קיץ 2006. בצפון בוערת מלחמת לבנון השנייה. בעורף, ערוץ הילדים בשיאו. המנחה רודריגו גונזלס מתפרץ בהפתעה לאולפן השידור. סערת נפש כמעט משתקת משתוללת בתוכו, אבל כלפי חוץ הוא חייב לשחרר חיוך מאוזן לאוזן. ברקע, הילדים בקהל צורחים בהתלהבות, לא מודעים לעומק הטלטלה שעובר המנחה הנערץ. גם הוא עצמו לא מעכל שבאותם רגעים מתחילה להתקדר עננה מעל חייו.
"חזרתי לישראל מלבנון בשתיים בלילה, ושמונה שעות אחר כך הייתי באולפן", הוא נזכר. "במשך כל הלילה שפשפתי את הגוף כדי להוריד מהידיים את הריח ואת הדם. בזמן שנשאר לי ישנתי קצת".
למה לא ביקשת יום חופש?
"בדרך הביתה התקשרו אלי מהערוץ ואמרו לי: 'אנחנו שמחים שחזרת ורוצים לארח אותך'. אני זוכר ששנייה לפני שנכנסתי לשידור הסתתרתי מאחור, וכל הזמן דיברתי עם הקונטרול למעלה. הם אומרים לי, 'תהיה שמח ותספר מה שעבר עליך', ואני אומר להם, 'אני לא יכול לספר מה שעברתי, זה קהל של ילדים'. והם אומרים, 'אז רק תהיה שמח'. אבל גם את זה אני לא מסוגל לעשות".
בשידור אתה מעמיד פנים בצורה טובה.
"אני זוכר שהידיים שלי לא הפסיקו לרעוד. אני יושב מול הדר לוי, המנחה, ורועד כולי, אבל ממשיך לצחוק ונותן לה להוביל. כמה שעות אחר כך אני כבר מוצא את עצמי בוואן בדרך להופעה של עיר ערוץ הילדים".
מישהו מהקולגות מזהה מה עובר עליך?
"הייתי ברכב עם כוכבים צעירים, והם דיברו על המלחמה בהומור ובצחוק. היה לי כל כך קשה לשמוע את זה, כי אני עדיין מריח את הבשר השרוף. אמרתי להם, 'תעצרו בפיצוצייה ותקנו לי וודקה'. זה הדבר היחיד שהצליח להרגיע אותי".
• • •
אם שאלתם את עצמכם לאן נעלם הלטיני השרמנטי והחייכן, שבתחילת שנות האלפיים נחשב לאחד ממושאי התשוקה האולטימטיביים של ישראל, התשובה מתבררת עכשיו. גונזלס (37), יליד צ'ילה שעלה לארץ בגיל 12, התמודד בעשור האחרון עם פוסט־טראומה קשה, שהקשתה את תפקודו וגרמה לו להסתגר ולהתרחק בשלב מסוים מחברת בני אדם.
הוא הגיע לתל אביב ב־2003, ובתוך חודשיים בלבד הפך לכוכב. לתודעה פרץ כשנבחר להשתתף בריאליטי האהבה החלוצי "קחי אותי שרון", ששודר אז בערוץ 2, החיקוי העברי ל"הרווק" האמריקני. היה הראשון בתולדות הפורמט שהוחזר אחרי הדחה בסמסים ששיגרו הצופים מהבית, בתקופה שבה 15 דקות תהילה של כוכב ריאליטי נמשכו כמה שנים והפכו לדיון תרבותי.
"זה היה טירוף שאי אפשר להסביר. אין היום שום תוכנית שמשתווה לסדר הגודל של מה שהיה סביב 'קחי אותי שרון'. אני הודחתי בפרק השלישי, אבל הקהל החזיר אותי. היום תנסה לחשוב מי הודח לפני שבועיים בתוכנית הכי מצליחה ולא תזכור. זאת גם היתה הפעם הראשונה שבערוץ 2 עברו את 35 אחוזי הרייטינג. כשאני מנסה היום לתאר לאנשים את הגודל של זה, אני מזכיר להם שאני הייתי החיקוי הראשון בתוכנית הבכורה של 'ארץ נהדרת'. אני זוכר שאיל קיציס פגש אותי בבוקר ואמר לי, 'תפתח הערב טלוויזיה'. פתחתי טלוויזיה ביום שישי בערב, ופתאום אני רואה את מריאנו אידלמן עם החיקוי שלי. זה היה מעולה".
