זה לתמיד, ומוכן ללכת עם הטרנינג המג'ויף שלך עד שהוא יתפורר. אתה גם לעולם לא תזרוק את הטי-שירט האהובה שלך "טיול לנחל עמוד, שבט דן 83'" עד ששערות החזה ייצאו לך דרך החולצה. מצד שני, אשתך, אחרי עונה אחת(!), כבר מרשה לעצמה להגיד על פרטי לבוש שונים "זה כבר לא אופנתי", "זה גמור", "זה לא עולה עלי", "תלבש את זה אתה אם אתה כל כך אוהב את זה", וכיוצא באלה. תכלס, אין לך סיכוי מולה. גם העובדה שמעמד הביניים (שאתם בתוכו) נשחק לא מעניינת אותה. אתה יכול לנסות לדחות את מסע הקניות שלה בטענה שמדובר בכמה ימי גשם ספורים, ועוד יהיה חם; זה אמנם לא יפתור את הבעיה, אך ייתן לך זמן להתארגן, לתת שעות נוספות בעבודה, לפתוח קופת חיסכון ולמצוא עוד חצי משרה שתעזור לך ברגע האמת. אבל אם לא הצלחת לבטל את רוע הגזירה, אתה מסתכן בקריסה בסגנון אפקט הדומינו. מעבר לסיכון הכרוך בטיפוס על סולם תוך כדי פריקת שקיות כבדות מהקומות הגבוהות של הארון, יש מצב שתגלה שהעש אכל את כל הבגדים, מה שמצריך כמובן מסע רכש רוחבי של כל המשפחה. אחרי הבגדים יגיע גם תורם של הסדינים, השמיכות והציפות, ובעקבותיהם נעלי החורף, המגפיים, הכובעים והצעיפים. אני מודה, אין לי משהו אינטליגנטי להציע כדי למגר את התופעה, אבל אם תצליח לקמבן טיול לחצי הכדור הדרומי, נגיד, לניו זילנד, ששם זורחת השמש כרגע והקיץ בעיצומו, ולהעביר לשם את כל המשפחה לחודשים הקרובים בלי להחליף את המלתחה - בוא'נה, שיחקת אותה בענק. לכל הטורים של יאיר ניצני, היכנסו לכתובת: www.yairnitzani.com