החיקוי ההוא נתן לגונזלס את אות הפתיחה לתקופה האינטנסיבית ביותר בחייו. בִן־לילה הוא הפך לאחד הכוכבים המבוקשים והעסוקים בתעשייה. הצטרף לצוות המנחים של ערוץ הילדים, הוביל קמפיינים נחשקים ולוהק לסדרות שהתפארו בשיק הזר שלו.
עם אמו, בסרט התיעודי "הקרב שלא נגמר"
"השנתיים ההן היו מטורפות. מילד אנונימי הפכתי לכוכב מוכר בכל המדינה. ממשכורת מינימום, קפצתי למספרים שאף אחד לא הכיר. והכי הפתיע אותי שהפכנו לדיון תרבותי, סביב השאלה אם כוכב ריאליטי יכול להשתלב בתוכניות טלוויזיה כשחקן. סללנו את הדרך לכל כוכבי הרשת של היום. ההערצה הגיעה לרמה שאנשים קראו לילדים שלהם על שמי, או שהייתי פותח את הדלת והיו מחכות לי בנות ישנות מחוץ לבית. החלפתי את הטלפון בבית 20 פעם, ובכל מקום שהגעתי אליו - הכל היה בחינם".
אבל אז הוא החל להתפוגג. הפרויקט הטלוויזיוני האחרון שלו היה "רוקדים עם כוכבים" ב־2007, שם סיים במקום הראשון לצד הרקדנית נעמה תבורי.
גונזלס שירת בסיירת גולני, פרט שיהפוך לקריטי בביוגרפיה שלו. במהלך שירותו לחם בג'נין, בעזה, בטול כרם ובלבנון. "היינו בשנים שבהן הסיירת היתה בשיא שלה, עם פעילויות מקצועיות מטורפות. איך שסיימנו מסלול יחידה, נכנסנו למבצע בג'נין. אני חושב שזו היתה הפעם הראשונה שבה ראיתי גופה. בשלוש השנים האלה עברנו כל כך הרבה אירועים. היו חיילים מהיחידה שנהרגו ונפצעו, מבצעים שנכשלו. היתה לנו תקרית קשה כשנקלענו למארב ירי בג'נין. במקרה אחר זרקו עלינו שני רימונים לתוך בית. אבל כשאתה בסדיר אתה עמוק בתוך הדבר הזה, וכל פעילות רק מאתגרת אותך עוד יותר. רק אחר כך המציאות נהיית אחרת".
כבר אז הרגשת פגוע נפשית?
"אני לא יודע, מבחינתי הרגשתי טוב ומוצלח. כשהשתחררתי מהיחידה הייתי במין תחושה שאני יכול לעשות כל מה שאני רוצה, כי הגענו למצבים קיצוניים מאוד. המוטו שלנו היה 'בכל דרך שנרצה, בכל דרך שתבחר'. האמנתי בזה אז, ואני מאמין בזה גם היום".
בקיץ 2006 הוא היה בשיא תהילתו. החזיק משרה קבועה בטלוויזיה, הוביל קמפיין אופנה, השתתף בהצגת ילדים וקיבל תפקיד בסדרה חדשה. מדורי הרכילות סיקרו בהתלהבות את הזוגיות שניהל עם השחקנית עדי הימלבלוי. עד שהגיע טלפון מהיחידה. שיחה גורלית, שבדיעבד שינתה את חייו.
"זו היתה תקופה של אי ודאות אם יגייסו אותנו או לא, ובשלב מסוים הודיעו על כניסה של כוחות חי"ר ללבנון. הייתי עמוס בטירוף, אבל הגיע טלפון שאני צריך להתייצב בתוך 24 שעות.
"חזרתי באותו יום מהופעה של ערוץ הילדים, התקלחתי, הכנתי תיק ונסעתי. בתוך שלוש שעות מהרגע שהגעתי, כבר נכנסנו למלחמה. ירדנו מהאוטובוס בגבול, חילקנו נשקים - וברגע שירדנו, בתוך שלוש דקות נפלו לידנו קטיושות ושני לוחמי שייטת נהרגו".
מכאן ואילך המצב הידרדר. "באותו לילה נכנסנו ללבנון, וזה הפך להיות רע מאוד. בסדיר השתתפתי בהרבה קרבות, אבל פה ידעתי שאני בקרב נקודתי שלא בטוח שאצא ממנו. ואם אצא, אני לא יודע איך.
"אני זוכר שהצוות שלי נכנס לבית בכפר, וצלף מהצנחנים ירה בטעות בעובר אורח לבנוני והעיף לו את הרגל. האיש שכב על הכביש, צורח ומדמם, באמצע הצהריים. בנקודת הזמן הזאת, הדבר האחרון שאתה רוצה שיקרה הוא שיגלו אותך, כי ברגע שמגלים איפה אתה - זה עניין של שניות עד שנגמר הסיפור.
"ירדנו לפצוע ולקחנו אותו הביתה, כולו נוטף דם. בבית שלו היו הרבה ילדים ונשים ותרנגולות, ופתאום, משום מקום, נפתח עלינו ירי. היינו חמישה לוחמים שמתחבאים מאחורי קיר בטון, ואני מוציא את הנשק ויורה, מחליף מחסנית וממשיך לירות בלי הפסקה. לדעתי ירו עלינו לפחות שלוש או ארבע שעות עד שהגיע כוח חילוץ להוציא אותנו".
• • •
האירוע המטלטל הבא הגיע אחרי כמה ימים, באותו אזור. הצוות של גונזלס היה עסוק בשמירות בשטח מוגבה, כשמתחתיהם כוחות חי"ר ושריון ששומרים על הוואדי למטה, כדי שיהיה ציר תנועה פתוח.
"כמות הקטיושות והטילים שירו עלינו היתה אדירה. בכל כמה שניות קרה משהו. טיל סאגר באוויר, שריקה חזקה - ובום, נוחת. בכל פעם שאתה רואה את הנקודה הזאת למעלה, אתה לא יודע איפה זה ינחת.
"באחת הפעמים עלינו לעמדת השמירה וראינו שני סאגרים באוויר, ואז נוחתים על נגמ"ש. הנגמ"ש התחיל לבעור, ואז אתה שומע בקשר את שני החבר'ה בפנים צורחים 'בואו לחלץ אותנו!' אתה מבין שאלה צרחות מטורפות של שני חיילים שנשרפים, ולא יכול לעשות כלום. רציתי למות".
למחרת קרה האירוע השלישי, שהיה הקשה מכולם. "שני צוותים של לוחמים ישנו בתוך בתים באמצע הוואדי", מתאר גונזלס באיטיות. "חיזבאללה גילה שהם שם וירה על הבתים ארבעה טילי נ"ט. כל הקירות קרסו על הלוחמים.
"בתוך שניות התחילו צרחות בקשר, 'תביאו אלונקה', 'תביאו מים'. ואנחנו מייד מבינים שיש המון פצועים. זרקנו את כל הציוד שהיה עלינו, לקחנו כל מה שצריך ורצנו מהר למטה. פתאום מכה בנו גל ענק של עשן, עם ריח נוראי, ואתה קולט שזה ריח של בשר שרוף. נכנס פנימה ורואה רגליים וידיים מפוזרות. חלק מהחיילים עולים באש, וכולם צועקים. כאוס אחד גדול.
"חצי מהלוחמים בכוח שלי היו בהלם. התעשתנו במהירות ומצאנו את עצמנו מבצעים חילוץ של שמונה שעות תחת אש, מפנים גופות וחיילים פצועים. אחד הדברים שאתה לומד באימונים הוא לא לסמן פציעות על הגוף, כדי שהפצוע לא יבין מה קרה לו. אני זוכר שאנחנו סוחבים חייל, שאבן העיפה לו חצי מהפרצוף, והוא שואל אותי אם הוא בסדר. אני עונה לו שכן ומרגיע אותו. הוא אומר לי שהוא לא מרגיש את כל צד שמאל של הפנים. כדי לשמור אותו ער, אני חייב כל הזמן לדבר איתו. פתאום הוא אומר לי, 'רגע, אתה רודריגו גונזלס מערוץ הילדים'. הוא מטפטף דם, אין לו פנים, - ואני מדבר איתו על טלוויזיה כדי שיישאר בחיים".
הוא נשאר בחיים?
"כן. הוא גם חיפש אותי אחר כך והודה לי".
איך הסתיים האירוע הזה?
"הגענו לגבול, ושם ראינו את כל הגופות מונחות על הרצפה בתוך שקים שחורים. בשלב הזה הוציאו אותנו למנוחה. הלכנו למקלחות, וכל המדים שלנו ספוגים בדם. נכנסתי למקלחת ופרצתי בבכי".
• • •
גונזלס והצוות שלו שוחררו עוד לפני סוף המלחמה, והוא ניסה לחזור לשגרה. הוא חזר לערוץ הילדים, לקמפיינים ולהופעות. כלפי חוץ חייך והשתדל לשמור על אדיבות, אבל בתוך נפשו נמשך הסיוט הגדול.
"במשך שלושה חודשים אחר כך, בכל פעם שעצמתי את העיניים הייתי רואה את הפצוע בלי הפנים. פחדתי מהרגע שצריך ללכת לישון, כדי שלא אראה אותו שוב. ובמצב הזה אני אמור לנהל שידור והופעות וראיונות.
"24 שעות אחרי שחזרתי מלבנון התאפרתי לצילומים. למחרת הופעתי ברעננה, ואני זוכר את עצמי עומד שם, הקהל מוחא כפיים ואני פורץ בבכי - ואף אחד לא מבין למה. פשוט עומד באמצע הבמה ובוכה. קובי מחט, שהנחה לצידי, ניגש אלי ושאל אם הכל בסדר. ואני יודע שאין לי ברירה, ומייד מתעשת. אחרי ההופעה ההיא הבנתי שאני לא יכול עוד להופיע. זה היה גדול עלי. כלפי חוץ הייתי המנחה החייכן, אבל בפנים סערה אחת גדולה, שאני לא יכול להוציא החוצה כי אף אחד לא רוצה לראות על הבמה מישהו פוסט־טראומטי".
אז הדחקת?
"זה בדרך כלל הסימפטום הראשון, הדחקה. אני הייתי פורק את זה באלימות. היה לי שק אִגרוף, שהייתי מסתער עליו כמה פעמים ביום. הייתי נותן לעצמי מכות ברגליים, מקלל, צורח. מסתובב עם אגרופים קפוצים וכל הזמן דרוך, כאילו בכל רגע נתון משהו רע עומד לקרות. הייתי נסגר בבית במשך שבועות. אם כבר יצאתי, זה היה רק לבית אחר, וגם שם לא יכולתי להישאר יותר משלוש שעות. שנתיים מהחיים שלי לא יצאתי מהבית. לא עבדתי. בגלל שהיה לי קשה לתקשר עם אנשים, כמעט לא דיברתי עם הוריי.
"לא הצלחתי לתפקד. התחלתי לשתות הרבה, זה עזר לי לעבור הרבה רגעים. הסוכנת שלי בזמנו, זוהר יעקובסון, היתה מתקשרת ואומרת לי, 'קיבלנו הצעה לזה ולזה', ואני פשוט לא יכולתי לקחת. הבנתי שאני לא מסוגל להיות במקום אחד יותר מכמה שעות, והיו שנתיים שבהן לא התחייבתי לעבודה, לזוגיות ולשום מסגרת. בעבודה הרגשתי שכולם מסתכלים עלי, ואם היו נוגעים בי הייתי בלחץ שמשהו עומד לקרות. כל עודף תשומת הלב של האנשים, שהגיע בעקבות העבודה בפרונט ושבעבר הייתי רגיל אליו, הפך למפחיד".
היו גם סמים?
"אף פעם לא הייתי טיפוס של סמים, כי אני קצת פחדן. היה בעיקר אלכוהול".
ממה התפרנסת בימי המשבר?
"מצד אחד איבדתי את כל הכסף שחסכתי, ומצד שני לא הכנסתי כלום. עד שיום אחד התעוררתי ואמרתי, 'אתה חייב לעשות עם עצמך משהו'. ניסיתי לפתוח כל מיני עסקים שלא קשורים, בתחום האבטחה והמסעדנות, אבל הם כשלו".
המשכת להיות בקשר עם בחורות?
"עם כל הנשים שיצאתי באותו זמן, זה נגמר מהר מאוד, באשמתי. הייתי כל כך מגעיל, אגרסיבי, בורח להן וחותך באמצע. אף פעם הן לא הבינו למה, ואף פעם לא הסברתי. גם אני בעצמי לא הבנתי למה. היום, בדיעבד, אני מבין".
למה לא סיפרת לאף אחד על מה שעובר עליך?
"בתקופה ההיא היה פחות מקובל לדבר על פוסט־טראומה, כי לא היתה לזה המודעוּת שיש היום. אגב, הכי קשה לדבר על זה עם האנשים הכי קרובים אליך - האמא, החברה, החברים הכי טובים. כי לבוא ולהגיד 'אני פצוע נפשית' זה משהו שיכול להתפרש כמו הפסד. לא הרבה מסוגלים להודות בזה ולפתוח את זה".
באיזו נקודה הבנת שאתה זקוק לטיפול?
"אחת התגובות הפיזיות שלי לכל הדבר הזה היתה שנתתי לעצמי הרבה מכות עצמיות בברכיים. אחרי הגמר של 'רוקדים עם כוכבים' השתכרתי, ולמחרת התעוררתי עם שתי הרגליים סגולות מהמכות שנתתי לעצמי בלילה".
• • •
את אשתו אפרת פגש גונזלס בשנת 2010 בבר בתל אביב. "היא התחילה איתי. עצרה אותי והתחילה לשאול שאלות. כבר היה מאוחר, אז אמרתי לה שנדבר מחר. בבוקר התעוררתי והתקשרתי אליה. אחרי שבוע היא עברה לגור אצלי. היה ברור לי שמצאתי את מה שחיפשתי. אפרת היתה הראשונה שנתתי לה ממש לגעת בי".
ולמרות זאת, לא גילית לה את הסוד שלך.
"בהתחלה היא לא הבינה למה בשבת אני נכנס למיטה בתשע בבוקר, מכסה את הראש בשמיכה ויוצא רק בארבע אחרי הצהריים. כשהיא הבינה מה זה ומה עובר עלי, זה פתח בפנינו עולם של סובלנות והקשבה. באופן אוטומטי גם אני הפכתי לסובלני כלפיה, כי הבנתי עם מה היא צריכה להתמודד. היא היתה בהלם שלא טיפלתי בזה עד עכשיו. פתחנו את הנושא בהדרגתיות".
גונזלס החליט לנסות ולחזור בכל זאת לעולם היצירה. ב־2011 נרשם ללימודי תקשורת במכללה למינהל. האיש שבעצמו יכול ללמד את הסטודנטים הצעירים, בחר לחזור לאחור בניסיון להשתלב שוב.
"רק בפריפריה עדיין מזהים אותי". גונזלס
"בסוף הקורס היתה משימה לעשות סרט אישי, ונשלחנו לחטט בעבר שלנו. הבנתי שיש לי שנתיים שלמות בחיים שאני לא יודע איפה הן. בהתחלה סירבתי לקשר בין האירועים בלבנון לבין התקופה שעברתי, עד שהחלטתי לפתוח את זה. לילה אחד ישבתי וכתבתי הכל על מסמך, שבסופו של דבר הפך לסרט. אבל הבנתי שאני לא מסוגל לשתף בקלות, ואז עלה לי הרעיון לעשות טיפולים פסיכולוגיים ולתעד אותם. אחרי שישה טיפולים הבנתי סופית שיש לי פוסט־טראומה".
הסרט שעשה הפך עכשיו לסרט טלוויזיה, "הקרב שלא נגמר", שישודר ביום רביעי בערוץ עשר. משתתפים בו אשתו, הוריו, חבריו ליחידה והמטפלת שלו.
"היה חשוב לי להעלות את המודעות לנושא. אצלי אף אחד לא ידע איך לגשת אלי ולא הצליח להתקרב אלי. אני זוכר שאמא שלי ניסתה פעם לדבר איתי, ובתגובה העפתי על השולחן כיסאות ומגב. אין לוחם בישראל שיראה את הסרט ולא יזדהה, יבין כמה קשה החזרה הזאת הביתה, וכמה הקרב ממשיך גם בבית. הוא לא נגמר. היום אני הרבה פחות מתבייש. בסופו של דבר, שירתתי ביחידה מובחרת והייתי בשדה הקרב. נתתי מהנפש ומהחיים שלי, ושילמתי מחיר כבד כדי להציל חיים. במידה מסוימת יש לי גם במה להתגאות".
אתה מביא בחשבון את התגובות שיעורר הסרט?
"התגובות של הצופים זה הדבר שהכי מלחיץ אותי כרגע. אני מאמין שלוחמים שיצפו בסרט יבינו אותי ויזדהו. גם אם יהיו ביקורות, הערות לא ענייניות או טוקבקים דוחים - אני יודע שהקהל החשוב שחווה דברים מהסוג שלי יזדהה איתי. מבחינתי זה ניצחון".
• • •
לפני שלוש שנים הפך למנכ"ל ולשותף בחברת VEO ("צופה", בספרדית), שמייצרת סרטונים לערוצי סושיאל ולרשתות חברתיות של חברות ענק. הוא מתגורר עם אפרת בתל אביב ואב לשניים - רפאל, בן 3 וחצי, וריי, בן שנתיים. הוא כבר שוחרר משירות מילואים. "אחרי המלחמה נפגשתי עם המ"פ ואמרתי לו שאני מפחד שברגע האמת לא אוכל להסתער ואברח, ואני לא רוצה להיות בסיטואציה כזאת עם החברים שלי".
אתה מפחד מהיום שבו בניך יתגייסו לצה"ל?
"רפאל כבר שואל אותי מה עשיתי בצבא, ואיזה נשק היה לי. הוא מהופנט מהרעיון להיות לוחם, ואני יודע שלא אוכל להחליט בשבילו אם לעשות צבא ובאיזה תפקיד. וגם לא בשביל ריי הקטן, שגדֵל להיות נינג'ה.אבל אני מקווה שתהיה לי האפשרות להיות שותף להחלטה שלהם. בסופו של דבר, אני את הצבא סיימתי בתחושה של הצלחה".
היה מעניין אותך לחזור לטלוויזיה?
"אני לא יודע. אני חושב שזה משהו שצריך להתאים למי שאני היום, כי אני לא אותו רודריגו שאנשים הכירו בזמנו. הרבה יותר מגרה אותי היום ליצור, להפיק ולביים. יכול להיות שאני מדבר ממקום שעדיין פגוע, כי עדיין לא היתה לי חוויה מתקנת של חזרה לטלוויזיה".
מזהים אותך ברחוב?
"רק בפריפריה. אני תמיד צוחק על זה שקהל היעד שלי הוא נשים מעל 45, שנאמנות לי. בכל פעם שאני יוצא מתל אביב, אני עושה סלפים פה ושם".
היית משתתף בריאליטי בעידן הנוכחי?
"'הישרדות' היה מעניין אותי מבחינת האתגר, אבל אין לי זמן לזה. ל'מירוץ למיליון' הייתי הולך עם אמא שלי, אבל עם שני ילדים ועבודה, זה קצת בעייתי".
שרון איילון, הבחורה שעל ליבה התחרית בתוכנית, התייצבה להשקת הסרט.
"נכון, וגם פגשתי אותה לא מזמן במסגרת פעילות של עמותת 'גדולים מהחיים', שהיא מלווה. המפגשים שלנו היום הם כמו מפגשים של מילואימניקים. מעלים בהם זיכרונות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו